על המר והמתוק

המפגש האחרון בין שתי החברות הטובות רביבה אפל ז"ל וסיליה רגב נערך, כמו תמיד, במוסד המיתולוגי שהקימו יחד לפני שלושים שנה ‑ בית הקפה "רביבה וסיליה" ברחוב המייסדים 1 ברמת־השרון. זה קרה שבוע לפני שאפל אושפזה בבית החולים שממנו כבר לא יצאה. הקונדיטורית המפורסמת נאבקה אז שוב במחלת הסרטן, שתקפה אותה בפעם השלישית, אבל נותרה חזקה ואופטימית כהרגלה. "דיברנו על הילדים שלנו, על הנכדים והנכדות. שיחה של חברות ותיקות. היא שיתפה אותי בטיפולים, אבל המילה 'מוות' לא הוזכרה בכלל", מספרת רגב, שנשארה קרובה לאפל גם לאחר שהפסיקו לעבוד יחד. "היא אף פעם לא הוזכרה. לא כשחלתה בפעם הראשונה ולא כשהסרטן פרץ שוב. אולי טמנו את הראש בחול, לא יודעת. כנראה קיוויתי שזה לא ייגמר ככה".

איך היא הרגישה באותו מפגש?

"היא לא חשבה שהיא תחיה לנצח, אבל אף אחד לא העלה בדעתו שבעוד כמה ימים היא כבר לא תהיה איתנו. היא גם המשיכה לעבוד כמעט עד יומה האחרון. לי זה היה מובן מאליו שהיא שוב תנצח את הסרטן. מבחינתי, אין חיים בלי רביבה. היא צוק איתן — קטן, אבל גדול. אבל הגוף שלה כנראה הרגיש אחרת".

כמה ימים לאחר הפגישה, הגיעה אפל עם בנה עמוס, שמוביל בשנים האחרונות את העסק, לבדיקות בבית החולים. "היה שם אירוע", מספרת רגב. "הידרדרות מהירה. קריסה מיידית. עמוס צילצל אליי מיד, שיתף אותי במצב וסיפר שהעבירו אותה לטיפול נמרץ. הייתי בהלם".

רביבה אפל (מימין) וסיליה רגב. "ידעתי שנשלים האחת את השנייה"

לפנות בוקר קיבלה הודעה שאפל נפטרה. היא הייתה בת 72. "היא קרן אור בוהקת. ביישנית, מופנמת, צנועה, בלי אגו, עם הרבה שקט נפשי, יכולת נתינה וחום", דומעת רגב. "היא גם לא מתנשאת. תמיד מדברת עם כולם בגובה העיניים ושמחה לעזור לכל איש מקצוע. כשמישהו פנה אליה, היא שמה את עצמה בצד והייתה כל כולה מרוכזת רק בו. זו מתנה. היא אישה מאוד מיוחדת. מדהימה. חוקרת, אמנית, מקצוענית שאין שני לה. היא בעיניי התגלמות הסופרוומן. חד וחלק. קשה לי לדבר עליה בלשון עבר, מאוד עצוב לי. אני חושבת עליה לעיתים קרובות. כל פעם שאני רואה מאפה נהדר המחשבה הראשונה שלי היא להתקשר לרביבה ולספר לה על זה".

עולם אחר ומופלא

קשה לדמיין את עולם הקונדיטוריה הישראלי בלי רביבה וסיליה. השתיים נחשבות למי שחשפו את הקהל הישראלי לנפלאות הפטיסרי הצרפתי, הפיקו במטבח שחלקו קרואסונים, טארטלטים, מאקרונים, וגם יצירות מורכבות כמו מרז'ולן, קיפודי קונקורד ושאר מאפים שמהם בונים חלומות מתוקים. בעידן שבו העוגה המורכבת ביותר בישראל הייתה סברינה ומרגרינה שימשה כחומר גלם לגיטימי, זו הייתה מהפכה של ממש. רוב הקונדיטוריה אז התבססה על אדפטציה מזרח־תיכונית לקונדיטוריה האוסטרו־הונגרית. רביבה וסיליה התעקשו על חומרי גלם כמו שוקולד בלגי, אגוזים מסוכרים וקרמים מורכבים, עולם אחר ומופלא למי שגדל על רולדות טורט או עוגות שמרים.

