בספרו של אשר שכטר, "רוטשילד: כרוניקה של מחאה", שנכתב על המחאה החברתית, מתואר כיצד התגלעה באחת ההפגנות מחלוקת קשה בין איציק שמולי לסתיו שפיר. לפי המתואר שם, שמולי לא הסכים לעלות לדבר אם אין דגל ישראל על הבמה ואם לא ישירו את "התקווה". שפיר לעומת זאת הסבירה שעם הדגל אין לה בעיה (באמת תודה), אבל עם המנון התקווה קשה לה, כי לא כל הישראלים יהודים (להגיד להם בוקר טוב היא לא תמיד מקפידה, לפי ח"כ זחאלקה, אבל האפשרות שייפגעו מנוסח ההמנון מאוד הדאיגה אותה). חשוב לציין שהדברים אירעו לפני שנבחרה לכנסת, אבל בעיניי יש בסיפור הזה משהו שמסביר את הבעיה של השמאל הישראלי שלצערי הרב (אינני ציני, זה באמת מצער אותי) הולך למחוזות פוסט־ציוניים ונגרר מהמקום המרכזי שהיה לו תמיד בישראליות למחוזות של "שוברים שתיקה". חשוב להדגיש כי רוב מכריע של השמאל אינו מתנגד להמנון התקווה ואינו מקדיש את חייו כדי להכפיש את חיילי צה"ל בחו"ל, אבל המיעוט שעושה זאת הוא כה קולני, שזה פוגע אנושות בשמאל כולו.
אגב, חלק גדול מהביקורת שאני שומע על ח"כ שפיר איני אוהב, משום ששמתי לב שאומרים עליה לא מעט שהיא ילדה, שהיא צעירה ושמה היא מבינה בכלל. אלא שבעיניי הגיל של שפיר כלל אינו רלוונטי ונדמה לי שזו ביקורת שנשמעת כלפיה גם משום שהיא אישה, וכאישה מה היא בכלל מתערבת. רוצה לומר: אפשר להתווכח עם שפיר באופן ענייני. אפשר, למשל, לתהות איך לוחמת נגד שחיתות תמכה בפואד לנשיאות; ולאחר שזה פרש עברה לתמוך במאיר שטרית, ששילם רבע מיליון שקל לעובדת הבית שטענה כי הטריד אותה לכאורה (שטרית הכחיש וטען כי מדובר בפיצויי פיטורים); או לשאול איך יו"ר ועדת השקיפות לא מוכנה לפרסם את כל היומנים שלה. אין צורך לשרבב טענות מגוחכות על גילה.
לפני שבועיים כתבתי כאן טור נגד סטטוס של שפיר. הפריע לי שאחרי הזכייה של נטע ברזילי באירוויזיון היה דחוף לה להדיר חלקים גדולים בעם מהשמחה, ולהסביר בסטטוס שהניצחון של נטע לא שייך אליהם. לא הייתי היחיד, ולפניי הביעו רבים מחאה דומה. התברר שהדברים שכתבו נגד הסטטוס שלה הפריעו לה. מאוד־מאוד הפריעו לה. ואיך אני יודע שהם מאוד־מאוד הפריעו לה? לא בגלל שהיא בחרה לענות לי ולאחרים על הביקורת. זה כשלעצמו לא אומר דבר. זכותו המלאה של איש ציבור להגיב ולענות למבקריו. אלא כי היא בחרה קצת לבלף. תהיו איתי, זה די משעשע:
אני ורבים ברשת העברנו ביקורת על סטטוס ששפיר העלתה אחרי הזכייה באירוויזיון. שפיר כנראה חשבה שיש צדק בביקורת, אבל במקום להגיד זאת, היא שינתה את הסטטוס, כלומר ערכה אותו מחדש, ומיד ניסחה מכתבי תגובה נגד הביקורת (היא הגיבה לכמה ממבקריה, איני היחיד שזכיתי). אני כתבתי ביקורת על הסטטוס המקורי של שפיר, ומה שיפה זה שהשינויים ששפיר הכניסה לסטטוס (גיליתי אותם רק כשמשהו בתגובה שלה לא התיישב לי עם מה שזכרתי מהסטטוס המקורי), מראים שהיא עצמה הבינה שהסטטוס שלה לא היה במקומו, אבל במקום להגיד בפשטות, "אני מקבלת את הביקורת, הנה אני עצמי ערכתי את הסטטוס מחדש", היא ערכה את הסטטוס ימים לאחר פרסומו במחשכים (ממש במקרה יש לי צילום מסך של הסטטוס המקורי), ולאחר מכן טענה שעיוותו את דבריה. אבל לא עיוותי אותם, הגברת שפיר, את פשוט שינית את הטקסט המקורי.
