yed300250
הכי מטוקבקות
    סימה קדמון
    המוסף לשבת • 07.06.2018
    ירדה ליגה
    רגב למדה ממורה ורבה, וכינסה מסיבת עיתונאים מוזרה כדי להסיט ממנה את האש בפרשת ארגנטינה. אבל דווקא ראש הממשלה סימן אותה כאשמה יחידה בפדיחה הגדולה, ועכשיו צפויה תקופה של שקט (יחסי) ממנה. מי שלא שתק השבוע הם בכירי המודיעין לשעבר, ולא רק תמיר פרדו, שהוכיחו שוב שכשאנשי סוד פוגשים מצלמה הם נמסים בקלות
    סימה קדמון

    בעיטת עונשין

     

    זה היה כל כך שקוף, שאפשר היה לראות את הקרקעית. מסיבת העיתונאים שקיימה שרת התרבות והספורט ביום רביעי, שבה הכריזה על טרור חדש־ישן שמהלך אימים על ספורטאים, נועדה למטרה אחת: להסיט את האש ממנה והלאה.

     

    היא? מה פתאום היא. זו לא ההתנהלות השערורייתית שלה, זו לא הפיכת אירוע ספורטיבי פרטי לסיפור פוליטי, זה לא העניין של ירושלים או חיפה, זה אפילו לא ה־BDS. זה טרור. אותם גורמי טרור שהביאו לרצח הספורטאים במינכן ב־1972, לא פחות ולא יותר, הם אלה ששלחו איומים על חייהם של בני משפחתו של מסי.

     

    רגב, יש לומר, למדה ממורה ורבה. היא הגיעה למסיבת העיתונאים עם מצגת, שכללה תמונות שהסתובבו כל היום ברשת, ובהם נראים עשרות בודדות של מפגינים שמחזיקים חולצות מגואלות בדם, או בקטשופ. אלה ככל הנראה גורמי הטרור שעליהם מדברת רגב. במצגת המשונה הזאת היה חסר רק ארון הקלסרים של נתניהו ושאלה אחת שלא נענתה: מי הביא לכל זה? ולמה זה לא קרה קודם, למשל לפני חמש שנים, כשמסי ביקר כאן, התאמן ביפו, ביקר בירושלים והכל עבר בשקט?

     

    מי שסימן את האשם העיקרי הוא דווקא ראש הממשלה. הוא הרי תמיד מחפש מישהו כדי להפיל עליו את האשמה, העיקר להסיט אותה מפתחו. גם הפעם הוא עשה את זה באמצעות שליח, בעיתון הבית שלו. ביום רביעי נכתב שם: "ביקורת בסביבת ראש הממשלה על מירי רגב: 'בשביל מה היה צריך להתעקש על העברת המשחק לבירה?'" והנה לכם סיבה ומסובב. הנה לכם הכתובת. יאללה, להתנפל.

     

    זה לא שהוא לא צודק. רגב היא האחראית הראשית למה שקרה כאן, ועל מקרים הרבה פחות שערורייתיים, שרי ספורט בעולם הנאור היו מתפטרים. אבל איפה. לצפות שרגב תתפטר, תודה בטעות או תתנצל, זה כמו לצפות מעוף דורס להפוך לחוחית.

     

    בערב, אולי אחרי התרעמותה של רגב, כבר שינה ראש הממשלה את הטון. העברת המשחק מחיפה לירושלים דווקא נראתה לו כמו עניין טבעי, אמר בלונדון. מאוחר יותר שוב התנער מאחריותו, כשהודיע שההחלטה להעביר את המשחק לא הייתה שלו, בעוד רגב טענה מנגד שנתניהו הוא זה ששלח מכתב לנשיא ארגנטינה וביקש שהמשחק יתקיים בירושלים. נראה שאנחנו צפויים לקבל כאן את הדפוס הקבוע: נתניהו נסוג לאחור ומשאיר את רגב לבדה לשאת בתוצאות, בעוד רגב, החבוטה והנבגדת, מתכנסת לתקופה (קצרה) של שקט יחסי.

     

    הסיפור של ביטול המשחק הוא דוגמה למה שקורה כשכל נושא ממלכתי, תרבותי או ספורטיבי - הופך לפוליטיקה של מרכז הליכוד. שמה שעומד מנגד זה רק הפריימריז. נדמה שמיום ליום הופכת רגב דומה יותר לבת דמותה הוולגרית, הכוחנית והבוטה מ"ארץ נהדרת". וכשלכל זה מתווסף ההיבריס של מי שמקבלת תמיכה בלתי מעורערת מראש הממשלה ובעיקר מאשתו - השמיים הם הגבול.

     

    תוך שבוע אחד הצליחה רגב לפלוש אל גופם של רבים כמו צרבת. בהתחלה באירוע הבלתי נשכח בטיימס סקוור בניו־יורק, כשמעל הבמה ניהלה ביד רמה את האירוע לכבוד שנת ה־70 למדינת ישראל. נדמה לי שנאמרו כבר כל הסופרלטיבים על ההופעה הזאת, שגרמה לאנשים להתכווץ בכורסה בבושה. ההשתלטות על הבמה, האופן שבו דחפה שוב ושוב את ידו של ח"כ יהודה גליק שגיששה את דרכה אל המיקרופון, להקת הליווי של הכנסת שקיפצה מאחוריה לצלילי השיר טוי – כל זה מאיים להפוך לסרטון קאלט מביך. מעולם לא נראה מרכז מנהטן יותר שכונה מהרגעים שבהם חגגה ישראל את עצמאותה.

