המעלית נמצאת 5 צעדים לפניך

הרבה עיוורים בעולם לא יודעים שהם חייבים תודה לאשה יפנית, שבגיל 11 שחתה בבריכה והתנגשה בקיר. היא נפגעה בעינה השמאלית, ובהמשך החבורה החמירה והיא הפסיקה לראות בעין הפגועה. בתוך 3 שנים היא איבדה ראייה גם בעין ימין והפכה לעיוורת לגמרי. לו הייתה זו ילדה אחרת, אולי הסיפור היה נגמר במפגש עם כלב נחייה שהיה תחילתה של ידידות מופלאה – אבל צ'יאקו אסאקווה פחדה מכלבים, והסתפקה במקל.

כשהייתה בת 26 היא החלה לעבוד ב־IBM, ושם הקדישה שנים למציאת פתרונות הנגשה של מידע לעיוורים. לאחרונה, כמפתחת בכירה בחברה, המציאה אפליקציה שמייתרת את הצורך בכלב נחייה – ומכווינה עיוורים בתוך בניינים באופן קולי בעזרת חיישנים שמחוברים לנייד. כיום היא מהדמויות החשובות בעולם במחקר ופיתוח למען עיוורים. היא עברה מטוקיו לניו־יורק, "ומאז אין לי ברירה אלא קצת לאהוב בעלי חיים – לכל בן־אדם שני סביבי יש בעל חיים כלשהו, אז למדתי לחבב כלבים. מסתבר שזה אפשרי".

השבוע הגיעה אסאקווה (60) לישראל כנואמת המרכזית בכנס IBM Think בתל־אביב, וחלקה עם הקהל את הפיתוחים האחרונים שלה ושל צוות המחקר ב־IBM. בכנס היא אמרה שהאתגרים העיקריים של כל עיוור הם גישה למידע והתנהלות במרחב. ב־15 השנים הראשונות שלה ב־IBM היא חיפשה פתרונות לאתגר של הנגשת מידע, וההישג הראשון שלה היה הקמת ספרייה דיגיטלית של טקסטים בברייל, דבר מדהים בשנות ה־80, בעידן הטרום־אינטרנטי.

"עד אז, מי שרצה לקרוא טקסט בברייל היה צריך להזמין אותו במיוחד, ולחכות שיקבל אותו הביתה בדואר", היא מספרת בראיון ל"ממון". "ואז נולד המחשב האישי, וחשבנו איך נוכל להשתמש בו כדי לאפשר לעיוורים גישה מהבית לטקסטים בברייל. פיתחנו מערכת תקשורת משלנו, לפני האינטרנט, משהו מאוד איטי, שמי שרצה להתחבר אליו קנה מודם מיוחד, ועליה שמנו את מאגר הטקסטים בברייל. בהתחלה זה היה רק ביפן. חיברנו את כל הספריות במדינה ונתנו את זה לממשלה במתנה, וזה יצר דור חדש של עיוורים יפנים עם יכולת גישה לטקסטים אדירה לעומת הדור הקודם. בשנת 2000, כשהאינטרנט כבר נכנס לבתים, המערכת עברה לעבוד על רשת האינטרנט הרגילה".

אסאקווה מדגימה. הטלפון אומר בקול איזה יין מונח על השולחן | צילום: דינה שובל

פיתוח משמעותי שני של אסאקווה היה IBM Home Page Reader, שהושק ב־97' ואיפשר לעיוורים לקבל הקראה קולית של הכתוב בדפי אינטרנט. תוך 5 שנים הוא הפך למקריא עמודי האינטרנט הנפוץ בעולם, ושינה למיליונים את החיים. "עד היום אנשים ניגשים אליי בכנסים ואומרים, 'זו את שהמצאת את ה־Page Reader? אני חייב ללחוץ לך את היד'", היא מספרת.

ב־2010 החליטה אסאקווה לעבור להתמקד בפיתוחים הקשורים בהתנהלות עיוורים במרחב. זה הוליד את ה־NavCog, אפליקציה שמחליפה את כלב הנחייה בחיישנים נתמכי אינטליגנציה מלאכותית ולומדת את הרגלי ההתניידות של המשתמש. בסרטוני ההדגמה של IBM, שאסאקווה מככבת בהם בעצמה, ניתן לראות אותה צועדת במסדרונות בניין משרדים גדול בעזרת ה־NavCog, שאומר לה, כמו ווייז, לאן לפנות ומתי, והיכן המעלית, ובנוסף מזהה אנשים שמוכרים למערכת, ואף יודע לספר לה על מצב רוחם. בסצינת השיא באחד הסרטונים היא חולפת ליד קולגה ואומרת לתדהמתו, "אבל למה אתה עצוב?"

"עוזר לי שפעם ראיתי"

אסאקווה היא אישה נמרצת. למרות העיוורון, היא עוסקת בריצה, טיפוס קירות, לצד הרצאות רבות. היא כיכבה ב־TED ובשלל כנסים בעולם, בהם הוזמנה לדבר על עבודתה למען עיוורים. ב־2004 קיבלה דוקטורט מאוניברסיטת טוקיו, וב־2009 תואר Fellow Researcher מטעם IBM. ואין לה ספק שהעובדה שנולדה רואה והתעוורה סופית רק בגיל 14, השפיעה על יכולתה לפתח המצאות שיעזרו לעיוורים. "ראיתי הכל, אני זוכרת הכל, ובזכות זה אני מצליחה לדמיין איך ראוי שעיוור יחווה את העולם ויתנהל בו", היא אומרת. "אני זוכרת איך נראית עיר גדולה, ולכן יכולה לפתח כלים שיעזרו לעיוור להתנהל בה בביטחון מלא, כמו אדם רואה".