למרבה הפלא, אפל ורגב, שתי נשים נשואות פלוס ילדים, שהיו אז בשנות הארבעים לחייהן, מעולם לא למדו בצורה רשמית — לא קונדיטוריה וגם לא מינהל עסקים. יחד הן פתחו עסק שהפך מיד למוסד. הקהל המבוסס של רמת־השרון התנפל על המדפים, אבל למקום זרמו לקוחות מכל רחבי הארץ. בימי שישי היו שם פרלמנטים של פוליטיקאים ואנשי צבא. עם השנים נפתחו גם סניפים נוספים ושלוחות חדשות שכללו פיצרייה נהדרת ומאפייה מצטיינת.

סניף של בית הקפה בתל-אביב. מאקרונים כמו בפריז

גם כשקם דור חדש ופורץ דרך של קונדיטורים וקונדיטוריות ישראליים, המשיכו רביבה וסיליה לשמור על מקומן בצמרת. אפל טסה באופן קבוע לצרפת והתעדכנה אצל טובי אנשי המקצוע בפריז. עם השנים היא הוכתרה כמלכה האם של הקונדיטוריה הישראלית והכשירה דורות של אנשי מקצוע. בשנים האחרונות גם תחום הלחמים והמאפים הגיע לשיא חדש בעזרת שילובם של אנשי מקצוע צעירים ומוכשרים.

בעידן שבו מסעדות נסגרות בקצב מסחרר, "רביבה וסיליה" הפכה לאי של יציבות. "30 שנה באותו חלל בשכונה", אומרת רגב. "אנשים גדלו, הביאו ילדים לעולם, ואפילו הביאו לכאן את הנכדים. ותמיד הייתה שם רביבה. כולם זכו לנגיעה האישית שלה. משפחה אחת גדולה".

אבל גם הלקוחות הנאמנים ביותר לא ידעו כי במשך שנים רבות התמודדה אפל עם מחלת הסרטן. גם בתקופות של טיפול כימותרפי אינטנסיבי סירבה להיעדר מהמסעדה. פעמיים כבר ניצחה את הסרטן, עד שהכריע אותה לפני כחודש.

רגב זוכרת את הרגע ההוא, לפני יותר מעשר שנים, שבו שותפתה לשעבר וחברתה הטובה סיפרה לה לראשונה על המחלה. "הייתי עם בעלי בשליחות ברומא כשרביבה התקשרה אליי עם הבשורה המרה. זה היה מאוד קשה, כי הייתי רחוקה, לא ראיתי אותה בתקופה של הכימו וההקרנות. רק דיברנו בטלפון. מיד כשחזרתי נפגשנו, וזו הייתה אותה רביבה שהכרתי".

אפל. "אהבה לדבר עם הלקוחות"

היא חלקה איתך את הפחדים?

"היא מעולם לא סיפרה על הפחדים שלה, ואולי גם לא היו לה כאלה. היא הייתה פייטרית. מה פתאום להוריד הילוך. היא נשארה חיובית, חיונית. לא מתפנקת לרגע. עובדת. היא לא פיספסה יום עבודה, אפילו אחרי ההקרנות והכימו, גם אם היא הרגישה לא טוב. ככה עד כמעט יומה האחרון".

היא לא חשבה להאט קצת אחרי שהתגברה על הסרטן בפעם הראשונה?

"מבחינתה אלו היו חדשות ישנות, היא התגברה על זה ועכשיו ממשיכים הלאה. היא לא תיתן לשום דבר לעצור אותה. היא המשיכה לנסוע לסדנאות בעולם, פיתחה את העסק, הוסיפה מנות לתפריט. תהליך ההתחדשות לא פסק אפילו לרגע אחד. זו הגדולה שלה. היא אף פעם לא נחה על זרי הדפנה".

רגב: "העדפתי להישאר במטבח"

ואז המחלה חזרה בשנית. "זו הייתה מכה. שוב רביבה חולה. סרטן זו מחלה איומה, אתה רק מקווה שעם כוח רצון כמו שלה היא שוב תתגבר, כמו בפעם הראשונה. והיא אכן הצליחה. זו רביבה. אבל אז הסרטן שוב פרץ והיא נחלשה. כולנו התבגרנו, והגוף בגילנו כבר מתחיל להגיב אחרת. אבל כוח הרצון שלה לא השתנה בכלל, לא נחלש. היא נותרה חזקה כמו שהייתה תמיד. אדם אחר היה כבר מרים ידיים וממתין לראות מה יקרה. היא המשיכה לקום בבוקר וללכת לעבוד".

