yed300250
הכי מטוקבקות
    פרופ' ביאר במתחם הפיקוד במעמקי האדמה. "היום משבחים אותנו, אבל בדרך מיררו את חיינו"
    המוסף לשבת • 31.05.2018
    "במלחמה האחרונה חיילים פצועים היו חשופים ברמב"ם כמו בחזית. הבנתי שאנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו"
    פרופ' רפי ביאר, מנהל המרכז הרפואי בחיפה, עוקב אחרי המתיחות בצפון ומודה שאינו ישן טוב בלילה | "מערכת הבריאות פשוט לא מספיק ערוכה", הוא מזהיר, "אף אחד לא דורש ממפקד אוגדה למצוא בעצמו מימון לטנק, אז איך ייתכן שהמדינה מתנהלת כך בנוגע למיגון בתי החולים?"
    שרית רוזנבלום | צלום: אלעד גרשגורן

    ב־2006, תקופת מלחמת לבנון השנייה, התכונן פרופ' רפי ביאר, מנהל המרכז הרפואי רמב"ם, לבצע צנתור בחולה שלו. הוא כבר הכניס את הבלון הטיפולי למעמקי אחד מעורקי הלב המרכזיים, במטרה לפתוח את הסתימה שנוצרה בו, כשלפתע פילחה את חלל האוויר אזעקה.

     

    "זה היה חולה קשה, שסבל מסתימה באחד מכלי הדם המרכזיים של הלב, והחדר שבו התבצעה הפעולה לא היה ממוגן", נזכר ביאר, קרדיולוג במקצועו, שממשיך עד היום לבצע צנתורים במסגרת השירות הציבורי פעם בשבוע. "ידענו שמרגע שהסירנה פועלת יש לנו בערך שתי דקות לתפוס מחסה. אמרתי לצוות שעבד איתי – האח, טכנאי הרנטגן וטכנאי מכונת ההנשמה, 'צאו החוצה, לכו לאזור הממוגן', ואני נשארתי עם הבלון בתוך הלב של החולה. כעבור 60 שניות שמעתי בומים חזקים. בדיעבד התברר שהטילים נפלו בים לידנו. יש מושג בקרדיולוגיה, 'צנתור בסיכון גבוה'. אנחנו הענקנו למונח הזה משמעות חדשה: כאן לא רק החולה היה בסיכון ממשי, אלא גם הצוות שטיפל בו".

     

    אחרי הניסיון האישי ההוא, וההתמודדות עם מטחי הטילים שנורו לצפון במשך חודש, הבין ביאר שיש צורך במיגון נרחב של בית החולים, כדי לאפשר לו לתפקד באופן מלא בעימות הצבאי הבא, שנמצא תמיד מעבר לפינה. שמונה שנים מאוחר יותר נחנך ברמב"ם בית החולים הממוגן הגדול במזרח התיכון, השוכן בחניון תת־קרקעי. בימי שגרה משמש למכוניות כחניון רגיל, ובעת חירום הוא יכול להכיל 2000 מיטות ולהפוך תוך זמן קצר לבית חולים מתפקד.

     

    החודש, בעיתוי שאין מתאים ממנו לאור איומי הלחימה הרוחשים מהצפון עד הדרום, נחנך ברמב"ם גם מתחם פיקוד ממוגן המיועד לשרת את הנהלת בית החולים בתרחיש של התקפת טילים על חיפה וסביבתה. "חדר המלחמה" כפי שהוא מכונה כאן, נבנה במעמקי האדמה בכספי תרומה של מיליון דולר כחלק ממתחם בית החולים הממוגן. הוא כולל חדר ישיבות גדול לניהול ושליטה באירוע חירום, חמ"ל עם 16 עמדות עבודה, מתחם המיועד למנהל בית החולים וסגניו, מטבחון, שירותים ומקלחת. עבודות הבינוי של המתקן כללו התקנת תשתיות שנועדו לאפשר להנהלת בית החולים שהות ממושכת בו.

