yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 06.06.2018
    "אני לא רוצה להיות יונית, תמר או גאולה. הן פלקט"
    היא התחילה לפרנס בגיל 14. מונתה לכתבת פלילים כבדיחה, אבל הכירה את הפושעים והשוטרים מהשכונה והביאה סקופים לוהטים. רצתה לעבוד בחדשות 2 אז עשתה להם כיפה אדומה. מגישת המהדורה המרכזית של ערוץ 20, דנה סומברג, נכנסת בקולגות החמוצות ומסבירה למה היא העיתונאית הכי חרוצה בביזנס
    אלון הדר | צילום: יונתן בלום

    יום אחד קיבלה דנה סומברג, אז כתבת משטרה ופלילים של חדשות 2, טיפ מהמשטרה, 'אנחנו חושדים שדודו טופז עומד מאחורי התקיפות של בכירי עולם הטלוויזיה, אבי ניר ושירה מרגלית'. "הרמתי אליו טלפון. קישקשנו ופתאום הוא אומר לי, 'אני נוסע עכשיו ליד הבית של אבי ניר'. אמרתי לו, 'שמעתי שהוא הותקף, גם שירה מרגלית'. הוא אמר, 'כן, אחת שחושבת את עצמה'. לקראת סוף השיחה שאל אותי למה אני שואלת אותו עליהם. אמרתי, 'אתה חלק מהתחום'. ואז הוא אמר לי, 'תיזהרי שלא תסתבכי בפרשה הזאת'".

      

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    זה לא היה איום סרק. "בדיעבד החוקרים סיפרו לי שלאחר השיחה איתי, כך לפי האזנות הסתר שלהם, הוא דיבר עליי עם העבריין שהוא שלח לניר ולמרגלית. למזלי המשטרה כבר הייתה עליו וכעבור זמן קצר עצרה אותו. אולי דרך ההדלפה אליי, הם ניסו לעשות עליו תרגיל חקירתי".

     

     

    כתב: יפתח כרמלי, צילום: אורי דוידוביץ', עריכה: שגב גינזבורג

    כתב: יפתח כרמלי, צילום: אורי דוידוביץ', עריכה: שגב גינזבורג

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    סומברג היא לא הבן אדם שאתה רוצה לאיים עליו. מאחורי החזות האלגנטית מסתתר סיפור חיים שכורך ילדות קשה בשכונת מצוקה, בית עני שצמחה ממנו אישה שאפתנית וחסרת מורא. בלי לגלוש לסטריאוטיפים, סומברג היא חריגה בנוף התקשורתי עתיר בוגרי גל"צ שלא מעט מהם גדלו בבתים מבוססים, תל־אביבים במיקום או בהלך הרוח, שמאלנים־ליברלים במידה שכבר הקימה עליהם חלקים נרחבים מקהל הצופים. זה אולי מה ששיכנע את ערוץ 20 ללהק אותה כמגישת מהדורת החדשות שלהם שעלתה לאוויר לפני כחודשיים. מגישה דעתנית, חריפה, לוחמת. וכן, גם ימנית. "כשאתה גדל כאאוטסיידר, זה מלווה אותך כל החיים. במשך שנים ניסיתי להיות הפה של השקופים. לא באתי מפס הייצור הגל"צניקי. הגעתי מהלמטה של הלמטה. אין לי רחמים עצמיים ואני עובדת הכי קשה מכולם. הכל נראה לי קטן. כשהבת שלי מתלוננת על בובה, זה נראה לי הזוי".

     

     

    הנהנה מול אובמה.לוי
    הנהנה מול אובמה.לוי

     

    × × ×

     

    סומברג (36) נולדה בשכונת התקווה. אבא שלה עבד כשומר ואמה כעובדת ניקיון - "עובדי קבלן שכל הזמן פוטרו כדי שלא יצברו ותק. מסובכים בחובות. נלחמים, אבל לא מצליחים לצאת מהלופ". החיים בדירת חדר מתפוררת של עמידר, שם גדלה יחד עם אחותה המבוגרת ממנה בעשור, היו כאלה של חרדה יום־יומית.

