“רומן למשרתות" כהמצאה גברית

תמיד הכעיסה אותי הנימה המתנשאת, המבטלת, שנלווית למונח "ספר לנשים". ספרות עילית שנכתבת בידי נשים ועוסקת בנושאים נשיים מובהקים, כמו מעמד האישה, יחסי הכוחות בחברה, דיכוי נשים וכדומה, כמו "עין החתול" ו"סיפורה של שפחה" למרגרט אטווד, "חיי נערות ונשים" ו"בריחה" לאליס מונרו, "חמדת" לטוני מוריסון, ולאחרונה הסדרה "החברה הגאונה" לאלנה פרנטה, ויש עוד מאות דוגמאות - אינה מקוטלגת כ"ספרים לנשים". לעומת זאת, ספר שעוסק בסיפור אהבה גנרי, למשל, יזכה בכניסה למועדון המפוקפק. רק אתמול אמרה לי בזלזול מוכרת בחנות ספרים על ספר כלשהו, "אה, זה קלאסי לנשים". רצתה לומר, “רומן למשרתות” מהסוג של “קראת אחד, קראת את כולם”.

אני נוטה להאמין שמי שהמציא את המונח "ספר לנשים", כלומר ספרים שכותבות נשים ושקהל הקוראים שלהם הוא ברובו נשים, הם מיני פרופסורים לספרות גבוהי־מצח, או מבקרי ספרות חכמים בעיני עצמם, שהמשותף לרובם הוא הימצאותו של כרומוזום Y בתאי גופם. כלומר, זה די הגיוני אם בוחנים את ההיסטוריה של הספרות, ואם זוכרים שרק לפני כמאה שנים כותבות שנמנות כיום עם הקלאסיקנים, פירסמו את ספריהן בעילום שם (ג’יין אוסטן למשל) או תחת שם עט גברי (כמו מרי אן אוונס שאימצה את השם ג‘ורג’ אליוט), כדי לזכות בהערכת “החוגים הספרותיים הנחשבים”. למעשה, עד ראשית המאה העשרים בלטה הגמוניה גברית מוחלטת בתחום ביקורת הספרות, וגברים הם שקיבעו את המחשבה שספרות “אמיתית” צריכה להיות מתוחכמת, מרובדת ורבת־מורכבות, ואילו ספרות שפונה לכאורה לקהל הנשי יכולה להיות רק קטנה, מצומצמת ושטוחה.

מטריד אותי שהם כנראה עשו עבודה טובה, מאחר שיותר מדי נשים, אפילו פמיניסטיות מובהקות, הפנימו את התפיסה הזאת, וגם היום משתמשות רבות וטובות במונח המזלזל “ספרות לנשים”, כמו גם ביצור הכלאיים הדומה שנקרא "כתיבה נשית". איזו הכללה מקוממת: הרי כתיבה של כל אישה היא נשית, כפי שכתיבה של כל גבר היא גברית. ותו לא. אין שום מאפיינים או חוקים לכתיבה כזאת.

אני עצמי נשאלתי לא אחת, בחשש ובדחילו, "האם היית מגדירה את הספרים שלך כספרות לנשים?" לרוב אני עונה שאיני מחבבת הגדרות. בשיח הזהויות העכשווי יש נטייה לכלוא כותבים וכותבות במשבצות זעומות של סנטימטר על סנטימטר: ספרות פוליטית (מה לא פוליטי?), ספרות מזרחית, ספרות חברתית, ספרות להט"בית, ספרות שואה וכדומה. בבית הכלא הזה, סופר ממוצא מזרחי למשל אינו רשאי לכתוב על השואה באירופה, ומסופר הומוסקסואל מצופה לברוא גיבור בצלמו ולא סטרייט חלילה.

זו הצרה והגבלה וצמצום האופן שבו ספרים נקראים, נחווים ומבוקרים. הוציאו בבקשה את הספרות והסופרים לחופשי, ועל הדרך בטלו גם את המונח “ספרות לנשים”, כי אין באמת דבר כזה. הכלל היחיד באמנות הוא שאין כלל. הכלל היחיד בכתיבה הוא שאין שום חוק שעלינו, הסופרים והסופרות, לציית לו.

ספרה האחרון של איריס אליה כהן “גבר, אישה, ציפור” ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים