מבית הדפוס, עם הספר בידה וריח דיו טרי באפה, צעדה מיכל פרץ אל הבית המוכר של משפחת בן־ישי. הדרך בשכונת ארנונה בירושלים, שבה הלכה בילדותה פעמים כה רבות לצד רותי, נשארה אותה הדרך. רק רותי איננה. בבית קיבלה טלי, אמה של רותי, את מיכל בחיבוק חם. הרבה חששות ולבטים וכאבים התנקזו לחיבוק האחד הזה.
שבע שנים מאז נרצחה רותי פוגל יחד עם בעלה אודי ושלושת ילדיהם – יואב, אלעד והדס – בפיגוע המחריד באיתמר במארס 2011. מאז הוריה של רותי מגדלים בביתם בירושלים את שלושת הנכדים שנותרו ללא הורים – תמר, רועי וישי. מגדלים אותם כילדיהם, בתמיכה ובליווי של הוריו של אודי מנווה צוף. לפני כמה חודשים שיתפה מיכל את בני המשפחה ברצונה לכתוב ספר על רותי. המשפחה הקשתה. יפה שאת כותבת וזוכרת את רותי, אמרו לה, אבל למה כל העולם צריך לקרוא את זה? מי שהביעה בעיקר אי־נחת מהרעיון הייתה תמר, בתם הבכורה של אודי ורותי, היום בת 19. כשהייתה בת 12, באותו ליל שבת ארור, יצאה לחברה וכששבה לביתה גילתה את הזוועה. היא זו שמילטה מהבית את שני אחיה הקטנים. מאז היא שומרת בקנאות על פרטיותה.
מיכל שמעה את הלבטים והחששות, והשאירה לעיון המשפחה כמה טקסטים לדוגמה שכבר כתבה. בבוקר למחרת שלחה טלי למיכל מסרון שבו תיארה כיצד קראו היא ובעלה במהלך הלילה בדמעות ובגעגוע את הדפים. "הבנתי שקיבלתי אור ירוק מהם", מספרת מיכל. גם תמר התרככה בינתיים. "הסברתי להם ששבע שנים אני מתהלכת חצי משוגעת. משהו נמצא בתוכי, מסתובב בין האיברים בגוף, משתולל. ניסיתי לטפל בעצמי בדרכים הקונבנציונליות. אפילו פניתי לנט"ל, מרכז לנפגעי טראומה על רקע לאומי. אבי, הפסיכיאטר ד"ר יוסי הדר, הקים את המרכז הזה. שום דבר לא עזר. רק אחרי שסיימתי את הכתיבה הוקל לי ונרגעתי".
"קראתי את הספר כבר לפני חודשיים", אומרת טלי בן־ישי במבטא צרפתי מתנגן. "מיכל רצתה שנקרא הכל לפני הירידה לדפוס. זה מאוד מיוחד לקרוא על הבת שלנו בזווית ראייה חדשה, שאנחנו פחות מכירים. היו דברים בספר שהיו עבורי חידוש. היו בקריאה רגעים של כאב ודמעות, והיו רגעים של צחוק. החשש הכי גדול היה לחזור אל מה שלא נסגר. אני כל הזמן נמצאת עם האובדן, אבל כל דבר חדש מעורר שוב את הכאב. גם את הילדים זה מטלטל".
חששת שאולי הספר לא יציג את רותי כמו שאתם זוכרים אותה?
"לא. מראש הבנו שהספר מספר את רותי החברה, בזווית הראייה של מיכל, וזה בסדר גמור".
הילדים יקראו אותו?
"הספר יהיה בבית, במקום פתוח, וכל אחד יוכל לקרוא. הם יעשו את הבחירה שלהם".
המעגל השני של האבל
הספר "בשבילי תישארי תמיד רותי", בהוצאת "דברי שיר", חושף בפני הקורא את דמותה המורכבת של רותי פוגל: עקשנית, וכחנית, טובת לב, יוזמת, מתלבטת ומתייסרת – כפי שהיא נתפסת בעיניה של מיכל, חברתה מאז גיל 12 ועד מותה.
