בבוקר, כשראשי ההרים ניצנצו סוף־סוף באור השמש הזורחת, לקח נדב בן יהודה נשימה עמוקה. האוויר הקר, הדליל, צרב את ריאותיו. אחרי כמעט 50 יום על הקאנגצ'נג'ונגה, ההר השלישי בגובהו בעולם, ובסיומו של ליל טיפוס מפרך, הוא ידע שנותרו רק עוד שעות ספורות עד שיגשים את חלומו. הוא כבר הגיע לגובה של כ־8,400 מטר מעל פני הים, הרחק בתוך מה שמכונה בפי מטפסים מקצועיים "אזור המוות", ועשה זאת ללא סיוע בחמצן. אמנם רגליו היו כבדות אך המשיכו לטפס, הדם פעם בעורקים. הפסגה, 8,586 מטר גובהה, ריחפה מעליו. הושט ידך וגע בה.

הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

לרגע לא דמיין ש־24 שעות מאוחר יותר תישמע ברשת הקשר ההודעה שהוא נהרג. לרגע לא תיאר לעצמו שמצפה לו לילה מסויט שאותו יבלה קפוא ופצוע על ההר, בטמפרטורות שמגיעות עד למינוס 50 מעלות. את הלילה הזה יעביר בן יהודה לבדו, אך הוא לא יהיה בודד: המוות יהיה שם, כרוך סביבו, ממתין. רק אחד מהם יירד מההר מנצח.

שבועיים וחצי אחר כך אני פוגש אותו בגובה פני הים, בבית החולים אסף הרופא. חבול ומוכה, כפות ידיו ורגליו חבושות כתוצאה מכוויות קור חמורות, הוא עובר כאן סדרת טיפולים אינטנסיבית בתא לחץ, ומתמודד עם האפשרות שייאלצו לקטוע חלקים מכף רגלו הימנית. לצידו יושבת לנה, אשתו, שמשמשת גם כראש החמ"ל האלפיני שלו, וריכזה את המבצע המורכב לחילוצו. המשימה שהציבו לעצמם — להגיע לראש הקאנגצ'נג'ונגה שברכס ההימלאיה בנפאל — אמנם לא הושלמה, אך מבחינתם מדובר בכל זאת בסיפור הצלחה. למרות הפציעות הקשות והרגע ההוא, שבו לנה הייתה בטוחה שהכל נגמר, נשברה וצעקה שהיא לא מוכנה להמשיך את חייה בלי נדב. "אבל הצלחנו", פוסק בן יהודה השבוע. "הצלחנו להחזיר אותי הביתה בחיים".

זו הפעם הראשונה שהוא מספר על הלילה ההוא בראש ההר. הגוף עדיין מתאושש מהחוויה הטראומטית, והוא מקבל תרופות בכמויות. מעבר לכוויות הקור ולחבלות שספג בנפילה, בן יהודה לקה בזיהום בבית החולים בקטמנדו, בירת נפאל, לשם פונה בתחילה. כעת הוא נמצא בבידוד, וכדי לפגוש אותו צריך לעטות כפפות וחלוק.

נעדרים

מוזר לראות אותו כך, חבוש ותשוש. 1.91 מטר של עוצמה ואתלטיות, בכיר מטפסי ההרים בישראל. הוא החל לטפס בגיל 16, ומאז, 14 שנה, לא הפסיק. ב־2012 התפרסם לאחר שבדרכו לפסגת האוורסט נתקל במטפס טורקי פצוע, והחליט לוותר על המשך הטיפוס כדי להציל את חייו. בדרך נאלץ בן יהודה להסיר את הכפפות וסבל מפגיעות קור קשות בידיו, אך זה היה משחק ילדים לעומת מה שהוא מתמודד איתו כעת.

מאז הפציעה ההיא הספיק בן יהודה לסמן וי על שלוש פסגות מעל 8,000 מטר — בהן האנאפורנה 1 שנחשב להר המסוכן ביותר בעולם — מה שהפך אותו לשיאן ישראל בתחום. בשנים האחרונות פיתח את יכולות הטיפוס ללא שימוש בחמצן, ולפני כחצי שנה קבע שיא ישראלי נוסף כשהעפיל לראש המנאסלו (8,163 מטר) ללא שימוש בחמצן ובתוך 14 ימים בלבד.

היעד הבא שהציב לעצמו היה להגיע ללא חמצן גם לראש הקאנגצ'נג'ונגה, שנחשב לאחד ההרים הקטלניים בעולם, לא הר ל"תיירים". "אם רק בעונה שעברה הגיעו יותר מ־700 איש לפסגת האוורסט, לפסגה של הקאנגצ'נג'ונגה הגיעו רק כ־300 אנשים בכל השנים", הוא מסביר.

בשנה שעברה, יחד עם צוות מטפסים בינלאומי, כבר ניסה לכבוש את ההר הזה, אבל נאלץ להסתובב רגע לפני הפסגה. השנה, כשחזר לשם בכוחות מחודשים, הוא לא התכוון לוותר. כחלק מההכנות ערך מסע התאקלמות שבמהלכו שהה על ההר כמעט חודשיים, מהם חמישה ימים בגובה של מעל 7,000 מטר. "אני האדם שהיה הכי הרבה זמן בגבהים הכי גבוהים על ההר, מכל הצוותים בעונה הזו", הוא אומר. מסע ההתאקלמות הזה הוא כנראה מה שהציל את חייו: בלעדיו, על פי מה שידוע על היכולות האנושיות, סביר להניח שהוא לא היה שורד שם.

בן יהודה בפעולה. “אני האדם שהיה הכי הרבה זמן בגבהים הכי גבוהים על ההר בעונה הזו"

מלכודת השלג

ב־15 במאי, בשעה שבע בערב שעון נפאל, רכס בן יהודה את מגפי הטיפוס, הידק את הגרמפונים (דוקרני קרח) וקשר לידיו את גרזני הקרח. יחד עם עוד כ־15 מטפסים, כולם מקצוענים ותיקים כמוהו, יצא ממחנה מספר 4 לחלק האחרון והמסוכן ביותר של מסעם — הדרך אל הפסגה.

מה שהופך את הטיפוס על הקאנגצ'נג'ונגה לכל כך מאתגר — מלבד גובהו הרב ושמו המסורבל — היא העובדה שהחלקים העליונים שלו הם כמעט אנכיים לחלוטין. בשל כך, אין אפשרות להקים שם מחנה. מחנה מספר 4, הגבוה ביותר, ממוקם בגובה של 7,300 מטר, יותר מ־1,200 מטר מתחת לפסגה. "כל יום שבו מגיעים לפסגה הוא מפחיד, אבל על ההר הזה במיוחד", מספר בן יהודה. "אתה יוצא מהאוהל ויודע שייקח לך 30, אולי אפילו 40 שעות, לחזור אליו".

את הלילה שבו יצא לכיוון הפסגה, בדיעבד הלילה הקל ביותר שיעבור עליו ביממות הקרובות, מתאר בן יהודה כ"אינסופי". צעד אחר צעד במעלה ההר, עוד נשימה ועוד נשימה ועוד אחת, בלי שנשא עימו חמצן, אפילו לא למקרה חירום. מתוך הצוות, ארבעה מטפסים נוספים בלבד ביקשו להגיע לפסגה ללא שימוש בחמצן. לאורך הדרך רובם פרשו, ונותרו רק הוא ומטפס מהונגריה. "ואז, עדיין בחושך מוחלט ובערך בגובה של 7,800 מטר, הוא מסתובב אליי, הריסים שלו מלאים בקרח ויש לו פרצוף שלושת־רבעי מת, והוא אומר, 'אני לא מרגיש את הידיים והרגליים'". המטפס ההונגרי החליט לרדת למחנה והציע לבן יהודה לחזור איתו, אבל הישראלי סירב. הוא הרגיש טוב והמשיך קדימה. תמיד קדימה.

בן יהודה בבית החולים בקטמנדו. בנוסף לכל, לקה שם בזיהום שאותו ייבא עימו לארץ ומיד הוכנס לבידוד

אלא שכשעה וחצי אחר כך הבין בן יהודה שאין לו ברירה אלא להסתובב חזרה. "ככל שהתקדמנו, ההר חשף עוד ועוד שיניים", הוא מספר. "הגענו עד ל־140 מטר מתחת לפסגה, אבל כבר היה צהריים, השעה שבה היינו אמורים להגיע לפסגה, והייתה לפנינו עוד דרך ארוכה. אמרתי, 'זה מאוחר מדי. אני יורד'".

שאר שמונת המטפסים, כולם מצוידים בחמצן, החליטו להמשיך הלאה. חמישה מהם אף יגיעו לפסגה. בן יהודה מצא את עצמו עושה את הדרך המסוכנת חזרה למחנה 4 לבדו. "זה כאב לב להסתובב לאחור כל כך קרוב לפסגה", הוא אומר. "אבל חשבתי טוב־טוב והגעתי למסקנה שמאוחר מדי להמשיך לטפס. אמרתי לעצמי שיהיה לי זמן להתאבל על זה אחר כך, כרגע המשימה היא לרדת למטה".

רגע לפני שנפרד מחבריו, הספיק לספר לאחת המטפסות שהוא דווקא מרוצה. "אמרתי לה שזה הכי גבוה שאי פעם טיפסתי עד היום ללא שימוש בחמצן", הוא מסביר. "אמנם לא תהיה פסגה, אבל מבחינתי זה הישג". כעת המתין לו רק עוד אתגר אחד. האתגר של חייו.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הדרך למטה לא תמיד קלה יותר מהדרך למעלה. "גם ירידה היא טיפוס", מנסח זאת בן יהודה. "בדרך חזרה הזמן עף, וכשהשמש חצתה קו רקיע וההרים חסמו אותה, הטמפרטורות צנחו ברגע. נכנסתי ללילה השני ברצף של ריכוז ברמה של אגרוף קפוץ, ושבו כל צעד הוא משמעותי. מספיק שמשב רוח תופס אותך לא מוכן ואתה עף לעזאזל. ואז התחיל הבלגן".

בן יהודה. “מטפס בלי אצבעות לא מקבל הנחות, הוא אחד מהחבר'ה"

זה קרה בערך בגובה של 8,200 מטר, כשבן יהודה עשה את דרכו במורד מדרון תלול המכוסה בשלג עד לגובה המותניים. "אחת הסכנות בשלג כל כך עמוק היא שאתה אף פעם לא יודע מה יש מתחתיו. אתה עושה צעד וחייב להאמין שהרגל שלך תפגוש משהו". אלא שבנקודה מסוימת ה"משהו" הזה הפתיע את המטפס המנוסה. "באחד הצעדים הרגל שלי לא שקעה עד המותן, כנראה בגלל סלע או שכבת קרח. החלקתי ונפלתי עם הפנים קדימה בשיפוע מאוד תלול".

בגובה עצום, בחושך וכשהוא מנותק מחבריו, מצא עצמו מתעופף באוויר. "המכה הראשונה שחטפתי הייתה בראש, שפגע בשלג ועף לאחור. אחרי זה הרגליים שלי התגלגלו מעליי והתחלתי להחליק כלפי מטה. אני זוכר את עצמי צועק ומנסה לעצור את עצמי עם הגרזן, מתהפך ועושה Self Arrest לפי הספר".

Self Arrest, בלימה עצמית, היא טכניקה שבה מטפסים משתמשים לאחר שאיבדו אחיזה. העיקרון הוא לייצר כמה שיותר נקודות חיכוך עם הקרקע, בעזרת גרמפונים וגרזני קרח, כדי לעצור את הנפילה שאין לדעת היכן תיגמר. "זה משהו שכל מטפס מתרגל מהרגע הראשון שהוא עולה על השלג", הוא מסביר.