     

    בית החולים התת־קרקעי במהלך תרגיל. תוך 72 שעות אמורות כל המחלקות לרדת לכאן
    בית החולים התת־קרקעי במהלך תרגיל. תוך 72 שעות אמורות כל המחלקות לרדת לכאן

     

    סיור ראשון במתחם הזה, ששוכן בקומה מינוס 3, בלב מאות מכוניות החונות פה בשגרה, מספק הצצה אל המקום שצפוי להיות בלב החזית הבאה של מדינת ישראל. מה שנראה כיום כמו קומפלקס משרדים פשוט, שקירותיו ערומים, צפוי בהתראה של שעות להפוך לעמדת הפיקוד הקדמית של מערכת הבריאות בצפון. מסכי ענק מכסים קיר שלם בחדר הישיבות העתידי, ומזכירים התרחשות בסדרות מתח. הם עתידים לשדר ליושבי החדר לא רק את המתרחש בחוץ, אלא גם את נתוני הפעילות כאן למטה: כמה חולים ופצועים מטופלים במתחם, אילו חדרי ניתוח עובדים ומי מנותח בהם, ואפילו כמה מנות דם ניתנו לפצועים. החדר הזה, כמו המתחם כולו, מוגן לא רק בפני הפגזות רגילות, אלא גם נגד חומרי לחימה כימיים. בשעת הצורך ייאטם המתחם כולו אל החוץ ויתנהל כיחידה אוטונומית לגמרי.

     

    "מצב חירום מחייב את ההנהלה לשבת צמוד לחולים", אומר ביאר. "החדר החדש הוא למעשה מערכת העצבים של בית החולים הממוגן. הוא מחובר לצה"ל, לגופי החירום ולפיקוד העורף. בזמן אמת ננהל ממנו את הטיפול הרפואי בתושבי הצפון 24 שעות ביממה, עד יעבור זעם".

     

    חצי נס

     

    רמב"ם, בית החולים הממשלתי השני בגודלו במדינה והיחיד בישראל שממוגן במצב חירום באופן מלא, צפוי לטפל בזמן עימות צבאי לא רק בחולים רגילים, אלא גם בנפגעים מהעורף ובחיילי צה"ל שנפצעו בחזית. אם לשפוט על פי האתגרים שזימן העימות הגדול האחרון בצפון, ב־2006, זה לא יהיה קל. ביאר היה אז מנכ"ל טרי, שלושה חודשים בלבד בעמדה היוקרתית. מאז המלחמה ההיא, הוא מספר בגילוי לב, הוא לא ישן טוב בלילה מדאגה למערכה הבאה.

     

    פרופ' ביאר בחדר ניתוח. עדיין מצנתר פעם בשבוע
    פרופ' ביאר בחדר ניתוח. עדיין מצנתר פעם בשבוע

     

    "ההיערכות שלנו למלחמת לבנון השנייה הייתה אפסית", הוא אומר. "כל ההתנהלות, בוודאי בשבוע הראשון, הייתה על סמך החלטות שלנו, של הסגנים שלי ושלי. כל ערב היינו יושבים ודנים מה עושים הלאה. את כל המיגונים עשינו לבד. הבאנו שקי חול, ומיגנו את מתקני החמצן. שום דבר לא היה מאורגן. הכל נפל עלינו בלי התראה. ההנחיות שהגיעו מלמעלה היו כאלה שאי־אפשר היה לסמוך עליהן. אמרו לנו, 'עוד כמה ימים אולי ייפסקו הטילים'. בסוף היינו חודש שלם תחת אש.

     

    "כדי למנוע אסון, היינו צריכים לפנות את כל הקומות העליונות ואת המחלקות שפונות לים. נאלצנו לשלוח חלק מהחולים הביתה, ובית החולים התכווץ ל־500 מיטות במקום 1000. היו כאן מצבים אבסורדיים, שחיילים שנפצעו בקרב ושכבו בטיפול נמרץ היו חשופים אצלנו בדיוק כמו בחזית. בזמן אזעקה הצוות היה מתמגן, אבל החולים בטיפול נמרץ, שמחוברים למכונת הנשמה, לא יכלו לזוז.

     

    "אחרי המתקפות הראשונות על חיפה ועל ואדי ניסאנס, באישון לילה, כשמאות פצועים ונפגעי חרדה צבאו על בית החולים, החלטנו להוריד 100 חולים מהמחלקות אל מתחת לאדמה. מאחת בלילה עד שש בבוקר העברנו את כל מי שיכולנו לקומה מינוס 1, למסדרון שהזכיר את הבונקרים החשוכים של מלחמת העולם השנייה. הכל היה מאולתר שם. בהמשך באו פיקוד העורף והתחילו לתת עצות. מכאן הבנתי שאנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו".

     

    ההחלטה לבנות את בית החולים הממוגן, מספר ביאר, הייתה תולדה של הברדק הבלתי נתפס ההוא. "היה שלב שבו החלטתי שהמצב שבו עמדנו אז לא יחזור על עצמו. איך הצלחתי לעשות את זה, אין לי מושג. זה חצי נס. כבר בהתחלה החלטנו שבית החולים הממוגן ייבנה בחניון, כי לא היה לנו שטח מספיק גדול אחר. לפי התקן של פיקוד העורף נדרשנו לבנות 800 מיטות ממוגנות שתוכננו להיות בקומה אחת של החניון, אבל אחרי דיונים עם הממשלה ופיקוד העורף הוחלט שנבנה שתי קומות. היו לזה משמעויות כבדות מבחינה תקציבית. לא פשוט לתכנן חניון שהוא גם בית חולים. מדובר במפתח גדול יותר בין הקומות ובתשתיות אדירות שעוברות בכל הקירות. אין דבר כזה בעולם. רצתי בין הח"כים והשרים לשכנע אותם לתמוך בתוכנית. בסופו של דבר, סמי עופר נתן לנו את הסכום הראשוני, וב־2008 התחלנו לחפור ולבנות".

     

    בית החולים הממוגן שנבנה חציו בכספי המדינה וחציו מתרומות, נחנך ב־2014, שנתיים אחרי המועד המתוכנן. בתרחיש של מתקפת פתע, יפונה החניון מרכבים והמערכות והתשתיות – גזים רפואיים, מיזוג אוויר, מכשור רפואי ושירותים ומקלחות - יורכבו בידי עשרות עובדי רמב"ם ובסיוע חיילי מילואים שיתייצבו כאן בצו 8 ביממה הראשונה. המחלקות שאינן ממוגנות יירדו אל מתחת לאדמה בשלבים, בתוך 72 שעות מרגע קבלת ההחלטה על כך. בית החולים, מצהיר ביאר, מתורגל היטב לכל תרחיש, כולל פגיעה ישירה במחלקות ובתשתיות חיוניות.

     

    "לא היה קל לגייס תקציב לבנות את בית החולים הזה, ואפילו את מה שהובטח לנו עצרו לכל אורך הדרך בכל מיני שלבים. כל פעם מסיבה אחרת", הוא אומר. "בסוף כולם הבינו את הצורך בבית חולים ממוגן, והיום כמובן משבחים אותנו על בנייתו, אבל בדרך מיררו את חיינו".

     

    "רמב"ם", מאשים ביאר, "ממוגן כיום למרות משרד הבריאות והמדינה, ולא בזכותם. מיגון בתי החולים צריך להיות משימה לאומית, ולא אג'נדה אישית של מנהל כזה או אחר. הייתי מצפה שהמדינה תהיה זו שתנחה אותי למגן את בית החולים. במקום זה מצאתי את עצמי נלחם בכל המערכת. מוגנות העורף ובעיקר המערכת הרפואית היא צורך אסטרטגי ראשון במעלה. בית החולים התת־קרקעי, בית החולים לילדים, בית החולים האונקולוגי וגם בית החולים הקרדיולוגי, שנבנה בימים אלה, כולם נבנו ומוגנו בכספי תרומות. אנחנו מקבלים רבע עד שליש מהתקציב מהמדינה, וגם זה רק אחרי שגייסנו את רוב התקציב בעצמנו. אף אחד לא היה מקבל מצב שבו מפקד אוגדה היה נדרש בעצמו למצוא מימון לטנק או מפקד טייסת למטוס, אז איך ייתכן שהמדינה מתנהלת כך בכל הנוגע למיגון בתי החולים?"

     

    האיום היום הרבה יותר גדול מבעבר. מדברים על אלפי טילים ביום שייפלו על העורף, ועל צפי של עשרת אלפים פגיעות מדויקות במבנים. האם מערכת הבריאות בישראל מוכנה למה שמצפה לה?

     

    "מערכת הבריאות באזור הצפון לא מספיק ערוכה. המדינה משקיעה הרבה בתרגילים, אבל לא עושה די כדי למגן אותה. יש יוזמות מקומיות לשיפור, אבל זה לא מספיק. המחלקות האלה חייבות להיות ממוגנות לא רק בצפון, אלא בכל הארץ. המדינה צריכה להבין שהמיגון של מערכת הבריאות זהה להשקעה באמצעי לחימה. זה חלק מהאחריות הביטחונית שמוטלת עליה.