לצד כל זאת הספר נוגע בסוגיה חשובה שכמעט אינה זוכה להתייחסות. "אני נושאת את דגלו של המעגל השני של האבל", כותבת מיכל בספר. "גם אני רוצה לקרוע את החולצה, גם אני רוצה לשבת על כיסא נמוך, שכולם ידעו שאני אבלה. חלק מגופי נגדע. חתיכה מליבי נחרבה. אני שרועה כאן מדממת, אז למה לא נותנים לי לשבת, למה? אני רוצה לשבת ולא ללכת, לא ללכת(...) להיות במעגל השני של האבל זה לפחד לא להעיק על החברה. לא להעיק עם הכובד של האבל. כי המעגל השני לפעמים כבד לא פחות מהמעגל הראשון. ולפעמים אני שומעת לחישה בין ענפי העצים, לפעמים הוא כבד אפילו יותר. אולי בגלל שאין לו מקום, אין לו מקום רשמי. מכובד. מוכרז...
"אני מתביישת. אבא שלי נפטר בפתאומיות, ולא הרגשתי אבלה עליו רבע ממה שאני מרגישה עכשיו. אני משתפת בתחושות האלה את אמה של רותי. היא מסבירה לי שזה כל כך מובן, כי חברה בוחרים, בניגוד להורה או אח. זה לא הגיוני, הרי את אבא שלי כל כך אהבתי, אני מתקוממת בשקט, אבל רותי, רותי תלשה בלכתה נתח עבה מחדרי ליבי. 'את רק חברה', אומרת לי קרובת משפחה, אולי מנסה לנחם או לרמוז לי שאני מגזימה. ואז אני קולטת שסביבי יש כל כך הרבה רק חברות. ורק חברים. והם מסתובבים בינינו, קטועי איברים. אז אני מיכל, ואני האבלה הלא רשמית. כן, זו מהמעגל השני של האבל".
טלי, מהו בעינייך הקשר הנכון בין המעגל השני של האבל למעגל הראשון?
"כשמאבדים בן משפחה זה בבשר שלך. בבטן שלך. גם האחים של רותי ואודי לא חווים אותו אובדן כמו ההורים והילדים שלהם. כל מעגל חווה את זה אחרת. אני מתבוננת בזה ויודעת שכך זה צריך להיות. זה טבעי. אז ודאי שהמעגל המרוחק עובר זעזוע מאוד גדול, אבל היום־יום שלו לא השתנה. נכון שמיכל הייתה מדברת הרבה עם רותי, אבל זה שונה".
יש סיטואציות שבהן החברים לא מרגישים נוח ומתרחקים מהמשפחה האבלה. היה לך טוב ונכון שמיכל באה לבכות איתך גם אחרי השבעה?
"כן. זה היה מאוד טוב. היה לי חשוב לשמוע ממנה סיפורים על רותי וגם לשמוע את הכאב שלה, את החסר, את הגעגועים. רציתי לחבק אותה כמו שאני מחבקת את הבנות שלי. יכולתי להבין את הקושי שלה, מפני שלחברים אין את כל הטקסים. אין להם את האפשרות לעצור את החיים לשבעה ימים. הם לא נוהגים מנהגי אבלות. אצלנו החיים נעצרו. היה זעזוע ורעידת אדמה מטורפת. בשלב ראשון חשבתי שנישאר במקום הרועד הזה לעד. אחר כך המציאות החלה להתייצב אבל החיים השתנו באופן טוטלי, שום דבר לא נותר דומה למה שהיה".
בגלל שבשונה מאובדן של ילד אתם גם קיבלתם על עצמכם את גידול הנכדים?