     

    ״ההורים של אמא הגיעו לארץ חסרי כל, שברי כלי וטופלו במוסדות. מהצד של אבא, סבתא חיה איתנו בדירת 29 מ"ר, עד שנפטרה. הם נפלו בין הכיסאות, אבל היו גאים במוצא הפולני שלהם. סבתא הייתה צועקת מהחלון על החבר'ה 'שוורצעחייע!' מצד שני, כל השכונה הייתה באותה סירה של עוני".

     

    העוני השאיר בה צלקות קטנות של השפלה ופחד.

     

    ״אני זוכרת את אמא הולכת לעבודת ניקיון בקריה ואני אחריה. מריחה את האקונומיקה. חופש גדול ולידנו קייטנה לילדי אנשי הקבע. אמא שלי ביקשה שאהיה איתם בזמן שהיא מנקה, אבל אמרו לה לא. רוקנו פחים על גבי פחים. נעלבתי, מה לא בסדר בי. אתה מבין שאין לך קול, לא סופרים אותך. עסוקה בלגייס כסף בשביל לאכול, ונערים אחרים במחנות קיץ ומועדונים. היינו יושבים בערב שבת בעלטה כי ניתקו את החשמל. כשהמים נותקו, עלינו לגג להתקלח עם ג'ריקנים".

     

    את השוטר פרג' היא לא יכולה לשכוח. בכל פעם שהוא דפק בדלת הופעל נוהל קרב. "אבא העלה את הטלוויזיה הצ'וקומוקו לגג, ופרג' העמיד פנים כאילו הוא לא יודע. לפעמים לקח אותו למעצר על אי־תשלום. כשפרג' בא בבוקר, הוא הביא לי סנדוויץ' לבית הספר. אפילו הסיע אותי בניידת ללימודים. אבל זו לא תמונה רומנטית מסרט של קוסטריצה. שנים הייתי קמה בבעתה כששמעתי דפיקות בדלת".

     

    תוכנית האינטגרציה הציבה אותה בגימנסיה הרצליה, לצד ילדי השמנת של העיר.

     

    "שוק חיי! כל יום הלסת שלי הייתה נשמטת. עד אז לא יצאתי מהשכונה - לא היה לנו רכב. מותגים? שלוש בעשר בשוק הכרמל. כשהגעתי לבתים ברמת אביב ג׳, איבדתי את הקול. לא הזמנתי אותם הביתה. כשהקפיצו אותי, הייתי יורדת במקום אחר".

     

    סבלת מהטרדות?

     

    ״אני זוכרת שכשהיינו יורדים מההסעות, הם היו אומרים, 'הנה, הקופים'".

     

    פוגע.

     

    ״הייתי עסוקה בענייניי, ברחתי לספרים. הם הצילו אותי. חוץ מזה עבדתי כל הזמן, שיעורים פרטיים, הפעלות בימי הולדת, בורגר ראנץ'. כל שקל שחסכתי העברתי להורים - בית שחושבים פעמיים אם לקנות היום לחם או גבינה לבנה. מגיל 14 כבר כילכלתי את עצמי. קמה בשבע וחצי לבית הספר ולומדת עד שתיים. בשלוש מתחילה משמרת מלצרות עד אחת עשרה בלילה. משם הולכת לברמן עד שתיים וחצי בלילה. ולמחרת שוב בית ספר. משמעת ברזל".

     

    אובדן הנעורים גבה מחיר. "הציונים ירדו, והחלטנו שאסיים. עברתי לעירוני א', עם רומי אבולעפיה, דאנה איבגי וחליל אלוהב. גם שם לא מצאתי את עצמי, אני לא בוהמה. הם לא ידעו איך לאכול אותי. היו עם שיער צבוע לסגול ואני נולדתי זקנה בת 80".