איך חשבת שיהיו חייך כשהתעוורת?

"זו הייתה תקופה אחרת לגמרי. היה הרבה יותר קשה להיות עיוור, והקושי להתנייד ולצרוך מידע גזר על עיוורים בדידות וניתוק מסוימים. חשבתי שלא יהיה לי עתיד והזדמנויות להצליח, וזו הייתה תחושה קשה. אני זוכרת שעשיתי תואר ראשון בספרות אנגלית, והייתי צריכה לעבוד קשה כדי להשיג טקסטים בברייל, הרבה פעמים נאלצתי להדפיס אותם בעצמי. אז הבנתי שצריך פתרונות לעיוורים, אבל לא ידעתי עדיין לומר אם הם צריכים להיות טכנולוגיים או אנושיים. ואז הלכתי לבית הספר לתכנות עבור עיוורים, ושם השתמשנו במכשיר מסורבל בשם אופטיקל. הוא צילם משפטים מתוך ספרים, ואז עשה לנו ויברציות על האצבע בצורת האותיות. הבנתי שזה לא סביר לאורך זמן, וכשהגעתי ל־IBM, הבנתי סופית שהפתרון צריך לבוא משדה הטכנולוגיה".

מה המצב של ה־NavCog? ציבור העיוורים כבר משתמש באפליקציה?

"היא ניתנת להורדה, אבל עובדת רק במקום שבו הותקנה תשתית תומכת. אנחנו עושים פיילוטים ומנסים לשתף פעולה עם כל מיני קניונים ובתי חולים שיסכימו להתקין תשתית בשטחם, ואז עיוורים יוכלו להתנהל בהם בעזרתה. כיום תשתית כזו מותקנת בקניון ענק בטוקיו, ונשמח לשתף פעולה עם עוד בניינים ומוסדות, גם בישראל. אם יש פה קניונים או בתי חולים שרוצים לשתף איתנו פעולה ולהתקין תשתית ולהפוך למרחב ידידותי באמת לעיוורים, אנחנו נשמח מאוד".

אמרת בעבר שהחזון שלך הוא להפוך את טוקיו לנגישה לגמרי לעיוורים עד 2020. האם IBM תחתום על הסכם עם העירייה או עם ממשלת יפן כדי שאלה יניחו תשתית לאפליקציה בכל העיר?

"לא. העירייה אחראית רק על המרחבים הציבוריים, שרובם פתוחים, ושם עובדות ממילא אפליקציות הניווט הקיימות. האתגר הוא מצב שהאפליקציה שלנו תעבוד בתוך בניינים, ושם לא עיריית טוקיו ולא ממשלת יפן יכולות לעזור, כי אי־אפשר להכריח בניינים פרטיים להתקין את התשתית הדרושה, זו בחירה שלהם. אנחנו ננסה לשכנע כמה שיותר בניינים בבעלות פרטית, שמשרתים הרבה אנשים, להתקין תשתית עד 2020".

במקביל את שותפה בפיתוח רובוט מנווט לעיוורים, שמחובר למזוודה, מה שמתאים מאוד לשדות תעופה למשל. מה בעצם ההבדל בינו לבין NavCog?

"זה פיתוח חדש יותר, וייקח זמן עד שיגיע לפיילוט. כאן האתגר הוא יותר עיצובי מטכנולוגי, למצוא עיצוב שיבטיח למזוודה יציבות, שתאפשר לחיישני הרובוט לקלוט את סביבתו. זה דורש גם תשתיות של משטחי הליכה שמתאימים למזוודות כאלו, ולכן זה קל יותר בשדות תעופה וקניונים מאשר ברחוב, נגיד. גם המזוודה צריכה תשתית מסוימת שתותקן במקומות שונים כדי לעבוד, אך כיוון שיש לה יותר חיישנים מאלו שמותקנים על הסמארטפון, התלות שלה בהקמת תשתית בבניינים פחותה מאשר של ה־NavCog".

איזה נוף

אסאקווה הציגה בתל־אביב עוד פיתוחים שרקחו היא וחבריה מ־IBM. אחד מהם הוא האפליקציה POR (Personal Object Recognition), שמאפשרת לעיוור לצלם חפצים בנייד ולקבל עליהם הסבר קולי. בהדגמה שנתנה, הנייד שלה הסביר בטון רובוטי מהם אגוזי וטעמי ואיזה יין ישראלי ניצב על השולחן. טכנולוגיה דומה מזהה שטרות כסף עבור העיוור, ואומרת באיזה מטבע מדובר ומה ערך השטר.

הפיתוח הכי מגניב שהציגה היה אפליקציית Scene Captioning, שמאפשרת לעיוורים לצלם נוף ולקבל תיאור קולי שלו. מבט על טיילת תל־אביב מכיוון המרינה בחוף גורדון, למשל, תואר כ"שמים כחולים בהירים, טיילת, חוף ושורת בניינים לאורך הכביש". לדברי אסאקווה, "יש כבר אנשים שמשתמשים באפליקציה ביפן, אבל היא עדיין בשלב הניסוי. אני בטוחה שעוד 5־10 שנה עיוורים יוכלו לעמוד מול מפלי הניאגרה, למשל, והסלולרי שלהם יתאר להם בפירוט את הנוף המדהים שניצב מולם".