{ }
שלישי 19 בנובמבר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    שרייבר: "המצרים ירו עלינו בלילות והייתה תרגולת פינוי מבית הילדים. אחד החברים היה מניח מגלשה על המדרגות למקלט והמטפלות הביאו את הילדים הישנים ושלחו אותם אחד־אחד למטה, בגלישה"
    המוסף לשבת • 31.05.2018
    דיור לא מוגן
    החבר במיק (91) מבארי לא רץ לשום מקום כשנשמעת אזעקה: "בחצי דקה אני לא מספיק להגיע לממ"ד, ואשתי עוד עם הליכון" | גם צימבה (88) מרעים הפסיק להתרגש מהבומים שסביבו: "מהרגע ששמנו פה את הרגל לא היה שקט, הקונפליקט לא נגמר" | ושרייבר (85) מנירים השלים עם המצב: "היו חברים שלא עמדו במתח ועזבו. עבדנו בשדות תחת אש, פגזים שרקו מעלינו, אלו החיים שלנו פה" | ותיקי עוטף עזה שראו כבר הכל מסכמים שבוע סוער וחוזרים לישון צהריים
    עודד שלום | צילום: חיים מורגנשטיין

    בסלון הבית של אברהם ואביבה סלע מקיבוץ בארי אמרה לנו המטפלת הסיעודית ונסי שהיא כבר לא מפחדת מהאזעקות. שנתה קלה והיא מתעוררת בקלות ורצה מיד לממ"ד, שם היא מחכה עד שהיא שומעת בום, ואז יוצאת לבדוק מה קורה עם בני הזוג סלע. "במיק", היא אומרת, "לא רץ לשלטר (מקלט). גם לא אביבה". את אברהם כולם כאן מכירים בשם במיק, כינוי שהודבק לו אחרי שנים שקראו לו אברמיק. הוא בן 91, מבוגר מאביבה בחודש, היה ממקימי הקיבוץ בנקודת ההתיישבות הראשונה בנחביר, כשני קילומטר צפון־מערבית לבארי של היום. לך תשכנע בנאדם שראה כבר הכל וחטף על הראש הפצצות מאווירוני פייפר מצריים במלחמת השחרור, להתרגש מפצצות מרגמה. חייו כאן הם 72 שנה של התכתשות, עם הפוגות של שקט. פעם השקט נמשך שלוש שנים, היו תקופות רגיעה גם של חמש שנים, אבל האיום תמיד נמצא ברקע.

     

    "אתמול שמעתי 13 פיצוצים על הבוקר", הוא מספר על יום שלישי הסוער, "ספרתי אותם אחד־אחד. הייתי במיטה, התעוררתי מהרעש. וגם זה במקרה, החלונות היו פתוחים. אם החלונות סגורים והמזגן פועל, אני לא שומע כלום. בקיצור, איך שנגמרו הפיצוצים חזרתי לישון".

     

    למה אתה לא קם והולך לממ"ד?

     

    "כי בין הצבע האדום לנפילה יש אולי חצי דקה. בחצי דקה אני לא מספיק להגיע לממ"ד. אני גם לא רוצה לרוץ כדי לא ליפול. רק זה חסר לי, ליפול בגלל צבע אדום. אביבה נעזרת בהליכון וגם היא לא מספיקה להגיע לממ"ד. היא גם לא שומעת את הפיצוצים, אפילו כשהחלונות פתוחים". ואביבה מחזקת: "אני לא שומעת אותם ואני בטוחה שאני לא מפסידה כלום. למה לי לשמוע את זה, שמעתי מספיק".

     

    במיק: "הלילה היו לנו שלוש אזעקות והתעוררתי, אבל אביבה המשיכה לישון. עד שאעיר אותה ועד שהיא תקום מהמיטה ותתארגן, תחלוף הסכנה. הפצמ"רים כבר ייפלו. לא חבל על הלחץ?"
    במיק: "הלילה היו לנו שלוש אזעקות והתעוררתי, אבל אביבה המשיכה לישון. עד שאעיר אותה ועד שהיא תקום מהמיטה ותתארגן, תחלוף הסכנה. הפצמ"רים כבר ייפלו. לא חבל על הלחץ?"