הוא הספיק להשלים כמה גלגולים לפני שהצליח לבלום, הרגיש שראשו כואב ושיש לו כמה חבלות אבל לא ייחס לכך חשיבות. רק בבית החולים יבין שסדק כמה צלעות, שנגרמה לו חבלה באזור הריאות וששלוש מחוליות הצוואר שלו חטפו זעזוע רציני. הוא קורא לזה "נפילה", אבל מה שקרה שם מזכיר יותר התרסקות מאופנוע במהירות של 80 קמ"ש. "האדרנלין הציף אותי, וידעתי שאני חייב להמשיך. אסור לעצור בגבהים האלה".

בן יהודה בתא הלחץ

בשלב זה עושה בן יהודה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב — הוא ממשיך הלאה. "רק שהכל נהיה פתאום איטי יותר", הוא משחזר. "השברים בצלעות מנעו מהריאות שלי להתנפח עד הסוף, ומה שקרה בצוואר יצר לחץ על הראש והגב. רק אחרי זה נפל לי האסימון שהנפילה הראשונה קבעה את כל מה שיקרה מאותו רגע".

הנפילה השנייה לא איחרה לבוא, גם היא אירעה במדרון תלול ומכוסה שלג. "הרגליים איבדו אחיזה, נפלתי על הגב, חטפתי מכה מאוד חזקה ופרקתי את כתף שמאל. רק אחרי שהצלחתי לבלום, היא חזרה פנימה".

התיאורים שלו נוטים להיצמד לצד הרפואי והמקצועי. כספורטאי אקסטרים שמביא את גופו עד הקצה הוא פועל בצורה אנליטית, מנותקת מרגש. על כף רגלו הימנית למשל, העומדת היום בפני סכנת כריתה, הוא מדבר כאילו היא שייכת למישהו אחר; לאשתו לנה הוא מתייחס במהלך הראיון כמפקדת החמ"ל, לא כאל אם ילדיו העתידיים. "אל תחפש אצלו רומנטיקה", היא אומרת, מתורגלת.

אבל התיאור הבא, גם אם עדיין מתבסס על לשון מדעית, מצליח לחשוף מה קורה בתוך ראשו של אדם שחווה כרגע פציעה חמורה. "אחרי הנפילה השנייה אני בשוק", אומר בן יהודה, וקול הבס הרגוע שלו נשאר יציב. "זו רמת כאב כה גדולה, שאתה מזהה שהאישונים מתרחבים מרוב שהגוף נכנס לטראומה, עד כדי כך שפתאום האור הקלוש של הפנס מסנוור אותי. אני עוצר את עצמי, בודק שאני על קרקע בטוחה ונושם. צריך לעכל כאב כזה, צריך לתת לו לרדת. אם תיכנס ממנו לסחרור, אתה יכול להתעלף.

צילום: מתוך האלבום הפרטי

"הגוף נכנס למצב הישרדותי. הוא דורש הרבה יותר מים, הוא דורש שתעצור, הוא רוצה חמצן. הכל מתחיל להתנפח, הכל לוחץ יותר. אני כבר אחרי חודשיים על ההר, מהם עשרים ומשהו ימים של טיפוס, ולגוף אין מחסנים. אבל אני אומר לעצמי, 'אתה חייב לעוף מפה, אתה לא יכול להישאר במקומות האלה'. ובאמת אני ממשיך לנוע".

בשלב זה הוא מתחיל לראות נקודות אור מתחתיו. אלה אורות מחנה 4, היעד הנכסף, הבית בגובה 7,300 מטר, כאלף מטר במורד ההר. מכאן ואילך יעשה בן יהודה כל שביכולתו כדי להגיע למחנה בכוחות עצמו, וייכשל. "אותתי עם הפנס ‘SOS’ בקוד מורס, אבל לא באמת ציפיתי שמישהו יבוא לעזור לי בגבהים האלה. מבחינתי, המחנה נמצא בגלקסיה אחרת".

בקושי עצום וכשהוא נעול על המטרה, המשיך להתקדם. זמן לא רב אחר כך נפלה בחיקו הזדמנות לבקש עזרה, אבל הוא פיספס אותה: כמה מהמטפסים שמהם נפרד מוקדם יותר באותו יום, סבו לאחור אף הם ולא הגיעו לפסגה, ירדו לפי העקבות שהשאיר בשלג עם המגפיים שלו, מידה 49, והשיגו אותו. "כשהם מגיעים אליי אני עדיין מתקדם, וזה מחזק אצלי את המחשבה שיהיה בסדר. אני אומר להם, 'תמשיכו, אני בא אחריכם'".

אבל הוא לא בא, ובעוד הם חולפים על פניו, הוא הולך ודועך. “אני מרגיש שאני לא מצליח להזיז את הרגליים יותר והגוף שלי מאט ומאט, עד שאני נעצר. הידיים לא מתפקדות, הצוואר בקושי זז, הנשימות הופכות להיות שטוחות יותר ויותר, ואני יודע שמשהו רע קורה. חושך, הלילה מתקרב בכל העוצמה שלו, ופתאום אני מבין שאני עומד להעביר אותו בחוץ, שאני לא אגיע למחנה". היחידים שיכלו לעזור לו אז הם אותם חמשת המטפסים שכן הגיעו לפסגה, ושנמצאו עדיין מעליו. הם אכן יפגשו אותו בהמשך. זה יהיה, בכל מובן, האירוע ההזוי ביותר בסיפור.

מפגש פסגה הזוי

בגלל השיפוע התלול של המדרון, בן יהודה לא היה מסוגל לשבת, כל שכן לחפור מערת שלג שבה יוכל להתחמם מעט. הוא חפר בשלג שתי גומחות שבהן נעץ את רגליו, שני גושים של קרח, ונעמד בגבו אל המדרון. "אני מבין שאם אני עושה צעד נוסף, זו הנפילה האחרונה", הוא מסביר. "אני סוגר את כל הרוכסנים, עוטף את עצמי כמו שצריך כי אני יודע שעוד רגע לא אוכל להשתמש בידיים. בשלב הראשון אני עושה תנועות, כמה שאני יכול, ונושם מהר, כדי ליצור חום בתוך החליפה. וזהו, אני נמצא ככה במשך שעות — עומד על הקצה של המצוק הזה".

למרות מצב הביש שלו, למרות הטמפרטורות שצונחות במהירות, למרות העובדה שהוא לגמרי לבד, לרגע לא מזדחלת לראשו המחשבה שהוא עומד למות, שיום אחד ימצאו אותו כאן קפוא, או שלא ימצאו אותו בכלל. גם אשתו לא חולפת בראשו. "גם אם חשבתי לרגע על לנה זה היה בגלל שהיא ראש החפ"ק שלי, לא בגלל שהיא אשתי או האדם שאני הכי אוהב בעולם. אני פועל כמו רובוט, כי אם לרגע אוריד את ההגנות, אני אתפרק. אני חייב להישאר מאוד מדויק. אני קורא לזה 'הורדת מסך'. אם לרגע אחד אחשוב על הבית, על כמה הסיכויים שלי להיחלץ נמוכים, זה יכול לפתוח פתח לוויתור. הייתי מרוכז במשימה שלי: לשרוד עד הבוקר".

מה כן חלף בראשו באותם רגעים חשוכים על ההר? באופן מוזר, זה היה הג'ינגל הישן־נושן של חברת "מרזי מורית", שאותו זימר שוב ושוב: "רואים תוצאות יום־יום". זה עמד להיות לילה ארוך.