"הכאב של הורים שכולים הוא כאב דומה לכולם, אבל אצלנו יש תוספת של מחויבות ענקית. נגדעו חיים, אבל גם קיבלנו תוספת חיים מאוד משמעותית לבית שלנו. פתאום זה חזר להיות בית של ילדים. בגלל שאנחנו היינו צריכים לטפל בילדים, זה נתן לנו כוח. לא דמיינתי שיש בי כוחות כאלה ושאצליח להיות הורה מבוגר שהוא הורה צעיר. זה קשה מאוד. זה שוב לחזור לטפל בילדים קטנים אחרי שכבר גמרתי את השלב הזה בחיים. בזמן הפיגוע הייתי כבר אחרי גידול של תשעה ילדים, יצאתי החוצה ולימדתי יהדות לצעירות שעלו מצרפת. בעקבות הפיגוע עזבתי את העבודה וחזרתי לבית. עכשיו, כשהילדים גדלו מעט, חזרתי שוב לעבוד, אבל במידה".
ישי, שהיה בן שנתיים וחצי כשהוריו נרצחו, הוא היחיד שקורא לסבו ולסבתו "אבא ואמא". שני הגדולים, תמר ורועי, קוראים להם סבא וסבתא. לילדים גם קשר עמוק עם הסבים השניים, הוריו של אודי, חיים וצילה. "הם מאוד יקרים לנו ואנחנו עובדים בשיתוף פעולה והערכה גדולה. זה מאוד עוזר בהתמודדות שנפלה עלינו", אומרת טלי.
"הילדים", היא מספרת, "די מהר חזרו לחיים. הם ילדים שצוחקים ומבלים. הם צנועים ושקטים ולא אוהבים להעצים את הרגשות. יש בהם משהו מאוד בריא.
"לי, באופן אישי, לקח יותר זמן. לא מיהרתי לחזור למסלול החיים. ידעתי לומר לעצמי להיות סבלנית. לא לדחוק בעצמי. ידעתי שזה יבוא כשזה יבוא. למדתי לעשות רק את מה שהכוחות שלי מאפשרים לי. אני מרגישה מתי אני יכולה ומתי אני צריכה להגיד לא. זו זכות לדעת מתי להגיד, 'לא' בלי להרגיש לא בנוח".
מה קורה לאמונה אחרי אסון כל כך מחריד? לא היה כעס על אלוהים?
"בתקופה הראשונה הייתי בכעס גדול. כעס אדיר. הבנתי שאני לא יכולה שלא לכעוס. זה יותר מדי כואב וקשה. אבל בתוך הכעס דיברתי איתו. אמרתי לו: 'אתה מבין כמה אני כועסת עליך, ואני יודעת שאתה איתי בתוך הכעס'. גם בכעס לא הייתי לבד. הוא ליווה אותי. בתוך הקושי האדיר הרגשתי חיבוק מאוד גדול".
לבכות חופשי תוך כדי שיחה
זהו ספרה השני של מיכל פרץ, 41, שחקנית ויוצרת, אם לשישה ילדים, תושבת שבות רחל. ספרה הראשון, "הסודות של שירי", הוא ספר ילדים העוסק בחייה של ילדה תחת קרע משפחתי. "זה סיפור עליי. הוריי התגרשו. אימי, המשוררת טניה הדר, חזרה בתשובה ואני עברתי לחיות איתה. אחותי הגדולה נותרה עם אבי, שהיה רופא פסיכיאטר", היא אומרת.
עם החזרה בתשובה עברה מיכל לבית הספר "נועם בנות" בירושלים, שם פגשה את רותי. "בשנים הראשונות כל אחת מאיתנו הייתה שייכת לחבורה אחרת. עד שבכיתה ח' המורה הושיבה אותי לידה. מאוד לא אהבנו את זה. רותי לקחת עיפרון וסימנה קו על השולחן שהפריד בין הצד שלה לשלי".
אלא שדי מהר הקו הפך לאותיות ומילים ששתי הבנות כתבו זו לזו תוך כדי השיעור, והחברות פרחה. "רותי ידעה לעשות חיים, לברוח לים, לעשות שטויות, אבל גם דחפה ואירגנה את כל הכיתה להתנדב בקליטת עולי אתיופיה, למשל. בילינו הרבה מאוד אחת אצל השנייה. רותי הוקסמה מהשקט שבבית שלי. מאמא מפנקת שהיא רק שלי, בלי תחרות עם אחים. אני הוקסמתי מהמשפחה הגדולה שלה שתמיד חלמתי שתהיה לי".
