משהו נראה לחנה קצת מוזר באותו בוקר.
זה היה בוקר שישי קריר ונעים בקיבוץ כפר גליקסון. היא הפעילה את הקומקום להרתיח מים לקפה, ואחר כך יצאה למרפסת לעשן סיגריה ראשונה של בוקר. כשהביטה בצד הפנימי של דלת הכניסה, ראתה שהמפתח מעט בחוץ, כלומר, מישהו יצא מהבית לפניה ונעל מבחוץ. "נוֹנָה?" היא קראה בכינויה של בתה, נורית טבע. אבל לא הייתה תשובה. גם לא תהיה.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
נורית חזרה לגור עם אמה בקיבוץ שלושה חודשים קודם, וחנה ניסתה לתת לה כמה שיותר ספייס. "סברתי בהתחלה, שהיא יצאה בליל חמישי כשישנתי, וטרם חזרה", מספרת חנה. לא הייתה לה שום דרך לדעת שבערך באותן דקות, 8:11 בבוקר 23 במארס, יתעדו מצלמות האבטחה ביציאה מהקיבוץ את נורית צועדת לעבר הכביש. מאוחר יותר יתברר כי קיים תיעוד דומה שלה, ממצלמת חלון של רכב שחלף במקום באותה שעה. נורית לבשה מכנסיים ארוכים שחורים וחולצת טוניקה בצבע ירוק־אפור בהיר עם שרוולים קצרים. שיערה, חום כהה באורך בינוני, היה פזור, על ידה האחת גומייה שחורה לאיסוף השיער, לרגליה נעלי סניקרס שחורות בעלי סוליה לבנה, ועל גבה תיק גב קטן בצבע שחור. שום דבר מיוחד או חשוד לא נראה בצילומים האלו, מלבד העובדה שככל הידוע, זו הפעם האחרונה שבה מישהו ראה את נונה.
השעות נקפו. נורית לא שבה בצהריים, וגם לא בלילה, וחנה ניסתה לשכנע את עצמה "שהיא יצאה כנראה לסופ"ש עם חברים, ותחזור בשבת". לסלולרי היא לא ענתה. מאוחר יותר יתברר שמכשיר הסלולר - יחד עם כל תעודות הזהות וכרטיסי האשראי שלה - נותר בתיק בחדרה. כשגם השבת חלפה, ניגש אחיה הבכור אריק לתחנת המשטרה ודיווח כי אחותו נעדרת. היום (שישי) ימלאו כמעט 80 יום - 78 ליתר דיוק - מאז אותו יום שישי שבו יצאה מהקיבוץ מבלי שוב, אבל נכון לירידת הגיליון לדפוס - אף אחד לא יודע איפה נורית טבע. והתעלומה, כך נדמה, רק הופכת ליותר ויותר סבוכה.
"חיבוק גדול ממני"
נורית ("נונה") טבע נולדה וגדלה בכפר גליקסון, קיבוץ פסטורלי במועצה אזורית מנשה, לא רחוק מפרדס־חנה—כרכור, וסמוך לאחד מאזורי הטבע היפים במדינה. היא האמצעית מבין חמישה ילדים שנולדו לאשר (71) וחנה (70), זוג יהודים צ'יליאנים שעלו בתחילת שנות ה־70, ונחתו היישר בקיבוץ. ההורים התגרשו לפני כשני עשורים והאב הקים משפחה חדשה, שעימה הוא חי במעלה־אדומים, אבל הם שומרים על קשר הדוק עם ילדיהם - אריק (49), יעלה (47), נורית (45), אורי (41, מתגורר כיום בהונגריה) ורמי (36). האחות יעלה מתגוררת גם היא בקיבוץ, וגם השאר מבקרים שם לא מעט.
נורית למדה בבתי הספר של הקיבוצים בסביבה, והוריה מתארים את התבגרותה כשילוב של "שתי נונות": האחת טום־בוי שמומחית בטיפוס על עצים ומגינה בגופה על ילדים חלשים; השנייה ילדת טבע עדינה ורגישה שיכלה לבלות שעות ארוכות ביערות הסביבה או בטיפול בבעלי חיים, ובעלת כישרון אמנותי אמיתי. "היא הייתה ילדה יפה, מלאה שמחת חיים. חלשה בעיוני, אבל חזקה בתחום האמנות", מספר האח הבכור אריק. לכן, רבים הרימו גבה כשנורית התגייסה דווקא למשטרה הצבאית, ושירתה בתפקידים קשוחים כמו שיטור במעברי הגבול ואפילו בבית הסוהר הביטחוני מגידו.
כשהשתחררה, חזרה לקיבוץ והחלה לעבוד כמטפלת בילדים. "היא הייתה המטפלת של בני ושל בתי, ונחשבה למטפלת מדהימה. אחת הטובות בקיבוץ", מעידה עליה עידית איזק־ברקן, מנהלת קהילת כפר גליקסון, שלקחה את המשפחה תחת חסותה ומרכזת את כל הגורמים שקשורים לחיפושים. "במקביל, היא גם עבדה אצלנו בחממות בגידול צמחים".
האב אשר: "בשבוע לפני שנעלמה היא כתבה לי: 'אני שולחת לך תמונה של שיח ששתלתי לפני כמה שנים. תראה איזה יפה הוא וגם יש לו ריח נפלא. חיבוק גדול, ענק ממני. אני תמיד איתך'".
בעוד אחיה נישאו, נורית נותרה רווקה. לדברי משפחתה, "לפעמים טוב ליבה הוביל אותה להכיר וליפול גם עם 'גברים־שלא־נכונים־לה'. היא סבלה מאהבות נכזבות, בעטיין לא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם".
אביה: "זה עצוב, כי היא מאוד אהבה ילדים, והם אותה".
בשנתיים האחרונות היא עבדה למחייתה במשקי בית, בעיקר בבנימינה הסמוכה. "היא עברה כמה דירות בשכירות בגבעת־עדה ובפרדס־חנה", מספרת האחות יעלה. "התניידה בטרמפים, אוטובוסים ומוניות שירות, ובין מעבר מדירה לדירה, תמיד חזרה לגור עם אמא בקיבוץ".
כך גם היה גם בפעם האחרונה. שלושה חודשים לפני שנעלמה, עזבה נורית יחידת דיור בפרדס־חנה, וחזרה לאמה בקיבוץ. בני משפחתה מספרים כי היא הייתה מוטרדת מחוב כספי, "אבל לפי מה שהבנתי, היא פרעה אותו באמצעות הלוואה שלקחה מידיד", אומר האח אריק.
האם חנה: "נורית חזרה עצובה, הסתגרה הרבה בחדר, וכשלא עבדה, טיילה בשמורת הטבע אלוני יצחק הסמוכה".
היא לא פחדה לטייל שם לבד?
רמי: "לא. יש פה המון רוכבי אופניים, אופנועים וסוסים, המון מטיילים".
האם חנה: "נורית אהבה לצלם שם שקיעות. היא הייתה לוקחת תרמוס עם תה וכשהיא הייתה חוזרת הביתה, הייתה אומרת כמה שזה עשה לה טוב. בחודש האחרון, היא פתאום חזרה לעצמה. ניקתה וסידרה את החדר ופרקה את כל הדברים שהיו ארוזים עד אז".
רמי: "שבוע לפני ההיעלמות הייתי איתה ושיחקנו עם הבן שלי. הלכנו לטייל בכניסה לקיבוץ והיה ממש נחמד. כל הילדים אהבו אותה וקראו לה 'דודה נונה'". הוא משתתק לרגע. "אנחנו רק רוצים לדעת שהיא חיה, ושהיא בסדר. שרק תיתן לנו איזשהו סימן".