     

    בגיל 16 יצאה מהבית לטובת דירת שותפים. "המצב בבית הלך והחמיר, אחותי עברה לגור בפנימייה. הרגשתי שאני חייבת להתחיל בחיים שלי, אחרת אשקע. עברתי לדירה בלי כלום. ישנתי על הרצפה. כל חודש הייתי חוסכת ומוסיפה עוד משהו קטן".

     

    חוש הצדק שלה התחדד. גם האסרטיביות. "אחד הקבלנים פיטר את אמא שלי ולא העניק לה את הזכויות המתבקשות. הגענו אליו למשרד, ניגשתי אליו אחוזת אמוק. נטרפה דעתי. לא ראיתי בעיניים. דפקתי לו על השולחן ואמרתי, 'תקשיב לי טוב, אם אמא שלי לא מקבלת את מה שמגיע לה, אלך לרשות המסים. אקדיש את כל חיי להרוס את החברה שלך'. הזעם של כל השנים יצא. אחת־אחת הלכתי לשאר המנקות, והבאתי אליו. הן קיבלו את מה שמגיע להן".

     

    כשהייתה בת 18 אביה חלה בסרטן הוושט. "כשהתגלתה המחלה", היא פורצת בבכי, "נוספה לי עוד אחריות, לפרנס ולטפל בו. הצבא ויתר עליי, מקרה ת"ש קשה. מילצרתי את עצמי לדעת. הגסיסה הייתה איטית, הכי קשה שיש. המשכתי לטפל בו חמש שנים עד שנפטר. ראיתי במוות שלו את הכישלון של חיי ועברתי משבר קשה ביותר".

     

    היה לו סרטן, למה הכישלון שלך?

     

    "אני טיפלתי בו - איך לא הצלחתי להציל אותו? זה ריסק אותי. התמוטטתי. לא הצלחתי להכיל את הכישלון. השבעה הייתה הכי בודדה שיש, רק אני, אמא ואחותי בבית הקטן. זו הייתה גם הפעם הראשונה בחיי שחתמתי אבטלה. לא ידעתי איך להכיל את הריק הזה. אין אבא, אין עבודה".

     

     

    × × ×

     

    את דרכה לפריים־טיים פילסה בעזרת נחישות, חוצפה, חריצות ומעט מזל. "לא יכולתי יותר למלצר. אמרתי לעצמי, אולי במעריב מחפשים פקידה או מתייקת. פשוט הלכתי לשם. השומר בכניסה אמר לי ללכת למקומונים. מצאתי את החדר של עורך המקומונים, זה היה היום האחרון שלו בעבודה. אמרתי לו, 'אני מחפשת עבודה'. הוא אמר, 'את תהיה כתבת'. בדיעבד הבנתי שהוא שם אותי כבדיחה עבור המחליף שלו. להשאיר לו בעיה. כשהוא שמע שגדלתי בתקווה, אמר, 'את תהיה כתבת פלילים ורווחה ובלי כסף'״.

     

    בתפקיד החדש פגשה מכרים ישנים. "הלכתי לבית המשפט והכרתי את כל שוטרי ההוצאה לפועל. אמרתי להם, 'תקשיבו, אני הולכת להיות כתבת פלילים, מה עושים?' קישרו אותי עם כל הגורמים בבית משפט. נתן זהבי עשה לי סיורים מודרכים במוקדי הפרוטקשן, עבדתי עם אראל סג"ל וארי שמאי. תור הזהב של בתי ההימורים והכרתי את כל העבריינים מהשכונה. כתבו על מלך הקזינו, אלי עובדיה, והוא אח. הגעתי דרך מכרים משותפים וראיינתי אותו. אחר כך קיבלתי צילומים מבפנים של ראש מחלק מוסר לוקח כמה ז'יטונים לכיס במהלך פשיטה. פירסמתי והוא הודח מתפקידו. הייתי ילדת מקומונים שלקחו אותה כקוריוז ופתאום נותנת בראש לכתבי הפלילים הארציים. בערבים הייתי חוזרת למלצר, ופוגשת את השוטרים שסיקרתי ביום".