בספר מתארת מיכל איך נרקם הקשר בין אודי לרותי. אודי היה אז קצין בשריון. בחור מופנם ועדין. אבל דווקא השוני ביניהם, החיבור בין האש והמים, קסם לה. כבר לקראת היציאה השנייה שלהם רותי תיכננה עם מיכל מבצע ריגול: השתיים תיאמו שמיכל תפגוש "במקרה" ברחוב את בני הזוג, כדי לקבל את חוות דעתה על הבחור. מיכל אישרה. הקשר נמשך כמה חודשים עד שיום אחד רותי, בדרכה הישירה, שאלה את אודי מתי הוא מתכוון להציע לה נישואים. במשך שנים הייתה צוחקת שבלי היוזמה שלה הם היו ממשיכים לצאת לעולם ועד.
"רותי ידעה לצחוק, אבל היה לה מאוד חשוב לנהל שיחות עומק, מהבטן. היא לא אהבה שיחות שטחיות על חיתולים ומתכונים. הקשר היה כזה שכל אחת מאיתנו הייתה מסוגלת לבכות חופשי תוך כדי שיחה. זה היה יכול לקרות בכל רגע: הקול שלה היה נסדק ופתאום היו דמעות בעיניים הכחולות האלה שלה.
"הקשר בינינו כבוגרות התהדק אחרי שבמשך שנה היינו שכנות בכרמי צור. אבל כרמי צור לא נראתה לרותי ולאודי מספיק אתגרית. הם חיפשו שליחות אמיתית ועברו לנצרים ארבע שנים לפני הגירוש. מנצרים עברו לאריאל ומשם לאיתמר".
אחד הקטעים המצמררים בספר מתרחש באיתמר, כמה חודשים לפני הפיגוע. מיכל התארחה בשבת אצל משפחתה שהתגוררה ביישוב, ואת הסעודה השלישית ערכו יחד עם משפחת פוגל. אודי והגיס של מיכל, אשר פלמר, ניהלו שיחת עומק. גיסתה ורותי היו אז בהיריון. כעבור כשנה וחצי שני האבות ושני התינוקות שהיו בבטן אמם נרצחו. "חצי שנה אחרי הרצח באיתמר מחבלים זרקו אבנים על הרכב המשפחתי, ואשר, גיסי, ובנו יונתן בן השנה נהרגו", היא אומרת.
איך נולד הספר?
"בכל שנה אנחנו מארגנות מסיבת יום הולדת לרותי בכ"ב בשבט, שאליה מגיעות החברות הטובות שלה, האחיות, טלי, ובשנים האחרונות גם הילדים. מיד אחרי מותה התחלתי לתעד סיפורים עליה. במהלך השנים כתבתי עליה כמה קטעים, ואז חברה אמרה לי שאני צריכה לכתוב מהמקום האישי שלי".
לא חששת לנכס לעצמך את רותי?
"ודאי שחששתי. ברור לי שכל אחד חווה את רותי אחרת, ואני כתבתי את רותי שלי. החברות בינינו ידעה עליות ומורדות וגם משברים. אחד הדברים שהיו לי הכי קשים זאת העובדה שבחודשיים האחרונים לחייה רותי מאוד רצתה להיפגש ולא מצאתי לכך זמן. זה אכל אותי מבפנים".
בשבע השנים האחרונות רותי הגיחה לביקורים בחלומותיה של מיכל. "אותו חלום כל פעם: רותי בשמלה לבנה, שותקת. שלווה. רותי מחבקת אותי חיבוק חם, לא אומרת מילה ונעלמת. מאז שסיימתי לכתוב את הספר החלומות פסקו. שיחררתי אותה". n