ניסית לעודד אותה?

"רביבה לא חיפשה שום רחמים. מבחינתה המחלה היא עובדה ועכשיו היא צריכה לנצח את הסרטן".

אוכלים בבית

בית הקפה "רביבה וסיליה"

רגב נולדה בסידני, אוסטרליה ב־1949 ועלתה לישראל בשנת 67'. בעלה, ליאו, היה איש משרד החוץ, ומדי כמה שנים הצטרפה אליו לשליחות בחו"ל. באחת מהן, בפריז, ניצלה את הזמן ונרשמה ללימודי קולינריה ב"קורדון בלו". לא היו לה יומרות לחולל מהפכה קולינרית, אבל כשחזרה לישראל החלה להעביר סדנאות, ועד מהרה רכשה מוניטין של בעלת שם בתחומה.

"בשנות ה־80 לא היה בכלל מטבח ישראלי. אני זוכרת שכשאני ובעלי רק התחתנו ועברנו לגור בירושלים ורצינו לאכול במסעדות הסתכלו עלינו בעיניים עקומות. אמרו לבעלי: 'מה, אשתך לא יודעת לבשל שאתם צריכים לאכול בחוץ? אוכלים בבית, לא יוצאים'. הייתה אז אולי מסעדה אמיתית אחת בעיר, ועוד כמה מקומות חמודים. כשלמדתי בגיל 28 בקורדון בלו בפריז לא חשבתי בכלל להתעסק במקצוע. שף בצרפת מתחיל בגיל 15 ועושה דרך ארוכה של שנים. עבור הצרפתים הקורדון בלו הוא צחוק. זה היה בשביל הווייבערס שרצו לבשל יותר טוב בבית".

באחת הסדנאות פגשה לראשונה ברביבה, שגרה בשכנות אליה ברמת־השרון והצטרפה לסדנה ברגע האחרון, אחרי שמישהי ביטלה. לאחר הסדנה שמרו על קשר. במטבח — ומחוצה לו. "היה בינינו קליק, אבל אני לא מיוחדת בזה. יעידו על כך כל אלפי האנשים שהגיעו להלוויה. כשדיברתי עם צביקה בעלה, הוא אמר: ידעתי שאנשים שלא הכרתי אהבו אותה, אבל רק בשבעה הבנתי כמה היא עזרה להם. הם באו וסיפרו לי בהתרגשות סיפורים שבכלל לא הכרתי. תופעת טבע. היא מעולם לא נופפה בזה או סיפרה על עצמה. בעולם מלא אגו, רביבה היא עוף חריג. אני זוכרת שהעניקו לה פרס מפעל חיים על עשייה קולינרית, הייתי שם איתה ואני זוכרת באיזה הססנות היא עלתה לבמה. לא הבינה את כל הטררם מסביב, את כל האמוציות מסביב של השפים והמסעדנים שהתמודדו על פרסים. היה קשה לה לעמוד מול הזרקורים למרות שהיא מאוד התרגשה. מבחינתה, היא עשתה את מה שהיה צריך לעשות".

עם הזמן נחשפה רגב לסיפור חייה המיוחד של חברתה: ביולוגית, חוקרת שעזבה את המעבדה לאחר שנים, עבדה בסטודיו ליצירה באמייל ואז נשבתה בקסם המטבח. כשרגב הצטרפה שוב לבעלה לשליחות בלונדון, הן דאגו לשמור על קשר. אפילו השתתפו ביחד בסדנה לפטיפורים במוסד פריזאי נחשב. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הן התעמקו ממש בקונדיטוריה מתוחכמת. "מאוד אהבתי עוגות. חרשתי מתכונים של ספרי פטיסרי צרפתיים והכרתי לרביבה. שמנו את הקישקע שלנו באפייה", נזכרת רגב.

ואז ב־1988 הגיעה ההצעה. "רביבה עמדה לפתוח בית קפה ברחוב המייסדים ברמת־השרון עם שותפה נוספת ושאלה אותי אם אני רוצה להצטרף. לפני כן היא בישלה לאירועים בבית שלה וזה היה בלגן: אין בית ואין עסק. אני התמקדתי בהעברת סדנאות בארץ ובחו"ל. בתקופה ההיא בדיוק חזרנו משליחות. ידעתי שנשלים אחת את השנייה ואמרתי: בכיף. הטיימינג היה מושלם".