     

    במיק: "הלילה היו לנו שלוש אזעקות והתעוררתי, אבל אביבה המשיכה לישון. נתתי לה לישון, למה להעיר אותה על דבר כזה. בגיל שלנו עד שאעיר אותה ועד שהיא תקום מהמיטה ותתארגן, תחלוף הסכנה. כל הפצמ"רים כבר ייפלו ותהיה חזרה לשגרה. לא חבל על הלחץ?".

     

    "מתורגלים במוות של חברים"

     

    ביום שלישי כמעט פרצה פה מלחמה. העזתים שיגרו למעלה מ־100 פצמ"רים ורקטות והאזעקות ביישובים לא פסקו. משגרי כיפת ברזל חרכו את הרקיע ומטוסי חיל האוויר הפציצו בעומק הרצועה. כולם חיממו מנועים. ערוצי הטלוויזיה פתחו בשידורים מרתוניים ועיתוני יום רביעי נצבעו בגווני מלחמה. והנה צהריים, אפילו לא יממה חלפה, ושקט כאן כמו בבית קברות. שום כלום. ב"יומון בארי" מודיעים על חילופים זמניים בכלבו, ועל הדרך מזכירים שהמכרז למנהל הכלבו עדיין פתוח. ההסלמה הייתה כלא הייתה.

     

    "ומה יש להתרגש", יאמר לנו אחד ממייסדי קיבוץ רעים, אשר צימבליסטה, בן 88, שכולם כאן קוראים לו בחיבה צימבה. "אני שומע אזעקות, הולך לממ"ד, מחכה לבום ושלום על ישראל, יוצא חזרה לסלון. אני לא בסטרס ולא מתרגש". וסיכם יפה החבר הוותיק מקיבוץ נירים, אשר שרייבר שכולם קוראים לו כאן בחיבה שרייבר, "אתה כנראה לא קולט, 70 שנה אני כאן, התרגלתי".

     

    צימבה: "לא נעים להודות, אבל בגיל שלי מתרגלים. היו שנים שמסתננים הטמינו מוקשים בשדות בלילות וחברים נפלו ונפצעו. מהר מאוד למדנו ושיריינו את הטרקטורים. שום דבר לא עצר אותנו"
    צימבה: "לא נעים להודות, אבל בגיל שלי מתרגלים. היו שנים שמסתננים הטמינו מוקשים בשדות בלילות וחברים נפלו ונפצעו. מהר מאוד למדנו ושיריינו את הטרקטורים. שום דבר לא עצר אותנו"

     

    אמצעי ההרג השתנו, אבל לא האיבה. במיק מספר על הגרעין שלו שיצא להכשרה בגדרה ועל ההוראה המפתיעה שהונחתה כמה ימים לפני יום כיפור שנת 46' לרדת לנגב ולהקים התיישבות יהודית חדשה. "היינו אחת מ־11 הנקודות שהוקמו כולן באותו לילה, מוצאי יום כיפור. הקמנו גדר, בנינו צריפים, הנחנו גג, הכל מהר מהר לפני שהבריטים יגיעו ויסלקו אותנו. אני הייתי הנהג של המשק וכל יום לקחתי חברים מהקיבוץ לעבוד במחנה בריטי בנוסיראת ברצועה. אחרי שהורדתי אותם הייתי נוסע להביא לחמים מהמאפייה ביד מרדכי וגם מים הבאתי משם. אחר כך, כשפרצה מלחמת השחרור, נהגתי במשאית משוריינת והבאתי אספקה מהמרכז לנגב.

     

    "המקום שלנו בנחביר ספג הפצצות מחיל האוויר המצרי. תותחים מצריים הפגיזו אותנו מעזה. התחפרנו לתוך האדמה. בנינו מקלט גדול שהפך לחדר אוכל. אכלנו, ישנו, עשינו ילדים, הכל מתחת לאדמה. ככה עד סוף המלחמה. בסוף 49', כשהכל נגמר, באו אלינו מהסוכנות ואמרו שיש להם עבורנו נקודה עם אדמה יותר טובה. כך הגענו לכאן. ב־53' הייתי המא"ז (מפקד אזור) של בארי, שזה כמו רבש"צ היום. היו אז המון חדירות של פִדאיון ומסתננים שבאו לגנוב מאיתנו. עשינו אמבושים בשדות. היה מקרה מצער שחיילים השכיבו מארב ושני חברים מהמשק יצאו לחפש פרה מהעדר שנשארה להמליט בשטח. החיילים חשבו שהם מסתננים וירו בהם. עזרא גדלין נהרג מהיריות. אשתו אהובה נמצאת איתנו עדיין כאן, היא נישאה מחדש".