     

    ואז הגיע הסיפור עם ארגנטינה. אם צריך לדרג את הפדיחות שעשתה שרת התרבות והספורט מאז מינויה, אין ספק שביטול המשחק עומד בראש הטבלה. זה גם לא פחות מקטסטרופה מבחינתה של רגב, מפני שבמקרה זה הוא לא רק מעצבן את ה'סמול', את אניני הטעם, את צרכני התרבות של הבימה והקאמרי. אלא גם, ואולי בעיקר, את מצביעי הליכוד, בהם גם תושבי הפריפריה. כל אלה שהכדורגל הוא אהבת חייהם ומסי הוא מושא הערצתם, יתקשו לסלוח לרגב על התבשיל שהקדיחה. להיזכר היום במשפט היהיר של השרה, כשאמרה "נראה מי ילחץ את היד למי" – כשהתייחסה לפגישה שלה עם מסי – הופך אותה ללא פחות מהלוזרית של השנה.

     

    נראה שעוד נתעסק לא מעט באופן שבו הידרדר אירוע שהרים מפיק פרטי לחלק מאירועי ה־70 של מדינת ישראל. באיך הגענו לזה שאנחנו חוגגים את יום העצמאות שלנו עם נבחרת ארגנטינה. ואיך הפך משחק ידידותי שתוכנן לאצטדיון בחיפה, לאישיו שהוא שווה ערך להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים. מסי רצה לנשק את הכותל? בבקשה. שישחק בחיפה וינשק בירושלים. למה השאיפות הפוליטיות של רגב היו צריכות לעלות לנו שלושה מיליון שקלים.

     

    מירי רגב וחלק מחברי ממשלתה, עם תקציבי הענק שעומדים לרשותם, הם הנשק הסודי של ה־BDS. אין מי שתורם להכפשת שמה של ישראל בעולם כמו הפעילות הנמרצת שלהם, שגורמת לישראל להיראות כמדינה פשיסטית וגזענית. אז מה הפלא שהארגון הזה קפץ על האירועים כמוצא שלל רב. שהפלסטינים הפכו את ההתנגדות למשחק הזה למשימה של להיות או לחדול. הרי זה כמו לנופף בסמרטוט אדום מול עיניו של שור זועם. ומה יותר נכון מאשר לקפוץ על השור הזה ולשלוט בו, כפי שעשה ג'יבריל רג'וב. אפשר לנחש כמה מתסכל היה מבחינתה של רגב לראות את רג'וב, יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית, חוגג את מפלתה. ומה הפלא שבסיום מסיבת העיתונאים שלה, נראתה רגב כמי שאיבדה את זה לגמרי. שעצביה התרופפו באותה יממה.

     

    נראה שגם רגב למדה השבוע, שדברים שרואים מקאן לא רואים משם.

     

    שומר הסף

     

    בכל פעם שאנשים שעמדו בראשי הארגונים הכי חשאיים ובמשך עשרות שנים לא ידענו עליהם דבר מתיישבים אל מול המצלמות, אנחנו עדים לתופעה מעניינת: הפאסון, המסתוריות, אפשר לומר גם האניגמטיות – כמו נמסים. לנגד עינינו נחשף דובר ורבאלי, שמשתף פעולה הרבה מעבר לנדרש ולהוט לשתף את הצופה בחייו החשאיים, בהחלטות דרמטיות ולעיתים גם בדברים שנחשבו עד לראיון כסוד כמוס. וכשממול יושבת מראיינת משובחת כמו אילנה דיין – זה לפעמים נראה כמו תא וידויים של כומר.

     

    הצפייה בראיון עם ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, והסערה שהתעוררה בעקבות דברים שאמר, מעלות תהיות. בעיקר סוגיית בקשתו של ראש הממשלה מראש השב"כ דאז, יורם כהן, להדק את אמצעי הפיקוח, כולל הפעלת ה"יכולות המיוחדות של השב"כ", בכלל זה האזנות, אל מול שורה של שותפי סוד, בהם גם הרמטכ"ל וראש המוסד - קודם כל זה מעלה שאלה לצנזורה.

     

    כל עיתונאי יודע שכשהוא שולח חומר אל הצנזורה, הוא מקבל קטעים שלמים מושחרים, ולא חשוב כמה הטקסט שלו תמים ולא מזיק. והנה, יושב ראש המוסד לשעבר, ואומר דברים שמעוררים פליאה, שלא לומר תדהמה, בצמרת ההנהגה המדינית והביטחונית, וזה לאחר שכל הראיון הזה נסרק במסרקות ברזל על ידי הצנזורה ולא נמצא בו רבב. או כמו שהעידו גורמים ב"עובדה": אין משפט של פרדו שעבר לעיון הצנזורה ונפסל על ידם. אין גם חומרים רגישים שנשארו "על רצפת חדר העריכה".

