ילדי ברזל
הם נולדו למציאות של שריקות פצמ"רים וריצות למרחב המוגן, והאזעקות והדי הפיצוצים הפכו לחלק מפסקול חייהם • למרות שחלקם לא מכיר שגרה אחרת, ילדי עוטף עזה מבקשים רק דבר אחד: לבלות את החופש הגדול בכיף, בלי לפחד - בדיוק כמו הילדים שגרים בכל מקום אחר • "חייבים להיות אופטימיים וחזקים", הם אומרים, "אבל אנחנו לא רוצים לחזור לימי 'צוק איתן'. גם לנו מגיע שקט לאורך זמן"
היום המתוח שעבר שלשום על תושבי הדרום לא פסח גם על הילדים שמתגוררים ביישובי עוטף עזה. בכיתה א'4 בבית־הספר "שער הנגב" ניסו המחנכת עינב זיתון והמורה לאנגלית לבנת חדד להרגיע את הילדים, אחרי שבעצמן השאירו בבית שלושה ילדים קטנים כל אחת והגיעו לבית־הספר אחרי לילה ללא שינה.
"לא כל התלמידים הגיעו", סיפרה המחנכת זיתון, תושבת אשקלון. "יש כאלו שחוששים, יש שמגיעים עם ההורים עד פתח הכיתה, ילדים קטנים שהכל חוזר אליהם, שפוחדים מאוד ושואלים מתי זה ייפסק". המורה חדד, המתגוררת במושב בעוטף עזה, סיפרה שהיא מנסה להרגיע את התלמידים, בסך הכל בני שש וקצת: "אנחנו לא יודעות מה קורה בחוץ, אבל רוצות לשמור על מצב רוח טוב עד כמה שאפשר בקרב התלמידים שהגיעו עם המון חששות מפני הלא נודע".
החשש וחוסר הוודאות משותפים לכולם - ילדים, בני נוער ומבוגרים. יעלי אוחנה בת ה־12 מתגוררת בקיבוץ ארז שבצפון רצועת עזה ולומדת בבית־הספר היסודי "שער הנגב". "בימים האחרונים אני נזכרת במה שקרה בצוק איתן", היא מספרת. "כל הזמן אזעקות של צבע אדום, ריצה לממ"דים, זה מפחיד ולא נעים. גם בבית וגם בבית־הספר כולם מנסים להרגיע ורוצים שהכל יחזור לשגרה. יש הרבה שמועות, וכולם רוצים שקט לקראת החופש הגדול. זה בלתי נתפס שככה אנחנו צריכים לחיות. הגיע הזמן שיהיה גם לנו שקט ארוך. לא מגיע לנו לחיות בשקט כמו בתל־אביב או בערים אחרות במדינה? אני והאחיות שלי והחברות שלי רוצות לשחק בבטחה, בלי מקלטים וחדרי ביטחון, ושיהיה חופש גדול רגוע".
גם מתי מרמלשטיין בן ה־19 משדרות מתאר את החשש שאוחז בתושבים. "באיזה עוד עיר בעולם יש לך מיגוניות כל כמה מטרים?", הוא שואל. "נמאס לחיות ככה. שדרות ריקה, כולם ספונים בתוך הבתים, חוששים לצאת, מפחדים שהאזעקה תתפוס אותם בסופר או בשוק. זה הגיוני? חייבים עמידה איתנה, חייבים להיות אופטימיים, אחרת אי אפשר לשרוד כאן. אולי הסבב הנוכחי הסתיים, אבל גורמים כמו ג'יהאד וחמאס ימשיכו לנסות, זה ברור. הפחדים האלה מקננים בתושבי העיר. אנחנו מקווים שהחודשים הקרובים יהיו שקטים יותר. הגיע הזמן שפארק הילדים החדש שנבנה בכניסה לעיר יהיה מלא, כמו בערים אחרות, בילדים שצוחקים ומשחקים".
גם על קיבוץ כפר עזה עבר לילה קשה. יובל בויום בן ה־15 לא הגיע אתמול לבית־הספר, והעביר את היום עם חבריו לכיתה י'. "ביממה האחרונה בקושי עצמתי עין", סיפר, "כל הלילה שמעתי מטוסים, מזל"טים, בומים, צבע אדום. נמאס לי ולחברים שלי מהמצב הזה. איך אפשר ללכת לבית־ספר אחרי לילה סיוטי כזה?". גם השריפות שנגרמות מעפיפונים בוערים שמגיעים מעזה לא תורמות לאווירה. "כל בוקר נשרפים לנו כאן שטחים חקלאיים. הדרך לבית־הספר נהייתה מאוד עצובה. אנחנו אופטימיים אבל רוצים שזה ייפסק כבר, רוצים לחייך, ליהנות ולחיות כמו שצריך, בלי פחדים משריפות ומטילים שמזמן כבר הפכו לשגרה".