ככל שחולפות השעות מצבו של בן יהודה הולך ומחמיר. חוסר התחושה ברגליים מתפשט ומגיע גם לידיים. "אני נמצא בעמידה שעות ואני מאוד צמא. אני לוקח גושי קרח ומכניס לפה, אבל כל כך כואב לי בשיניים מהקור עד שאני מתחיל לבלוע אותם כמו שהם. אחר כך לא יכולתי לאכול במשך ימים כי הכל היה מלא בכוויות קור, צלקות ושריטות".

הרעד שאחז בגופו בשעות הראשונות, ושעזר לו להתחמם מעט, נפסק. "הגוף סוגר מנגנונים ומתכנס", הוא מסביר. "שאלתי את עצמי מה עוד אני יכול לעשות כדי להתחמם, אבל לא הצלחתי להזיז שום איבר, ואז חשבתי על מקור החום היחיד שעדיין יש לי". ניחשתם לבד: כדי לשרוד, בן יהודה השתין על עצמו.

השעות נוקפות. "אני נמצא המון זמן בתוך אזור המוות, וההזיות מתחילות", מספר בן יהודה, שגייס אפילו את ההזיות כדי לשרוד. "אגרתי את הרוק בפה כי כל בליעה כאבה מאוד והמצאתי פאנל של ארבעה רופאים, שאני הייתי אחד מהם. בכל פעם שהייתי צריך לבלוע, הפאנל היה מתכנס ומכין אותי לכאבים הגדולים. הפכתי את זה למשהו חיובי. אני הייתי רופא בלילה הזה, זה מה שהייתי".

לפתע מבחין בן יהודה בהבזק של אור על הקרח לידו. זו לא הזיה, הוא מבין, אלה הם המטפסים שכרגע נמצאים מעליו. גם הם צועדים בעקבות הסימנים שהותיר בשלג, ומגיעים אליו בדרכם מטה.

זה היה מפגש פסגה של הזויים. מכיוון שבן יהודה ניצב בעמידה, ובגלל החושך והעובדה שגם המטפסים היו במצב של תשישות מתקדמת, הם היו משוכנעים שהוא בסדר. הוא מצידו לא עשה הרבה כדי לגרום להם לחשוב אחרת. "הם שואלים אותי מה אני עושה פה, ואני עונה שאני רוצה לתת להם תרופות, כי בראש שלי אני רופא", הוא אומר. אחד המטפסים יספר מאוחר יותר לחבריו, שבדרך למטה דמיין שיחה עם רופא שדיבר על תרופות. הרופא הזה היה נדב. "כל פעם שעוד מישהו מהם הגיע כעסתי, כי זה קטע את הטרנס שנכנסתי אליו והחזיר אותי למציאות: אני בגובה הזה, לבד, משותק, ואין אף אחד שיכול לעזור".

בן יהודה לא ביקש עזרה בגלל סיבה נוספת: "הייתה לי מחשבה בראש שמי שרופא, יש לו כפתור טלפורטציה והוא יכול ללחוץ עליו ולהגיע בשנייה אחת למחנה 4. אחרי שהבנתי שאני האחרון על ההר, ניסיתי ללחוץ עליו, אבל הוא לא עבד. נשארתי שם בחושך".

בשש בבוקר, 17 במאי, 36 שעות אחרי שיצאו ממחנה 4, עלתה השמש על הקאנגצ'נג'ונגה. המטפסים התשושים שהגיעו למחנה 4 מביטים לכיוון מעלה ורואים חליפה צהובה על רקע השלג הלבן, מוטלת ללא תנועה. הם עולים ברשת הקשר ומדווחים: נדב בן יהודה נהרג. אנחנו חוזרים בלעדיו.