     

    אביבה: "היינו גרים אז במבנים בלי שירותים. השירותים היו בתוך צריף מרוחק, חור באדמה. לילה אחד החברה שולה אנגלסברג יצאה לעשות פיפי. היא הייתה בהיריון ולא יכלה ללכת לצריף של השירותים. בדיוק אז, חוליה שחדרה מעזה הסתובבה בקיבוץ. היא רכנה מאחורי ערימת חצץ והפדאיונים ירו בראשה. הייתי אז בהיריון עם איתמר הבכור שלנו. גרנו דירה לידה".

     

    במיק: "הרופא של הקיבוץ שלח אותי להביא רופא מנתח מבאר־שבע. נסעתי בטנדר מקרטע ועד שהגעתי לבאר־שבע וחזרתי עם הרופא, שולה נפטרה. היינו כבר מתורגלים במוות של חברים. חבר'ה נהרגו בהפגזות בנחביר, לפני שעברנו לכאן. קראו אז לאזור הזה 'המערב הפרוע'. היינו מבודדים כאן".

     

    "חפרנו מקלטים באדמה"

     

    שרייבר מקיבוץ נירים מחשב את גילו. "ובכן, אני בן 85 וחצי, ובגיל שלנו החצי חשוב מאוד, כל חודש נחשב". יליד גבעת חן שליד רעננה, הגיע לנירים אחרי מלחמת השחרור, בדצמבר 49'. "הייתי בגרעין של השומר הצעיר בכפר מסריק והיינו צריכים לקבל הודעה לאן אנחנו הולכים. כשאמרו לנו נירים הרגשנו שזה כבוד. נירים היו אז בדיוק בשלב המעבר מהנקודה הקודמת שבה ישבו, דנגור. זה כמה קילומטרים דרומה מכאן, איפה שהיום יושב קיבוץ סופה. הם חטפו שם התקפה קשה של חטיבה מצרית וספגו הרוגים ופצועים רבים. המצרים שלחו גדוד שריוניות שהפגיז את הנקודה במשך שעות. הכל עלה באש והם חשבו שלא נותר שם איש בחיים. אז הם שלחו גדוד חי"ר, וכשהגיעו לגדר החברים שנותרו בחיים שלחו בהם מכת אש שהרגה עשרות חיילים מצרים. ספרו אז 40 חיילים מצרים הרוגים על גדר הנקודה. החטיבה על כל חייליה נסה חזרה לעזה.

     

    "אחרי המלחמה נירים עברה לכאן כי שם הייתה אדמה חולית וחשבו שהיא לא תהיה טובה לחקלאות. היום עושים שם יופי של גידולים. כשהגעתי לכאן עם חברי הגרעין שלי, אנשי נירים היו גיבורים בעינינו. הם היו מבוגרים מאיתנו בארבע־חמש שנים והבטנו בהם כמו על אלילים. הסתובבו פה אגדות חיות במשק כמו אברהם 'ברן' אדן. בשנים הבאות כל הבט"ש על הגבול, שאף אחד לא ממש ידע היכן הוא עבר, נפל עלינו, חברי הקיבוצים והמושבים. עשינו מארבים, פתיחות צירים ומרדפים, והכל במקביל לעבודה בשדות ובמשק. פליטים ניסו לחזור לאדמות ולכפרים שלהם בשטחים שנותרו בתחומי ישראל ואנחנו הנסנו אותם, רדפנו אחריהם בשדות.

     

    "בלילות המצרים ירו עלינו במקלעי ויקרס ואנחנו חפרנו מקלטים באדמה. בזמן התקפה הייתה לנו תרגולת של פינוי ילדים מבית הילדים למקלט. אחד החברים היה מניח מגלשה על המדרגות למקלט והמטפלות היו מביאות את הילדים הישנים ושולחות אותם אחד אחד למטה, בשנתם, בגלישה. למטה היה מחכה חבר שהיה תופס אותם ומשכיב על מזרן. היו חברים שלא עמדו בזה ועזבו. המתח לא היה פשוט ולא היה רגע דל. עבדנו בשדות תחת חילופי אש, פגזים שרקו מעל ראשינו. ספגנו אבידות בנפש. המא"ז נניק, נתנאל קוטלר, נהרג ב־49' בנקודה החדשה. ב־55' נהרג חיים שפרוני מרכז הרפת, ב־70' אמיר אבני עלה על מוקש במטע אבוקדו. אמנון רוזנברג נהרג מפצצת מרגמה ב־2008 ושחר מלמד וזאביק עציוני נהרגו בהפגזה על הקיבוץ בשעתיים האחרונות לפני סיום מבצע 'צוק איתן', 100 מטר מהבית שאנחנו יושבים בו. אלו החיים שלנו פה".