חבריו - אורי, רותם, ליאור ויואב - מסכימים ומוסיפים: "הימים האחרונים מזכירים לכולנו את הימים שלפני צוק איתן. אנחנו רוצים להמשיך בהכנות למחנה הקיץ ולכיף של חופש גדול אחרי שנת לימודים מפרכת, לא עוד שגרה של דאגות אינסופיות אלא שקט".
מתי מרמלשטיין (19), שדרות: "נמאס לחיות ככה. אנשים חוששים לצאת מהבית. הסבב הזה אולי הסתיים, אבל בעוד כמה שבועות זה יכול להתחדש. אנחנו רוצים לא לדאוג לגבי הסבב הבא".
יעלי אוחנה (12), קיבוץ ארז: "הימים האחרונים מפחידים את כולנו. כולם בקיבוץ, בבית־הספר, רוצים שהכל רק ישוב לשגרה לקראת החופש הגדול. לא מגיע לנו לחיות בשקט כמו בתל־אביב?".
יובל בויום (15) והחברים אורי, רותם, יואב וליאור, כפר עזה: "זה מזכיר את הימים שלפני צוק איתן. איך אפשר ללכת לבית־ספר אחרי לילה של צבע אדום ובומים? אנחנו רוצים שזה ייפסק".
*
חתונה למרות הרקטות
המצב המתוח בדרום לא גרם לשרית לבניק ויונתן קורצמן לדחות את חתונתם, שתתקיים היום בקיבוץ עלומים | מתן צורי
אל יום חתונתם, שתיערך היום בקיבוץ עלומים שבעוטף עזה, מגיעים שרית לבניק (23) ויונתן קורצמן (27) בהרגשה מעורבת: הרבה מאוד שמחה והתרגשות לצד חשש מפני הסלמה ביטחונית.
לחתונה, שתתקיים ברחבת הדשא המרכזית של הקיבוץ, צפויים להגיע 650 מוזמנים - חגיגה גדולה לשתי המשפחות ולקיבוץ כולו. בימים האחרונים קיבוץ עלומים נתון, כמו שאר יישובי עוטף עזה, למתקפות טילים, אזעקות ויירוטים של כיפת ברזל, ובני הזוג לא מפסיקים לקבל טלפונים מאורחים שמתעניינים לגבי קיום האירוע בשל המצב הביטחוני.
"מי שדואג אלו בעיקר אורחים מהצד שלי, משפחה גדולה שהגיעה מחו"ל במיוחד לאירוע, והם לא ממש מבינים את המצב הביטחוני המורכב בעוטף עזה", סיפרה שרית. "מולם אנחנו יותר בשיחות הרגעה והסברה. שאר האורחים, חלקם הגדול מהאזור, בסך הכל מבינים את המצב ומורגלים לאזעקות וטילים".
בני הזוג הכירו בקיבוץ. יונתן הוא יליד המקום ושרית הגיע לעלומים כתלמידה. הם התאהבו והחליטו להקים את ביתם בקיבוץ, למרות שהוא ממוקם צמוד לגבול הרצועה. "אנחנו באופן אישי לא חוששים. יצא שקצת לא נעים לקראת החתונה בגלל המצב הביטחוני אבל אתמול היה שקט וזה מעודד אותנו", הוסיפה שרית. "אנחנו בעיקר חוששים שיהיו אזעקות באמצע החתונה, כי אז יכולה להתפתח בהלה. אנחנו מתייעצים כל הזמן עם אנשי הצבא כדי לקבל תמונה ברורה יותר. בינתיים יש לנו אישור לקיים את החתונה כרגיל. אני ממש מתפללת שיהיה בסדר ונוכל להתרכז רק בשמחה".
בני הזוג הדתיים החליטו, כנהוג במסורת, שלא להיפגש לפני החתונה, כך שאת כל התיאומים והבירורים מול הצבא הם עושים בנפרד. "אנחנו בקשר כל הזמן. מדברים ומחזקים אחד את השני אבל בעיקר מתרגשים", סיכמה שרית.