"משהו רציני קורה"
ביום שלפני ההיעלמות חשה האֵם חנה שמשהו לא תקין. "אכלנו צהריים, היא הכינה לי קפה, וכשיצאנו לעשן במרפסת היה לה פרצוף עצוב. שאלתי: 'נונה, מה קרה? תספרי לי מאמי, תוציאי החוצה מה שיש לך', והיא שתקה. קמתי וחיבקתי אותה: 'את יודעת שאני אוהבת אותך', והיא אמרה: 'סליחה אמא שאני מתנהגת ככה לפעמים'. אמרתי לה: 'תעזבי מאמי, הכל בסדר. את יודעת שאני רוצה שיהיה לך הכי טוב'. היא לא סיפרה לי מה מפריע לה, אבל היא התקשרה לאבא שלה".
אשר, על מה דיברתם בשיחה האחרונה?
האב: "נורית סיפרה לי שהיא סוגרת את חשבון הפייסבוק שלה, בגלל פוסט שכתבה ועשו לה שיימינג בעקבותיו. זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתה".
הפוסט המדובר עסק בתחושה של נורית כי היא תחת מעקב, וצורף אליו לינק מאתר קונספירציות ישראלי, שעסק בנושא טכנולוגיית מעקב אחרי אזרחים. חלק מהתגובות לפוסט היו קשות ובוטות. האח אריק: "היא סיפרה לי על הפוסט. איך אנשים התרגזו עליה, ואיזה תגובות היא קיבלה. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה".
האם חנה: "בהמשך נורית נרגעה, אכלנו ארוחת ערב וראינו טלוויזיה. היא נכנסה לחדר, ואני נרדמתי מול המרקע. בחצות היא העירה אותי שאלך למיטה, ובבוקר היא כבר לא הייתה".
אתם יודעים לאן נורית הייתה אמורה להגיע באותו בוקר?
אריק: "היא קבעה לעבודות משק בית בשעה 9:00 בבנימינה, אולם מעולם לא הגיעה לשם. היה לה תור לרופא המשפחה ביום שני, והיא הייתה אמורה לעבוד בעוד בית ביום שלישי".
האחות יעלה הגיעה לבית אמה בצהרי היום שבו נעלמה אחותה וחשה שמשהו לא מסתדר כאן. "הבחנתי שדלת חדרה של נורית הייתה פתוחה. זה היה מוזר, כי היא שמרה בקנאות על פרטיותה. שאלתי איפה היא, ואמא אמרה שהיא הייתה קצת נסערת אתמול ויצאה, ואולי תחזור בשבת".
אבל שבת הגיעה, נורית לא חזרה והאחים המודאגים התקבצו בבית, לנסות לאתר את אחותם. אריק: "מצד אחד לא רצינו להפריע לה. זה סופ"ש, היא ילדה גדולה ואולי יצאה. ומצד שני, דאגנו. התחלנו להתקשר לסלולרי - ללא מענה".
ביום ראשון, במקביל לפנייה למשטרה, החליטה האם חנה להיכנס לחדרה של בתה, ולנסות למצוא שם רמז כלשהו. "ואז נפל לי הלב", היא נזכרת בעצב. "פתאום אני רואה את התיק שלה. בתוכו היה הארנק עם תעודת הזהות, כרטיסי האשראי, כרטיס קופת חולים, הרב־קו וכמה מטבעות. ואז ראיתי שם את הפלאפון שלה".
אריק: "כשאמא צילצלה לספר לי, אמרתי: 'אוי, שיט. משהו רציני קורה פה'".
על יד מיטתה נותר מיותם הספר האחרון שבו קראה, "כמו נוצה ברוח", שמתאר מסע רוחני מטלטל של ישראלית לתרבות האינדיאנית. המשפחה לא הייתה מופתעת: נורית התעניינה בתורות אלטרנטיביות. אבל האחים גם הרגישו שהם חייבים לעשות משהו. יעלה החליטה להעלות פוסט לפייסבוק, ולתהות אם מישהו ראה את נורית. "כתבתי בהתרגשות", היא נזכרת. "כל הגוף שלי רעד, הלסת רעדה, לא יכולתי לשלוט על השרירים".