     

    צימבה מרעים שהיה ראש המועצה האזורית אשכול פעמיים בשנות השבעים והשמונים מספר שבמקור הגרעין שלו לא רצה להגיע לנגב. "היינו חבורה של פלמ"חניקים שלחמו בחטיבה 7, וכולנו אהבנו את הים. חיפשנו מקום להתיישב ואמרו לנו לבחור בין פלמחים לפה. רצינו את פלמחים, אבל המוסדות העדיפו גרעין אחר עלינו ושלחו אותנו לכאן".

     

    הצטערתם?

     

    "רצינו ים אבל כנראה שהחבר'ה בגרעין השני היו מקושרים. נו שיהיה, לא הייתה טראומה. מהרגע ששמנו פה את הרגל לא היה רגע שקט לאורך זמן. כל פעם יש תקופות רגיעה, אבל הקונפליקט לא נגמר. רק העוצמות משתנות. לא נעים להודות, אבל בגיל שלי מתרגלים. היו שנים שמסתננים הטמינו מוקשים בשדות בלילות וחברים נפלו ונפצעו. מהר מאוד למדנו ושיריינו את הטרקטורים. שום דבר לא עצר אותנו".

     

    המפתחות של עבדאללה

     

    אחרי 67' הגיעו כמה שנים של אופוריה ושקט. החברים נסעו לים של עזה, קנו בשווקים של חאן־יונס ורפיח. צימבה אומר שהעובדים בקיבוץ היו כולם מעזה. "חלקם נשארו לישון פה בלילות, מה שהיה אסור. כשרצית לנסוע לבאר־שבע יצאת לצומת סעד, ומשם לקחת טקסי של עזתים. היו ימים, כמו שאומרים".

     

    שרייבר זוכר נסיעות לחוף של חאן־יונס על הטרקטורים. "הייתי נוסע לחתונות ברפיח לבד, בלי שום חשש. היה לנו אינסטלטור, איש תחזוקה של המשק, עבדאללה מחאן־יונס. הוא החזיק במפתחות של כל הבתים".

     

    הם העלו זיכרונות ודיברו על השכנים בלי אף טיפת כעס. "אני ממש לא כועס עליהם", אמר שרייבר. "יש לי עדיין חברים בחאן־יונס, רפיח ובית לאהיא ומדי פעם אנחנו מדברים. באחד הסבבים בשנים האחרונות התקשר אליי חבר מבית לאהיא, קבלן אמיד. שאלתי אותו מה שלומו והוא ענה שהוא מדבר איתי מהמקלט שלו בבית, 'אתם בדיוק יורים עלינו עכשיו'. מיד אחרי שסיימתי איתו הרמתי טלפון לבן שלי ניתאי, שגר בשדרות. 'אתה תופס אותי במקלט', הוא אמר לי, 'הם בדיוק יורים עלינו'. ככה שאתה מבין שזו סיטואציה מורכבת שבה כולם מפסידים".

     

    במיק מספר שאנשים בבארי אוספים תרומות למען החברים מעזה שעבדו אצלם בקיבוץ. "אנחנו שולחים להם כסף מדי כמה חודשים".

     

    מי אחראי על ריכוז התרומות?

     

    "פוקסי מהדפוס. הוא לקח את זה על עצמו".

     

    צימבה ביקש להדגיש שהוא לא בסטרס מהפצמ"רים, אבל חשוב לו לומר שכל הסיטואציה מרגיזה אותו. "אני לא אומר שכל האחריות עלינו. ממש לא. אבל זה נמשך כל כך הרבה שנים, ואנחנו לא מחפשים שום דרך לשים לזה סוף, או לפחות להרגיע את המצב. מדיניות של 'תנו לסכסוך להתגלגל' זה לא פתרון. מי כמונו, שחיים כאן, יודעים את זה".

     


    פרסום ראשון: 31.05.18 , 17:45