בטור שלי, שהתבסס על הסטטוס המקורי ששפיר פירסמה יום לאחר הזכייה באירוויזיון, שאלתי את שפיר מה היא רוצה מתלמידי ובוגרי מכינת עלי. תהיתי למה דחוף לה לרדת לחייהם ולכתוב שלא במקרה לא היו חגיגות שמחה בעלי. נכון שיש שניים־שלושה רבנים שאומרים שם דברים נוראים, אבל מה עשו לך הבחורים מעלי, תהיתי, כולם מתוקים לגמרי ומשרתים ביחידות קרביות, ששמחו כמו כולם עם נטע? ואיך אני יודע ששפיר חושבת כמוני על מה שכתבה? כי כמה ימים לאחר העלאת הסטטוס היא עצמה שינתה אותו והוסיפה לישיבת עלי (זו מכינה, אבל לא משנה), את המילה "בהנהלת". כלומר במקום לומר שלא היו חגיגות בישיבת עלי היא תיקנה ל"בהנהלת ישיבת עלי". אז איך את מסוגלת לטעון שהביקורת שלי לא הייתה מבוססת אם את עצמך שינית את הנוסח כך שהירידה על עשרות אלפי בוגרי עלי תהפוך להקנטה ספציפית על הנהלת ישיבת עלי?
אני גם טענתי בביקורת שלי ששפיר בעצם טוענת שמאות אלפי הישראלים שהצביעו לימין לא שמחים עם נטע ועם מה שהיא מסמלת. גם במקרה הזה שפיר כנראה הסכימה עימי, כי כמה ימים לאחר פרסום הסטטוס היא הוסיפה משפט נוסף: הבהרה חדשה וחשובה מאוד, שמראה שהיא הבינה את טעותה. בסטטוס המעודכן היא כתבה שאת ישראל החופשית רוצים "רוב אזרחי ישראל, כן גם היום ומכל גוני החברה הישראלית". זו הבהרה דרמטית שבעצם מקבלת את הטיעון שלי, אז למה לומר שאני מעוות את דברייך במקום לומר, "אתה צודק, הנה אני עצמי הוספתי משפט שיבהיר את כוונתי?"
עכשיו תגידו: מה אתה רוצה, מותר לערוך סטטוס? ודאי שמותר. טוב ששפיר ערכה את הסטטוס והוסיפה בו הבהרות שהפכו אותו לפחות דוחה ומפלג. אבל זו חוכמה קטנה מאוד לכתוב בתגובה לביקורת שלי שאני מתבסס על כך שהקוראים לא קראו את הטיעונים שלה, ולהסביר שהתכוונה לדברים אחרים לגמרי, כאשר למעשה היא פשוט שינתה את הטיעונים הללו כמה ימים לאחר שכתבה אותם, עידנה והפכה אותם לכאלה שבהחלט יש מקום להקשיב להם בלי להיפגע (גם עם הטיעונים החדשים אפשר להתווכח, אבל את עיקר הרוע שהיה בסטטוס המקורי שעליו הגבתי היא מיתנה).
אינני מנסה לטעון ששפיר עשתה פה איזה מעשה נבלה היסטרי. זה סתם תחמון קטן ולא חמוד, אבל הוא מסמל בעיניי את הבעיה של שפיר. במקום לחפש דיאלוג היא מחפשת את מה שמפריד. כתבת סטטוס מכוער? קיבלת ביקורת שגרמה לך לחשוב עליו מחדש? מה הבעיה להודות בכך? כתבת סטטוס שאומר שהניצחון של נטע הוא ניצחון של ישראל החילונית, ולאחר ביקורת שקיבלת ברשת הוספת שמרבית אזרחי ישראל מזדהים עם המסר של נטע? זה דבר מופלא, הבהרה יפהפייה, אז למה לעשות זאת כמו גנבת? לא חבל? זה דבר מופלא בעיניי לדעת לקבל ביקורת, סתיו. אני ממליץ לך לנסות פעם, תגלי שזה לא מאוד מסובך. בטח לא כמו לשיר את התקווה.