     

    "אני מאוד מודאג שהמצב לא השתנה ב־12 השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השנייה. הייתי מצפה שהמציאות היום תהיה אחרת. קשה לצפות איך הדברים יתנהלו בזמן אמת. יש לנו צוותים נהדרים, שמוכנים לחרף את חייהם עבור החולים גם תחת אש. מבחינת המסה והיכולת, אנחנו המתקן היחיד שיכול לטפל במספר גדול מאוד של חולים בזמן מלחמה קשה, אבל אני לא יכול לתת מענה לכל הארץ. יש קושי עם המערכות האמבולטוריות של קופות החולים (המעניקות טיפול רפואי בשעות היום - ש.ר), שאינן ממוגנות בכלל. ב־2006, ברגע שהתחילו הטילים, כל המרפאות האלה נסגרו, כולל מכוני הדיאליזה. חולה שמתגורר בראש־פינה ויצטרך להגיע אלינו כמה פעמים בשבוע תחת אש יהיה בבעיה".

     

    מחיר הרובוט

     

    בימים אלה טרוד ביאר במלחמה אחרת, קשה לא פחות. לפני חודש הודיע משרד הבריאות לבית החולים כי הגירעון המאושר שלו לשנת 2018 יעמוד רק על שבעה מיליון שקל, 100 מיליון פחות מבשנה הקודמת. הגירעון הזה הוא כלי מוכר במשחק הפוליטי. הוא מאפשר לבתי החולים הממשלתיים לשרוד את הפער הבלתי נמנע בין צורכיהם לתקציב שניתן להם, ואמור להיות מכוסה בסופו של דבר על ידי משרד האוצר. אבל השנה משהו השתבש.

     

    בתחילת השבוע נראה היה כי הדברים עשויים להסתדר כשסגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, סייר בבית החולים והתחייב לטפל בענייניו הכספיים. אבל עד שתגיע העזרה המובטחת סירבו בבית החולים לנשום לרווחה. "אין ספק שההבטחה של ליצמן חשובה", סיכם ביאר בדיפלומטיות את הציפייה מורטת העצבים לאישור הרשמי של המדינה לחרוג מהתקציב המוגבל - תקציב שהיא עצמה הקצתה לו.

     

    בשבועות האחרונים נאלצה הנהלת בית החולים להתמודד עם ביקורת עלומת שם שהוטחה בה ממשרד הבריאות על ניהול כושל שהביא למשבר הכספי הנוכחי. "אם בית חולים כזה או אחר נכנס לגירעון זה לא בגלל ניהול כושל, אלא בגלל צרכים אמיתיים של המערכת", אומר ביאר. "נושא התקצוב של בתי החולים הציבוריים מאוד מורכב. מחירי הפעולות שאנחנו מבצעים לא נקבעים על ידינו, אלא על ידי וועדת מחירים של המדינה, וחלקם הפסדיים בהגדרה. אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא ניתוחים באמצעות רובוט. היום, על כל ניתוח כזה אנחנו מפסידים כסף, כי עלות הפעלתו עולה על ההכנסות שאנחנו מקבלים עבורו מהקופה. למרות שהרובוטים נמצאים בשימוש שוטף כבר שמונה שנים, לא תמחרו את עלותם נכון. זו רק דוגמה אחת לפעולות שאנחנו צריכים לבצע בהפסד, בגלל מחירים שלא אנחנו קבענו. ואחר כך עוד טוענים שאנחנו מנהלים רע ועושים לנו נו־נו־נו.

     

    "כמנהל בית חולים אני מחויב קודם כל לחולים שלי, ולא לכסף. לא מזמן היה אצלנו ילד עם סרטן באזור העצמות של מפרק הירך. כדי להחליף לו את כל המפרק, כולל חצי מהאגן, היינו צריכים לקנות משתל שעלותו 300 אלף שקל. קופת החולים שלו שילמה על הניתוח רק מאה אלף. במצב כזה, למרות הקושי, אנחנו חייבים לנתח אותו. מה נעשה, נכרות לו את הרגל וניתן לו ללכת כל החיים עם קב, כמו לפני 20 שנה?