רביבה הייתה בת 42. קצת מאוחר, לא?

"מי אמר שזה מאוחר מדי? רביבה לא התחילה מאפס או שפתאום החליטה להיכנס למטבח ולפתוח מקום. הילדים שמתחילים לעבוד במטבח בגיל 15, הרבה פעמים גם נשרפים מהר. רק הטובים ביותר, הקרם דה לה קרם, עולים וממשיכים הלאה. השאר, אם לא פרשו, הופכים לסוג של רובוטים. אמנם מקצוענים, אבל כאלו שרק מגיעים לעבודה. לא נפגשים עם עולמות אחרים, עולמות שנותנים השראה".

מהרגע הראשון הן עשו את זה אחרת. "בעלי אמר, 'למה אתן לא פותחות ברחוב המרכזי, מי יבוא לרחוב קטן בשכונת מגורים?' אבל רביבה שמה עין על המקום הרבה לפני שפתחנו. היו לה אינסטינקטים טובים. בהתחלה לא היה לנו תפריט. קונדיטוריה בלבד. שמרים למיניהם, פאי, טארטים, קישים מלוחים בסוף שבוע. וכמובן העוגות. הקונקורד מיד הפכה לשיא השיאים".

המהפכה הזאת הייתה כרוכה בעבודה סיזיפית, יום אחר יום. "בהתחלה היינו רק שתינו. טו וומן שואו. שטפנו כלים, שטפנו את הרצפה. עבדנו מסביב לשעון. לרביבה היו שני ילדים בבית, הבת שלי בדיוק התגייסה. ביום חמישי עבדנו משבע בבוקר עד חמש לפנות בוקר למחרת. חוזרות הביתה להתקלח, ואז שוב בבית הקפה בשבע בבוקר בשישי. רביבה הייתה סוס עבודה. לי היה יותר קשה. רק בהמשך הצטרפו עוד עובדים".

איך המשפחות שלכן הגיבו לשינוי?

"מאוד תמכו. בעלי היה מאוד גאה. אמר, 'זה הזמן שלכן'".

"שיהיה מעניין"

בלי יחסי ציבור או תמונות מפתות באינסטגרם, המקום סומן מיד. "מההתחלה היינו על המפה. אנשים ידעו עלינו. לא יודעת איך. פתאום אהרוני כתב עלינו. ובעקבותיו התפרסמו עוד כתבות. אחת הכתבות סיפרה על משפחה מירושלים שהייתה שולחת את הנהג שלה לקנות אצלנו עוגות לסוף השבוע. והיה לקוח שהגיע במיוחד מאילת".

הופתעתן?

"לא היה לנו זמן להיות מופתעות או לנוח ולהתרווח על הכיסא. פשוט עבדנו. כל הזמן היינו עסוקות. זה היה שילוב של מקצועיות, חוסר פשרות בחומרי גלם, הכנסת מגוון חדשני ועדכון תמידי של המוצרים. ועבודה קשה בלי קיצורי דרך. לרביבה גם היה כישרון ניהולי ויכולת נפלאה לבחור ולהדריך את האנשים הנכונים.

"לא היו לנו משברים קטלניים. הגיעו עוד ועוד לקוחות חדשים, והעסק רק גדל. אחרי שנה גם התחלנו לעשות קייטרינג, והתפריט התרחב. לא רק קונדיטוריה. שיהיה מה לאכול ושיהיה מעניין. היו לנו דברים במטבח שלא היו קיימים אז בארץ. אפילו רטבים מיוחדים לסלטים. שלא לדבר על הקישים. עד היום זה אותו מתכון. הפרפקשן יצר טעמים שעד היום זוכרים אותם".

נוצר ביניהן חיבור נדיר. "השלמנו אחת את השנייה נהדר. היא פרפקציוניסטית ומדויקת. אני יותר פרועה ומעזה. היא רכה ורגועה, אני פחות. שתינו לא אהבנו לעשות גלים. אני פחות הכרתי לקוחות, רביבה הייתה יוצאת מדי פעם לשולחנות ומדברת איתם. היו בימי שישי פרלמנטים של תושבי השכונה, פוליטיקאים או אנשי צבא לשעבר, אבל אני לא התערבבתי. נשארתי רק במטבח. זו הייתה הטריטוריה האהובה עליי".