צהוב על לבן

כל אותו הזמן, 5,000 קילומטר מערבה משם, כססה לנה ציפורניים בחמ"ל שבביתם ברחובות. היא עורכת דין בהכשרתה, שנסחפה בלהט הטיפוס שלו והתאהבה. הוא הציע לה נישואים על פסגת הקילימנג'רו, ההר הגבוה באפריקה, והיא הפכה למנהלת החמ"ל האלפיני שלו, תפקיד קריטי שדורש קור רוח ויכולת להניע הרים. "השיחה האחרונה שלנו בטלפון הלווייני הייתה כשנדב יצא ממחנה 4 לכיוון הפסגה", היא מספרת השבוע. "יש לנו קודים על ההר, אני יודעת שברגע שהוא חוזר למחנה הוא מתקשר אליי. אין מצב שזה לא קורה".

אלא ששיחת הטלפון לא הגיעה, ולנה החלה לחשוש. לאט־לאט היא מבינה שנדב בבעיה, ומזעיקה את אמו. כשיתקבל הדיווח הראשון שנדב נותר מאחור בלילה, לנה תישבר לשבריר השנייה. "היה רגע של היסטריה, כשהתחלתי לבכות ואמרתי לאמא של נדב שאני לא רוצה לחיות בלעדיו. בנקודה הזו לא הייתי בטוחה שהוא בחיים. אבל מהר מאוד לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לתפקד".

בסרט ההוליוודי שיעשו על החילוץ הזה, אחת הדמויות תהיה האוסטרלית ק', שהגיעה לפסגה והייתה בין המטפסים שפגשו את נדב בדרכם מטה. תשושה, הגיעה לפנות בוקר למחנה 4. איכשהו היה לה כוח לפתוח את חלון האוהל בבוקר, וממנו ניבטה אליה חליפתו הצהובה של בן יהודה. רגשות אשם מילאו אותה. שלוש שעות אחר כך תגייס כוחות לפתוח את החלון שוב, ותראה שוב את החליפה הצהובה מוטלת בשלג. אבל אז היא מבחינה שהחליפה זזה כמה מטרים הצידה.

"בבוקר, כשהשמש עלתה מאחורי ההר, הטמפרטורות עלו וההזיות התחילו להתפוגג", מספר בן יהודה. "גייסתי את שארית כוחותיי והתחלתי לנוע כמה שיכולתי. לי זה הרגיש שאני נע קילומטרים, אבל כנראה שזזתי רק כמה מטרים".

זה הספיק לק' להבין שבן יהודה בחיים. סבל מקומי נשלח ממחנה 4 כדי לבדוק מה מצבו. "אני רואה נקודה קטנה זזה לכיווני", אומר בן יהודה. "אני לא יכול לצעוק כי אני אילם לגמרי. הוושט שלי מרוטש וקנה הנשימה קפוא. הוא מגיע אליי ונותן לי שלוק חמצן. ניסיתי גם לשתות אבל זה הרגיש כמו בעירה בגרון. הוא מושך אותי לכיוון מטה, אנחנו נעים צעד או שניים ואני נופל, ושוב מתרומם". גם בשלב הזה בן יהודה יודע שחייו לא ניצלו עדיין. שיש לו דרך ארוכה עד שיגיע למקום מבטחים. אחרי נצח, הוא מגיע למחנה 4. "המשפט הראשון שאני מצליח להוציא מהפה שלי, בכאבים איומים, זה, 'אני צריך את הטלפון הלווייני שלי, עכשיו!'" אין רומנטיקה בבקשה הזו: נדב חייב להתקשר ללנה כדי שתארגן מסוק, לא כדי להגיד לה שהוא אוהב אותה.

דמעות ראשונות

יעבור עוד לילה ארוך, עד שבן יהודה יתקרב בצעדים כושלים למחנה 2, הממוקם בגובה של 6,300 מטר. בסרטונים המעטים מהחילוץ הוא נראה שכוב על מזרן שטח, מורד בסיוע חבריו המטפסים במורד ההר. אבל הסרטונים האלה צולמו בקטע אחד, קל במיוחד, של הירידה. את מרבית הדרך, שכללה גלישה בחבלים וצעידה במדרונות תלולים, בן יהודה עשה על שתי רגליו ובשתי ידיו, למרות כוויות הקור האיומות. גייס את כל מה שנותר בו בשביל הלילה הזה. כמו בשני הלילות הקודמים.