     

    לאחר שלוש שנים בעיתונות הכתובה, עברה לחדשות המקומיות בכבלים אבל החלום נשאר חדשות ערוץ 2. "לאחר שפיטרו אותי, עבדתי כתחקירנית ב'עובדה'. פועלת הכי שחורה. נתנו לי לצלם כתבות, אבל לא בפרונט. עזבתי. לא הבנתי למה יש ילדים שהופכים ברגע אחד לכתבים בטלוויזיה - ואני לא. כשגיא פלג עזב את ערוץ 1, מינו אותי לכתבת הפלילים. אמרתי שאני חייבת להגיע לערוץ 2. השארתי הודעות מדי שבוע לאבי וייס, מנכ"ל ערוץ 2, והוא לא חזר אליי".

     

    אבל סומברג לא חוששת ללכלך קצת את הידיים. "בין הערוצים נהוג לעשות בארטר על חומרים מצולמים. יום אחד המערכת ביקשה שאעביר קלטות שצילמתי בבית משפט לערוץ 2. אמרתי כוס אמכ וביקשתי שיבהירו להם שאני לא מוכנה לתת את החומר. ואז הרמתי אליהם טלפון אמרתי, 'החומרים אצלי, אם אתם רוצים לא לפספס סיפורים יותר, כדאי שתיקחו אותי'. קבעו פגישה, מסביבי כל ילדי גל"צ. הציעו לי את הרווחה והפלילים, להתעסק עם המיץ של הזבל. סודני שיכור שובר בקבוק על החבר שלו בשתיים בלילה - זו בעיה שלך".

     

    פחות משעה לאחר שקיבלה את הביפר כבר עלתה לאוויר. פיצוץ ברחוב יגאל אלון, חיסולו של עו"ד יורם חכם. "ככה התחילו חמש שנים בלי מנוחה. התקופה הפלילית הכי סוערת במרכז. אמהות מטביעות, משפחות פשע, חיסולים. פגשתי את יעקב אלפרון בבית המשפט. הוא אמר לי, 'את אחלה, הוגנת. אתקשר עוד מעט, נשתה קפה ואתן לך סיפור יפה'. כעבור שש דקות פיצוץ. הוא חוסל".

     

    אחד ההישגים הגדולים שלה היה ראיון עם מארי פיזם. "קיבלנו הודעה כי החיפושים מתרכזים בתל ברוך. נסעתי והלכתי לאיבוד. פתאום אני רואה את מארי - שנעצרה יום לפני כן בחשד לסיוע לרצח - הולכת אזוקה לצד החוקרת. יצאתי מהפיג'ו החבוטה שלי, שלפתי מצלמה קטנה וראיינתי אותה, 'למה עשית את זה? איפה קברת את רוז? מה יש לך לומר לרון?' רעיון בלעדי עם החשודה שכולם רוצים. כעבור עשר דקות השוטרים הבינו שאני לא חלק מהצוות של השחזור, ביקשו את המצלמה. טסתי משם. כל הכתבים, שהיו כמה מאות מטרים משם, כעסו, חשבו שזיינתי אותם. כאילו קיבלתי את זה מתנה מהמשטרה".

     

    גם בתחום הרווחה פגשה את השכונה. "עשיתי כתבה על חשפניות. במועדון פגשתי ילדה שגדלה איתי בשכונה, שאני זוכרת אותנו משחקות ביחד גומי - והיום היא יושבת לפניי טופלס, מספרת לי שהיא אמא חד־הורית והמחשבות עוברות לי בראש. הביוגרפיה אותה ביוגרפיה, אותה נקודת פתיחה. דלתות מסתובבות. הייתי ספיצ'לס״.