בסוף שנות השמונים בקושי היו חומרי גלם מובחרים. איך אפשר היה לייצר קונדיטוריה גבוהה?

"היה לנו ברור שאנחנו עובדות רק עם חמאה. מרגרינה הייתה מילה גסה עבורנו. מעט קונדיטוריות עבדו אז עם חמאה, ואנחנו צרכנו כמויות ענקיות. גושים של 25 קילו! וגם גלונים של שמנת. חרשנו את הארץ כדי למצוא שוקולד טוב. בהתחלה עבדנו עם הפרימיום של עלית שקיבלנו בחבילות גדולות, וכעבור שנתיים התחלנו לייבא שוקולד בלגי מעולה. לפעמים הייתי מביאה מחו"ל במזוודה קילוגרמים של שוקולד ולרונה, שלא היה אפשר להשיג פה".

בודדות במערכה?

"באותן שנים קרו כמה דברים נפלאים. ארז קומרובסקי חזר מחו"ל והתחיל לייצר לחמים נפלאים שלא היו מעולם בישראל, והתחילה מהפכה של קפה איכותי לאחר שנים של קפה שחור ונס קפה. הרגשנו שמשהו מתחיל לקרות כאן, אבל זה היה עדיין לפני הפריצה הגדולה של המסעדות והשפים שבישרו על המטבח הישראלי החדש".

לאחר שלוש שנים נפרדו. התחילו להתגלות חילוקי דעות על עתיד העסק. "רביבה והשותפה השלישית רצו לשכור עוד שטח ליד ולהגדיל את המקום. אני יותר שמרנית, חשבתי שקודם צריך להתבסס ורק אז להתרחב. חשבתי שזה קצת ריזיקה, לטפס מעל הפופיק. במקביל, בעלי קיבל הצעה לשליחות ברומא, רציתי להצטרף אליו וידעתי שאי־אפשר להיות שותפה ולגור בחו"ל".

היה קשה לעזוב?

"הייתי קרועה. זה היה מאוד קשה. נפרדנו בלי רגשות שליליים. בדיעבד, כמו תמיד, התברר שהאינסטינקטים של רביבה היו מדויקים. היא צדקה. בגלל שיצאנו לשליחות ארוכה, הכאב היה מעומעם. עשיתי סדנאות באיטליה, עבדתי בכמה מסעדות. עד אז התרכזתי באוכל צרפתי ואסייתי. פתאום גיליתי את עולם הפסטות".

למרות הפרידה העסקית החברות התמידה. "לא עשינו דרמות או ברוגזים. להפך, ניסינו לחזק את החברות. בשלב הזה המקום עמד על הרגליים. היו עובדים נוספים, והשותפה נשארה. רביבה לא נותרה לבד. העסק כבר התנהל. הכשרנו דור של קונדיטורים. הדיאלוג מהמטבח עבר לדיאלוג בטלפון. וזה לא הפסיק בינינו. ממש עד התקופה האחרונה. היה קו פתוח בינינו. היא ראתה בי פרטנרית, למרות שכבר לא הייתי שותפה לעסק".

אף פעם לא שקלת להצטרף שוב לרביבה?

"היו לי געגועים, אבל קיבלתי החלטה. עשיתי את שלי. היינו בשליחות של שלוש שנים. זה זמן ארוך. או שאתה בפנים או שאתה בחוץ. אי־אפשר לרקוד על שתי חתונות. חזרתי למה שעשיתי לפני שפתחנו את הקונדיטוריה: להעביר סדנאות. רק לפני שנתיים פרשתי. מעולם לא זנחתי את המקצוע".

בסרטון שצולם לרגל זכייתה של אפל בפרס מפעל חיים היא התייחסה להשארת השם לאחר פרישתה של רגב. "התלבטנו אם להשאיר את השם, אבל אנשים שאיתם התייעצנו אמרו, 'אם זה לא מפריע לאף אחת מכן, תשאירו', כי השם תפס".

אנחנו חיים בעידן שבו שפים הם הרוקסטארים החדשים. הפריים־טיים משועבד לתוכניות אוכל. מה רביבה חשבה על זה?