     

    "דברים כאלה יוצרים את הפער בין התקציב המתוכנן לביצוע, וכולם מבינים את זה, אבל מעדיפים לטמון את הראש בחול. תקציב משרד הבריאות נמוך בצורה אנכרוניסטית. ההוצאה שלנו על בריאות צריכה להגיע ל־9 אחוז מהתל"ג, לא ל־7.4, כפי שזה היום. את הכסף הזה חייבים כדי לפתוח עוד מיטות ועוד חדרי ניתוח. כדי לפתוח מרכז כוויות לילדים באזור הצפון. רק הבוקר קיבלתי ברכות מליצמן, על כך שהשכלנו לבנות את בית החולים הממוגן, כשלפני כמה שנים כולם שמו לי רגליים בעניין הזה. כולם אשפים בלעצור במקום בלעזור".

     

    עושר ואושר

     

    בחודשים הקרובים יסיים פרופ' ביאר (66) את כהונתו ברמב"ם. בקדנציה שלו עבר בית החולים תנופת בנייה אדירה, הרבה בזכות תרומות בהיקף של 1.2 מיליארד שקל שהוא גייס בעשור האחרון. מנתונים שהציג השבוע בוועידת הפסגה התשיעית של בית החולים, שחוגג השנה 80, עולה כי בתקופה הזו חל גידול של שליש במספר המטופלים של בית החולים, ומספר החולים האונקולוגיים הוכפל. מדי שנה מטופלים בבית החולים כמיליון בני אדם, רק שליש מהם תושבי חיפה והשאר באים מכל אזור הצפון.

     

    כפרופ' לרפואה ולהנדסה רפואית, היה ביאר שותף לאורך השנים לפרויקטים מסחריים גדולים בתחום הלב, בהם פיתוח סטנטים חדשניים. כסטרטאפיסט מושבע, הפך ביאר את רמב"ם למרכז מחקר וקידמה טכנולוגית. על פי נתוני משרד הבריאות, שטרם פורסמו, רמב"ם הוא בית החולים שבו נערך המחקר הרב ביותר במערכת הבריאות. השבוע הונחה אבן הפינה ל"מגדל התגליות" העתידי של בית החולים, בניין בן 20 קומות שבו יישבו נציגי התעשייה וחברות סטארט־אפ יחד עם מרכזי מחקר ופיתוח של האוניברסיטאות, הטכניון ואוניברסיטת חיפה. בין השאר, יהיה בו מכון לחקר הסרטן, של זוכה פרס נובל פרופ' אהרון צ'חנובר, אשר יקדם מחקר משותף של הטכניון ורמב"ם ויוביל, כך בחזונו של ביאר, פיתוח תרופות וטיפולים חדשים.

     

    "יש קשר ברור בין מחקר המתבצע בבית חולים לבין איכות הטיפול הרפואי הניתנת בו", הוא אומר. "הפער באיכות הרפואה הניתנת לחולים בבתי חולים שעושים מחקר לבין כאלה שלא הוא מובהק. זה הוכח מחקרית. החיבור בין הרפואה, למחקר ולתעשייה יוצר ערך מוסף הן לחולה והן לתעשייה, ונותן דרייב בלתי רגיל לרופאים שמתחברים לזה. חלק מהדור הצעיר של הרופאים רוצה ללכת הביתה מוקדם ולעשות כסף, אבל חלק נדלקים מהאפשרות לעמוד בחזית המחקר והטכנולוגיה. גם כאן, המדינה חייבת להתערב ולתמוך. תקציב המדען הראשי של משרד הבריאות הוא פשוט בדיחה. לפני כמה שנים הייתה ועדה של האקדמיה הלאומית למדעים, שהמליצה להקצות לבתי החולים לפחות מאה מיליון שקל בשנה למחקר. אבל הכסף הזה מעולם לא הגיע אלינו".

     

    הפרויקטים המסחריים שבהם היה מעורב הפכו את ביאר, כך נטען, לעשיר גדול. אין ויכוח על העובדה שמצבו הכלכלי היה מאפשר לו לפרוש לפני שנים בשקט מהרפואה הציבורית הדלה והנאבקת. "בחרתי להישאר בה מתוך אהבה לחולים", הוא אומר. "המשכתי לעבוד כמצנתר בכל שנותיי כמנהל. הסיפוק הכי גדול שלי הוא להציל חיים".

     

    sarit_r@netvision.net.il

     

     


    פרסום ראשון: 31.05.18 , 18:40
    yed660100