הפוסט הביא לא מעט תגובות, חלקן מוזרות. היו שטענו כי ראו אותה בפסטיבל רוחני ליד בית־שמש. בני המשפחה בדקו, וגילו שלא הייתה שם. "אחר כך התחילו להתקשר מְתַקְשֵׁרים, ידעונים ורבנים וכל מיני אנשים שטענו שראו אותה פה ושם", אומר האח אריק. "בהתחלה עוד התייחסנו לכל דבר כזה".
"מְתַקְשֵׁר אחד אמר לנו שהיא התאבדה, ונתן לנו מיקום מדויק ביער חדרה", משחזרת האחות יעלה. "נסעתי בחצות ליער ולא מצאתי כלום. החלטתי שאני לא מתעסקת יותר עם מתקשרים".
אבל מה אתם חשבתם שקרה לה?
האם חנה: "אני חושבת שהיא הייתה מבולבלת ואולי תפסה טרמפ לא נכון, שלא הייתה צריכה לקחת".
האב אשר: "היא אדם עם המון אהבה לחיים ולכן אני לא מאמין שהיא פגעה בעצמה. גם אני חושב שאולי היא עלתה על טרמפ שהסתבך".
"כל מידע נבדק"
במשטרה יש חלוקה הגדרות בין "נעדר לטיפול מיידי" לבין פשוט "נעדר". "נעדר לטיפול מיידי" הוא קטין או קשיש מעל גיל 70, שאחריהם מתחילים חיפושים מיידיים. בשאר המקרים – כמו נורית טבע – החיפושים נפתחים בדרך כלל 48 שעות מקבלת ההודעה על ההיעדרות. במקרה של נורית טבע לא המתינו במשטרה, ועם ההודעה ביום ראשון שאחרי ההיעלמות, פתחו שוטרי תחנת זכרון־יעקב בחיפושים נרחבים. אלא שבמשפחתה של נורית מותחים ביקורת על כך שלתפיסתם, החיפוש הסתיים מוקדם מדי, אחרי ימים ספורים. "פעלנו בכמה מישורים", מסביר סנ"צ ערן לוי, מפקד תחנת משטרת זכרון־יעקב. "בשלב הראשון, הוצבו עשרות מתנדבים בשטח. חיפשנו במעגלים הקרובים וביישובים הסמוכים. חילקנו את האזור לתאי שטח והתרכזנו במיוחד בצירים שמובילים מהקיבוץ כלפי חוץ. למחרת ביצענו גם סריקות רגליות וגם עם יחידת הכלבים ופרשים".
אב המשפחה טוען שלא נעשה שימוש בכל האמצעים האפשריים.
"הפעלנו רחפנים ואת כל האמצעים הטכנולוגיים לחוזי־אווירי (צילומי וידיאו מגובה ‑ ש"מ). בדקנו גם את תוואי השטח בצירים הראשיים, כדי לשלול אפשרות שהיא נפגעה על ידי רכב חולף. הפעלנו גם אמצעים ביטחוניים, וציר נוסף של אח"מ (אגף חקירות), אם זה חוקרי זירה שיצאו לשטח או יחידות מיוחדות לבניית פרופיל אישיותי שלה".
לטענת המשפחה הפסקתם את החיפושים כעבור ארבעה ימים.
"יש הרבה מתנדבים שעזרו לנו לחפש אותה והקדישו זמן יקר, אבל יש גבול למה שאני יכול לשתף אזרחים בפרטים או בשיטות חקירה. תמיד יש פער בין התחושה הסובייקטיבית למה שקורה בשטח. עובדתית, החיפושים היו במשך שלושה שבועות ולא ארבעה ימים. יש באזור הזה לא מעט יערות ומקומות לבדוק, ועד היום אנחנו עדיין מחפשים. בדקנו כל שם שהופיע בפלאפון וגם בדפי הפייסבוק שלה. שוחחנו עם כל האנשים שהיא התקשרה איתם בתקופה האחרונה, כולל במקומות העבודה, המעגלים והתחומים החברתיים שלה והקבוצות שהיא השתייכה אליהן. בדקנו שהיא לא יצאה מגבולות המדינה, כולל התעסקות כלכלית שלה על בסיס יומי. כל בדל מידע, גם אם נשמע הזוי – נבדק".
אבל כשהימים חלפו ללא קצה חוט, גם ביישובי הסביבה התגייסו לחיפושים. מערך החיפושים שהפעילו ראש המועצה האזורית מנשה, אילן שדה ואנשיו, כלל מאות תושבים, שבמשך ימים ושבועות סרקו את הסביבה, בעיקר באזורי הטבע שנורית כל כך אהבה. על פי המידע שנמסר למשפחה, בשב"כ שללו כיוון של פעילות פח"ע, והן המשטרה והן המשפחה טוענים שהתאבדות היא תרחיש בעל סבירות נמוכה, שלא תואם את הניתוח הפסיכולוגי שבוצע לנורית. מה נותר? הכיוון הפלילי – נורית נלקחה או מוחזקת במקום כלשהו; והכיוון של היעלמות מרצון – מסיבה מסוימת, נורית מסתתרת במקום כלשהו, ואיכשהו היא מצליחה גם להתקיים מבלי "להשאיר חותם", כלומר לשוחח בסלולרי, למשוך כסף מהבנק וכו'. בעוד במשפחה ובצוותי החיפוש של הקיבוץ מאמינים שהכיוון הוא פלילי, במשטרה לא שוללים אף אפשרות.
סנ"צ לוי: "זה לא אירוע היעדרות רגיל. פה רב הנסתר על הגלוי. הסבירות שהיא התאבדה נמוכה. האופציה שאני משקיע בה היא היעלמות מרצון, אם כי הפן הפלילי עדיין קיים. אני לא שולל שום אפשרות, ולא נותן לאף גוף לבלבל אותי".
אז מה בעצם קורה עכשיו, כמעט 80 יום אחרי שנעלמה?
"בימים הקרובים נעשה בדיקה חוזרת של כל הפעולות שביצענו ונפיץ שוב את התמונות של נורית בציר האג"מי (אגף המבצעים) וגם בציר האח"מי (חקירות), בתקווה שמישהו ידע או שמע, ויכול לשפוך אור על היעלמותה".
"איפה את, נונה?"
בינתיים בני משפחתה של נורית טבע מתייסרים מדאגה ומתח נוראים. "אני כל הזמן מחכה לה", אומרת האם חנה, "כל הזמן חושבת: אולי היא עלתה על טרמפ לא נכון? ואז אני חושבת: אבל עם כל הרזון שלה, נורית פייטרית, ואם מישהו ינסה לפגוע בה, היא תדע להגן על עצמה. אבל בינתיים קשה לי מכל הבחינות. זה קשה בלעדיה, קשה חוסר הידיעה איפה היא ומה קרה לה. נורית נורא חסרה לי. אני כל הזמן במחשבות שלי מדברת איתה ככה, משדרת לה: חזרי הביתה מהר, כל מה שתחליטי לעשות אני איתך, אני רוצה רק שיהיה לך טוב".
אם היא קוראת את הכתבה, מה הייתם רוצים לומר לה?
חנה: "נונה, בואי הביתה מהר. מחכים לך, דואגים לך, מתגעגעים אלייך ורוצים להיות איתך".
אריק: "נונה, אם את קוראת את הכתבה הזאת, והלוואי שכן, אני רק רוצה לספר לך כמה קשה לנו פה, כמה אנחנו דואגים לך ורוצים לדעת שאת בסדר. לכולנו יש ימים טובים וטובים פחות, אבל יהיה בסדר, ואיפה שלא תהיי אנחנו פה בשבילך. הדבר היחיד שחשוב זה רק לדעת איפה את".