"כל זה לא התאים לרביבה. היא תמיד קיבלה הצעות, ואפילו פעם אחת הופיעה ב'מאסטר שף' כאורחת. אבל היו צריכים ממש לגרור אותה לשם. היא כזו ביישנית. גם אני לא מעריצה גדולה של תוכניות ריאליטי בישול וצופה בהן רק לפעמים. בכלל, לשתינו המושג של יחסי ציבור היה זר. אלה היו זמנים אחרים. כל הסלפי והאינסטגרם של הילדים היום זה עולם אחר. ולכן גם השפים מיישרים קו. אנשים מעלים תמונה עוד לפני שהם טעמו, אפילו לא יודעים אם זה טעים או לא". •

עוגת תפוחים בסגנון נורמנדי של רביבה וסיליה

240 גרם קמח רגיל

180 גרם חמאה קרה, חתוכה לקוביות קטנות

75 גרם אבקת סוכר

2 חלמונים

מיץ וגרידה מלימון אחד

1/2 מקל וניל

למילוי:

1 ק"ג תפוחי עץ גראני סמית

40 גרם חמאה

100 עד 140 גרם סוכר

גרידה מלימון וחצי וממקל הווניל הנשאר מהבצק

מעט מיץ לימון

אופן ההכנה:

1. הבצק: מנפים את אבקת הסוכר יחד עם הקמח. מערבלים את החמאה, גרידת הלימון והווניל יחד עם הקמח ואבקת הסוכר עד שנוצרים פירורים. מוסיפים את החלמונים ומערבלים רק עוד כמה שניות. להיזהר לא לערבל יותר מדי. יוצרים ידנית עיגול בצק. עוטפים היטב את הבצק ומקררים לשעה מינימום, עד כמה ימים.

2. המילוי: מקלפים את התפוחים, מוציאים את הגרעינים, חותכים לקוביות ומורחים במיץ לימון. ממיסים את החמאה בסיר כבד, מוסיפים את מקל הווניל והתפוחים. מבשלים על אש קטנה עד שהתפוחים מתרככים. מסננים את התפוחים ומחזירים לסיר. מאדים על אש בינונית כדי לאדות שאר הנוזלים. מוסיפים את הסוכר וגרידת הלימון ושוב מאדים. נוצרת מעין ריבת תפוחים סמיכה. מקררים במקרר. אפשר להכין כמה ימים לפני ההגשה.

3. מחלקים את הבצק לשלושה כדורים שווים. מרדדים כל כדור לעיגול בקוטר של 20 ס"מ. אפשר להיעזר ברינג אפייה. מכינים את שני עיגולי הבצק הנותרים ומניחים לחצי שעה במקרר. אופים בתנור ב־180 מעלות כ־12 דקות או עד שהבצק נהיה זהוב בהיר. מקררים בחום החדר.

4. מניחים את אחד העיגולים על צלחת הגשה או על תחתית קרטון לעוגות. מורחים כחצי מכמות התפוחים לשכבה שווה. מניחים עיגול בצק שני מעל העיגול הראשון המרוח, מהדקים מעט ומורחים את שאר התפוחים. מניחים את עיגול הבצק האחרון ושוב מהדקים. מפוררים אבקת סוכר מעל.

5. העוגה מוכנה לאכילה לאחר כשעה. למחרת הבצק מעט מתרכך אבל עדיין היא מאוד טעימה.

"רביבה לא חשבה שהיא תחיה לנצח, אבל אף אחד לא העלה בדעתו שכמה ימים אחרי הפגישה האחרונה שלנו היא כבר לא תהיה איתנו. היא גם המשיכה לעבוד כמעט עד יומה האחרון. לי זה היה מובן מאליו שהיא שוב תנצח את הסרטן. מבחינתי, אין חיים בלי רביבה. היא צוק איתן — קטן, אבל גדול"

"רביבה היא קרן אור בוהקת. ביישנית, מופנמת, צנועה, בלי אגו, עם יכולת נתינה וחום. תמיד מדברת עם כולם בגובה העיניים ושמחה לעזור לכל איש מקצוע. היא בעיניי התגלמות הסופרוומן. אני חושבת עליה לעיתים קרובות. כל פעם שאני רואה מאפה נהדר המחשבה הראשונה שלי היא להתקשר לרביבה ולספר לה על זה"