משחק מחשב הוא לפעמים מקום גרוע מאוד להיקלע אליו. מדובר במצב שבו המודעות לסביבה קטנה, ובמקומה אתם מרגישים שאתם בתוך העולם הווירטואלי, שוכחים שיש לכם חיים אמיתיים. הפיתוי גלוי ומודע והוא כמלכודת דבש.
ככה בדיוק מרגיש מי שצופה ב"ניב מצהיב 3", העבודה החדשה שיצרה הכוריאוגרפית הפורטוגזית מרלן מונטרו פריטאס ללהקת בת־שבע ועלתה בבכורה בפסטיבל ישראל. היצירה, המתרחשת במתחם בנייה דמיוני אפוף אבק ופיגומים שמנוהל על ידי דמויות לגו, היא עבודה מהפנטת המהלכת קסם ויוצרת פחד בו בזמן. הכוריאוגרפיה של פריטאס יוצרת גופים שאין בהם היררכיות, שאינם נשלטים בידי המוח ואינם פועמים רק בזכות הלב, משוחררים מאילוצים מציאותיים, עד שלא ברור אם הגופים האלה הם הגרסה החולה שלנו, בני האדם, או הגרסה העתידנית שלנו.
ובעולם של פריטאס, הרקדנים לבושים כספורטאים: גרביים לבנים לרגליהם, משרוקית על צווארם, כפפות סגולות על ידיהם. ויש על הבמה המוארת באור חזק גם שעון שמראה את הדקות שחולפות, ולוח תוצאות שמשתנות ומתאפסות באופן אקראי, בכפוף לחוקים שלא ברור מה ומי מחליט עליהם.
הוויתור של פריטאס על יחסי כוח, מה שהגוף המחולל כל כך אוהב להפגין, משבש את המודל האסתטי המסורתי של המחול. יקום של תחליפים, תקשורת ג'יבריש ואווירת אסון הלכוד בהיפר־פעולה ובקיפאון בה בעת.
העבודות של פריטאס מציעות עולמות אינטראקטיביים מלאי דמיון, שלמעשה מורכבים מאוסף של תמונות יפהפיות. הבעיה היא שכדי להתמסר צריך סבלנות אין קץ, ובהחלט לא קל, ואפילו מפרך לעיתים, לפתור את החידות הסובלות לא פעם מסוג של חוסר היגיון. אבל זה שווה את זה.