רמי: "נונה שלנו, כולם מתגעגעים אלייך. האחיין שואל עלייך הרבה. את חסרה מאוד. אנחנו מחכים לך בזרועות פתוחות, אנחנו לא כועסים עלייך. רק מחכים שתחזרי אלינו בריאה ושלמה כמה שיותר מהר".
אריק: "אני מעדיף לשמוע שהיא הצטרפה לכת או נמצאת במקום מבודד. העיקר שהיא חיה".
היא התעניינה פעם בכתות?
"רק בשאמניזם".
חנה: "אני חוששת שקרה לה משהו. אני לא חושבת שהיא נעלמה מרצון או הצטרפה לאיזו כת".
רמי: "אני מקווה שהיא מצאה קבוצה לחיות איתה או מקום להתבודד בו".
אריק: "אני קרוע, קרוע מבפנים. קשה לי לישון בלילות. לפעמים אני צריך ללכת ולדפוק שלוש בירות לפני השינה כדי שאוכל להירדם. אני לא יכול לישון לפני שאני גמור לגמרי, רק ככה אני יכול להירדם בלי להתגלגל במיטה מהמחשבות.
"אני מתעורר בסיוטים שמשהו רע קרה לה, שהיא לא נמצאת במקום טוב, ואז בימים כאלה אני לא ישן כמעט. אני כבר מתיישב לי בשקט, פתאום מתחילות לקפוץ לי לראש תמונות, דברים לא טובים שאני לא רוצה לחשוב עליהם. ואני פוחד: מצד אחד, אנחנו רוצים לדעת היכן היא ומה קרה. מצד שני, לא היינו רוצים למצוא גופה. אז אני יוצא לחיפושים, אבל פוחד ממה שאני אולי הולך לראות".
סנ"צ לוי, איך ייתכן שב־2018 אדם יכול להיעלם במשך כמעט שלושה חודשים?
"אם אדם רוצה להיעלם - הוא ייעלם. אבל אני אני רוצה לפנות לציבור בבקשה: אם מישהו זיהה את נורית, או מכיר אנשים שנמצאים בקשר איתה, כל מי שראה, שמע או יודע כל פרט, כולל אקראי - נבקש כי יפנה למשטרה".
כל היודע דבר על מקום הימצאה של נורית (נונה) טבע, או פרט על היעלמותה, מתבקש לחייג 6299444־04 למשטרת זכרון־יעקב או לרכז החיפושים דודו מעוז בכפר גליקסון: 6738506־054
רוב הנעדרים מאותרים תוך 24 שעות
מאז 2014 נעדרים בישראל כל שנה יותר מ־4,500 איש. עם הזמן כמעט כולם מאותרים, אולם כמו במקרה של נורית טבע, יש תיקים מעטים שעדיין נותרים פתוחים. רפ”ק שרון מזוז, ראש חוליית נעדרים במשטרת ישראל, מסביר כי על פי הגדרות המשטרה, נעדר הוא כל אדם שהיה אמור להגיע לביתו או לכל מסגרת מגורים אחרת שהוא לן בה, לא חזר אליה במשך זמן סביר, ומקום הימצאו אינו ידוע. “מרבית הנעדרים”, אומר מזוז, “נמצאים בפרק זמן של 24 שעות מרגע הדיווח”.
בשנים האחרונות עבר תחום חיפוש הנעדרים מהפכה טכנולוגית, כשבין השאר החוקרים החלו לעשות שימוש נרחב במיפוי דנ"א, תהליך שלדברי מזוז, “הניב זיהויים של עשרות אלמונים כנעדרים”.
מה תענו לביקורת מצד המשפחות שיקיריהן טרם נמצאו?
“ככל שיש ביקורת או מידע נוסף וחדש בתיקים ספציפיים, המשטרה יותר מנכונה לאמצם בחיפוש אחר נעדר כזה או אחר”.