בעודו עושה את הדרך הארוכה והמייסרת למטה, פעלה לנה כאחוזת תזזית כדי לארגן מסוק שיוכל להגיע, למרות תנאי מזג האוויר הקשים, למחנה 2. במשימה הזו סייעו לה חברת הביטוח "הפניקס" ו"מגנוס איתור וחילוץ" של חיליק מגנוס.

בבוקר 18 במאי הגיע נדב לגובה של 6,600 מטר. הוא מחליט שזהו, עד כאן, וחבריו מקימים לו אוהל. הוא קורס לתוכו ונרדם, לראשונה זה 60 שעות, ומתעורר לרעש להבי המסוק ששלחה לנה. "בגלל השיפוע של ההר, המסוק לא באמת נחת, אלא נצמד עם המגלש למדרון", הוא משחזר. "מישהו עוזר לי לצעוד אליו ואני מושלך פנימה. הטייס לא מחכה שנייה וממריא. כדי שיוכל להגיע לגבהים האלה מפשיטים את המסוק מהכל. אין בו ספסל, אין בו ציוד, רק הטייס ואני. אני נשכב על הרצפה, מסתכל מהחלון ורואה שאנחנו מתרחקים מההר, ורק אז אני מתחיל לקלוט מה קרה פה. כמה זה היה קרוב".

בדרך לבית החולים בקטמנדו נאלץ המסוק לנחות בגלל תנאי מזג האוויר, ובן יהודה מועבר למטוס קל. הוא מנצל זאת כדי לשלוח ללנה הודעת ווטסאפ. "ממי, זה אני". לנה מתקשרת ומעדכנת אותו ששניים מחבריו, בויאן הבולגרי ורוסטאם הרוסי, מטפסים שאיתם כבש כמה פסגות בעבר, נהרגו על הרים אחרים. "זה היה תזמון גרוע, אבל לא רציתי שהוא ישמע את זה ממישהו אחר", היא מסבירה.

"שלושתנו 'נהרגנו' ביחד", אומר בן יהודה. "אני שומע את זה ומתחיל לבכות. הדמעות לא מפסיקות. אני בוכה על החברים הטובים שלי".

כמה שעות אחר כך מתייצבת לנה בבית החולים בקטמנדו עם במבה וקינדר בואנו. בן יהודה עובר שם סדרה של טיפולים קשים, כאבי תופת. הוא מוטס לארץ ומובהל לאסף הרופא, שם תא הלחץ המשוכלל ינסה להציל את רגליו. רגע לפני שהם חוזרים לביתם, נדב ולנה יודעים שעומד לפניהם שיקום ארוך, פסגה גבוהה במיוחד, "אבל זה לא משהו שמרתיע אותנו", הוא אומר, "המטרה שלי היא לא לחזור ללכת, המטרה שלי היא לחזור להיות נדב".

השאלה אם ימשיך לטפס לא קיימת. מבחינתו, השאלה היא רק מתי ולאן. עם אצבעות ברגליים, בלי אצבעות, מה זה משנה. "במקצוע שלי אנשים נפצעים ונהרגים. כשאתה במקצוע שאתה יודע שדברים כאלה יכולים לקרות בו, אתה לא מופתע כשהם קורים", אומר בן יהודה. "בטיפוס אלפיני אין קטגוריה פאראלימפית. מטפס בלי אצבעות לא מקבל הנחות, הוא אחד מהחבר'ה. אני לחצתי הרבה ידיים למטפסים שהיד שלהם לא הייתה שלמה".

כשאני שואל אותו אם יחזור אי פעם לקאנגצ'נג'ונגה, הוא לוקח נשימה. אולי היה שם היסוס קטן. "סביר להניח שכן", הוא אומר. לנה מיטיבה את השמיכה על רגליו. •