רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סימה קדמון
    חדשות • 07.06.2018
    הלוזרית של השנה
    סימה קדמון

    זה היה כל־כך שקוף, שאפשר היה לראות את הקרקעית. מסיבת העיתונאים שקיימה אמש מירי רגב, שבה הכריזה על טרור חדש־ישן שמהלך אימים על ספורטאים, נועדה להסיט את האש ממנה והלאה.

     

    היא? מה פתאום היא. זו לא ההתנהלות השערורייתית שלה, זה לא הפיכת אירוע ספורטיבי פרטי לסיפור פוליטי, זה לא העניין של ירושלים או חיפה, זה אפילו לא ה־BDS. זה טרור. אלה אותם גורמי טרור שהביאו לרצח 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב־1972, לא פחות ולא יותר. הם אלה ששלחו איומים על חייהם של בני משפחתו של מסי.

     

    הסיפור של ביטול המשחק הוא דוגמא למה שקורה כשכל נושא – ממלכתי, תרבותי או ספורטיבי – הופך לפוליטיקה של מרכז הליכוד. כשמה שעומד מנגד זה רק הפריימריז. נדמה שמיום ליום הופכת רגב דומה יותר לבת דמותה הוולגרית, הכוחנית והבוטה מארץ נהדרת. וכשלכל זה מתווסף ההיבריס של מי שמקבלת תמיכה בלתי מעורערת מראש הממשלה ובעיקר מאשתו – השמיים הם הגבול.

     

    אם צריך לדרג את הפדיחות שעשתה שרת התרבות והספורט מאז מינויה, אין ספק שביטול המשחק עומד בראש הטבלה. זה גם לא פחות מקטסטרופה מבחינתה של רגב, מפני שהמקרה הזה לא מעצבן רק את ה"סמול", את אניני הטעם, את צרכני התרבות של הבימה והקאמרי, אלא גם, ואולי בעיקר, את מצביעי הליכוד, ביניהם גם תושבי הפריפריה. כל אלה שהכדורגל הוא אהבת חייהם, ומסי הוא מושא הערצתם יתקשו לסלוח לרגב על התבשיל שהקדיחה. להיזכר היום במשפט היהיר של השרה, כשאמרה "נראה מי ילחץ את היד למי" – כשהתייחסה לפגישה שלה עם מסי – הופך אותה ללא פחות מהלוזרית של השנה.

     

    נראה שעוד נתעסק לא מעט, באופן שבו הידרדר אירוע של מפיק פרטי לחלק מאירועי ה־70 של מדינת ישראל. באיך הגענו לזה שאנחנו חוגגים את יום העצמאות שלנו עם נבחרת ארגנטינה. ואיך הפך משחק ידידותי שתוכנן לאצטדיון בחיפה, לאישיו שהוא שווה ערך להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים. מסי רצה לנשק את הכותל? בבקשה. שישחק בחיפה וינשק בירושלים. ולמה השאיפות הפוליטיות של רגב היו צריכות לעלות לנו שלושה מיליון שקלים, מחיר העברת המשחק.

     

    אז מה אנחנו מתפלאים שה־BDS יצאו מדעתם. שהפלשתינים הפכו את ההתנגדות למשחק הזה למשימה של להיות או לחדול. הרי זה כמו לנופף בסמרטוט אדום מול עיניו של שור זועם. ומה יותר נכון מאשר לקפוץ על השור הזה ולשלוט בו, כפי שעשה ג'יבריל רג'וב. אפשר לנחש כמה מתסכל זה היה מבחינתה של רגב, כמו של כל ישראלי, לראות את רג'וב, יו"ר התאחדות הכדורגל הפלשתינית, חוגג על מפלתה, על מפלתנו. ומה הפלא שבסיום מסיבת העיתונאים שלה, נראתה רגב כמי שאיבדה את זה לגמרי. שעצביה התרופפו ביממה האחרונה.

     

    נראה שגם רגב למדה השבוע, שדברים שרואים מקאן לא רואים משם.

     

    הטור המלא מחר ב"המוסף לשבת"