     

    באותה תקופה התחתנה עם אמיר לייטרסדורף, איש היי־טק במקצועו ובן דודה של המסעדנית דושי לייטרסדורף. "אותו שם משפחה, אבל לא אותו הכסף. הוא בן של איש צבא ועקרת בית. משפחה מקסימה, אבל לצערי אני לא גרה בפנטהאוז. היינו ביחד 12 שנה, וכמו שקורה לרבים וטובים, החלטנו להיפרד. הוא אבא מהמם ואנחנו חברים מאוד טובים".

     

    כשילדה את בתם עברה לתחום רגוע יותר ("עד היום אני בפוסט־טראומה, תנועת יד לא־רצונית בשינה לחפש את הביפר") ככתבת תחבורה ולאחר מכן כיהנה כדוברת של בטר פלייס. לאחר שההרפתקה הזו הסתיימה, היא גיששה את דרכה חזרה לחדשות 2. "רציתי לחזור, אבל זה לא הסתדר", היא אומרת. "אין לי איתם דם רע".

     

     

    × × ×

     

    ערוץ 20, אולי המדיה השנויה ביותר במחלוקת מאז ימי ערוץ 7 העליזים, פתח לה את הדלת. סומברג הוזמנה לפרשן וכששרון גל עזב קיבלה תוכנית משלה. כשהערוץ הצליח במאמציו העיקשים להשיג רישיון גם לשדר חדשות, קיבלה לידיה את כיסא מגישת המהדורה המרכזית.

     

    איך הרגשת?

     

    "כמו לגעת בגביע הקדוש. זו פוזיציה שמאפשרת להשמיע קול אחר. לא מגישה וטלפרומפטר, אלא אחת שמגיעה עם התחקירנים, כותבת עם הצוות וצוללת לאייטמים".

     

    מתי בנית את התודעה הפוליטית שמאפשרת לך להרגיש בבית בערוץ 20?

     

    "שנה לפני שהשתלבתי בערוץ הייתי הכתבת המדינית של 'מעריב'. תא הכתבים לא ספר אותי. אבל נראה לך שאכפת לי? אני לא רואה בעיניים. אתה קורא את הסכמי אוסלו ולא מאמין. פוגש את מפוני עזה, ומבין שהפכו אותם לשקופים. בגלל שאני לא מגיעה מהמסלול הרגיל, אני מחפה באובר־למידה. אני אחד הכתבים הבודדים שקרא את הסכם הגרעין עם איראן".

     

    איזה תגובות קיבלת?

     

    "הרבה חברים מהברנז'ה אמרו, 'את מה זה לא נראית ימנית'. מה זה ההתנשאות הזו? אני שומעת הרבה את המילה פשיסטית".

     

    בימין בכו שנים שהתקשורת ומנותקת מהעם. והנה, עלתה מהדורה לאומנית ופטריוטית - והעם לא איתכם. הריטיינג שלכם זניח.

     

    "אני לא מאמינה לנתוני הרייטינג (ממוצע של 1.8 אחוז). ולהשיג שני אחוזים תוך חודשיים, זה נס! אני רואה את התגובות מחוץ לתל־אביב - מדהימות! אני מרגישה סלב. הייתי בפסח עם הבת באילת, מלא אנשים התגודדו סביבנו. נסעתי לכותל, חבל על הזמן. אמרו לי, 'חיכינו לכם שנים'. אנחנו משנים את השיח".

     

    למשל?

     

    ״כסגיר לאייטם חדשותי אנחנו אומרים, 'כל הכבוד לחיילי צה״ל ששומרים עלינו בסוף השבוע האחרון'. הזדעזעו כשאמרתי על מישהו שנרצח בפיגוע, 'השם ייקום דמו'. למה זה בעייתי?"

     

    אלו לא משפטים של עיתונאי.

     

    "מי קבע?! ישבה לה מועצת העיתונות העליונה בשמיים ופסקה? מי אלו האנשים שיחליטו לנו. בגלל שהברנז'ה התל־אביבית הרגילה אותך במשך שנים לא לדבר ככה, אז 'נאחל לחייל הפצוע החלמה מהירה' זה לא עיתונות?"

     

    גם חדשות 2 אוחז בטון פטריוטי ומאמץ בעיניים עצומות את הנרטיב הממלכתי.

     

    "פטריוטים? תראה איך התייחסו למפגינים נגד ההתנתקות. התקשורת דיבררה את הנרטיב של המשטרה והמשטר שהציגו אותם כפושעים. אלו ילדים בני 14! אין לי בעיה עם הזיהוי הימני. היינו מהראשונים שהתריעו על טרור העפיפונים. על עשרות פיגועי אבנים אין מילה בתקשורת".

     

    וכשמתנחלים ביצעו החודש פיגועי נקמה דיווחתם?

     

    "תקרא להם מתיישבים. אותי יותר מעניין לקדם את החשיפה לטרור החקלאי ועפיפוני הטרור. אני שמה את מה שקורה אצלנו קודם".

     

    את מתהדרת בחופש הביטוי והבאת קולות שונים למסך. איך אנחנו יכולים להתייחס לשיחת החנופה של שמעון ריקלין במטוס של נתניהו כאל ראיון עיתונאי?

     

    "אין לי בעיה עם ראיונות מפרגנים, זה ז׳אנר. אבל כל דבר שערוץ 20 עושה מקבל תהודה אחרת בברנז'ה. תשווה את הראיון של אילנה דיין עם המפכ"ל לזה שאני קיימתי איתו במהדורה הראשונה. לא שמעתי אותך אומר, 'למה אילנה דיין הינהנה בראש כשהוא דיבר?' כי היא אילנה דיין?! אני נכנסתי בו. ראיתי לא מזמן את לוסי אהריש מראיינת את לפיד. דובוני אכפת לי קפצו באוויר. מישהו אמר משהו? כשזה ראיון מתלקק ומשרת את השמאל, אני לא שומעת אף ציוץ. לא אשכח שיונית לוי ראיינה את אובמה. למה אף אחד לא אומר, 'יונית יושבת ומהנהנת'?"

     

    יונית לא מברכת כמו ריקלין 'שהחיינו וקיימנו' בלייב, רגע אחרי עליית המהדורה הראשונה.

     

    "כל המגישות האחרות הן פלקט, לא מביעות דעות פוליטיות. מקסימום יעלו ברשות החברתיות עוגיות שהכינו. אני מתבטאת, עונה, רבה עם אנשים. גם אם אני אעשה שמיניות באוויר, ואעמוד על הראש - אני לא אהיה יונית, תמר או גאולה. ואני גם לא רוצה".

     

    למה תקשורת צריכה להיות פטריוטית?

     

    "מה הבעיה עם פטריוטיזם, למה לא לאהוב את המדינה? לפני שאני עיתונאית, אני ישראלית. לפרגן זה לא מילה גסה. פרשנים ועיתונאים התאהבו בעמדה החמוצה וחוששים לפרגן כשנעשה משהו טוב".

     

    את לא חושבת שריחוק בריא ממוקדי הסיקור הכרחי לעיתונאות טובה.

     

    "ממה ריחוק? מהמדינה שלי? דגל ישראל מתנוסס בגאון בלוגו החדשות. בכניסה של משרדי הערוץ יש דגל גדול ולצידו מילות 'התקווה'. זה ממלא אותי בגאווה. תפסיקו כבר להיות חמוצים".

     

    את רוצה לעקוף את הרייטינג של ערוץ 2?

     

    "ברור, אני אדם סופר־תחרותי. אם לא היינו מאיימים על הרייטינג שלהם, לא היינו חוטפים ככה אש".

     

    alonihahdar@hotmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 06.06.18 , 18:04
    yed660100