     

    מוזרות עוד יותר התגובות לראיון. למשל, זו של לשכת ראש הממשלה. הרי הלשכה מסרה להם תגובה לפני השידור, שהוקראה בסוף הכתבה. זו הייתה תגובה מנוסחת בזהירות, שאין בה, בעצם, הכחשה גורפת של סיפור ההאזנות: "זהו עיוות מוחלט של מאמצים מערכתיים שנעשים מעת לעת, כדי לשמור על ביטחון מידע בנושאים רגישים בעלי חשיבות עליונה לביטחון ישראל", כך נאמר בה. "ההחלטה באילו אמצעים להשתמש ומול אילו גורמים, נתונה בידי הגורמים המוסמכים".

     

    זה היה ביום חמישי שעבר. ביום שישי כבר נטען, שהדיווח הוא שקר מוחלט, דברי הבל. או ההודעה שהוציא ראש השב"כ לשעבר, יורם כהן, לפני כניסת השבת. גם כהן לא הכחיש דבר מכל הדברים הנ"ל. הוא רק אמר שלא קיבל הנחיה להאזין "ספציפית" לטלפונים של הרמטכ"ל גנץ וראש המוסד פרדו. הוא לא מכחיש שהיה דיון, הייתה בקשה, והיה סירוב שלו. לא היה צורך לומר שמות ספציפיים. כולם – גם נתניהו – ידעו שגנץ ופרדו ברשימת שומרי הסוד. כהן לא הסכים להפעיל פיקוח גורף וקיצוני כל כך נגד עמיתים שלו. האם יש למישהו ספק ש"עובדה" ביקשה את תגובתו של כהן? ואכן, ב"עובדה" מדגישים בפניי שהייתה פנייה רשמית לכהן, שהכיר היטב את תוכן הפרסום. הפנייה הזאת הסתיימה בבקשה של כהן שלא להתייחס בדרך כלשהי לנאמר בשידור.

     

    אבל כמו תמיד, הגדיל לעשות ראש השב"כ לשעבר וח"כ בהווה, אבי דיכטר. שבאחד הראיונות המרובים שנתן בעקבות הראיון עם פרדו, הוא טען ש־80 אחוז מדברי פרדו היו סודות מדינה, שחלקם לא עברו כלל לצנזורה. מעניין, אבל כשדיכטר עצמו מתיישב מול מצלמות, הוא נוטה לשכוח את מה שהוא מטיף לאחרים. קצרה היריעה מלצטט דברים שאמר, על איך השב"כ מגייס סוכנים, על פצצות מתקתקות ואמצעים מיוחדים, על חיסולים ממוקדים ועל עמדת השב"כ מול הדרג המדיני. הנה רק דוגמה מדברים שאמר לדרור מורה, מחבר הספר, הסרט והסדרה הטלוויזיונית המדוברת "שומרי הסף", על חיסול "המהנדס" יחיא עיאש.

     

    "לאט־לאט התחלנו ליצור את הנתונים שיאפשרו לפלאפון שלנו להגיע לסביבה שלו. ראינו מיהם הסייענים שלו, התלבשנו על סייען אחד, הגענו אליו עם מכשיר פלאפון וראינו שיחיא עיאש משתמש במכשיר פלאפון של אותו סייען. עכשיו אתה אומר – אוקיי, בואו ניקח את הפלאפון הזה ונחשוב איך עושים ממנו מכשיר שמשמיד את עיאש.

     

    "הטכנולוגיה בשירות באמת משופעת במומחים שיודעים לעשות מכשירים קטנים עם עוצמות גדולות. לא כל כך עוצמות שידור כמו עוצמות פיצוץ. והם אכן ייצרו דבר פשוט יוצא מן הכלל עבורנו... ביום שישי אחד, בשלוּ כל התנאים. עיאש עשה שימוש בפלאפון, הפעלנו את אמצעי הפיצוץ בפלאפון, ולא עבד כלום... זאת אומרת הכל ישנו, בסוף לוחצים כדי שהקפה יירד, והקפה לא יורד. לא קורה שום דבר.

     

    "במוצאי שבת הפלאפון שוב היה אצלנו, שזה הישג מודיעיני בסדרי גודל אדירים. ואנשי טכנולוגיה צריכים לקלוט אמצעִי עם חומר נפץ, שזה לא עניין של מה בכך. יש על זה איסור מוחלט. ופה באופן חריג הם ידעו לטפל בנושא הזה בלי להסתכן, ומקסימום ילך לאיבוד איזה רובוט שעולה כמה מיליוני שקלים אבל לא ייפגע אף אחד... זה מהלך שלם של הרבה מאוד אנשים שקשורים בו, וכל זה מתבצע בתוך ימים והמכשיר חזר לסביבה הטבעית"...

     

    וידוא הריגה

     

    "ידידי ושותפי לחקיקה גם בנושאי הטרדה מינית - מצרה וכועסת על תגובת היתר המזיקה של סטודנטיות שדרשו להשעות אותך כמרצה באוניברסיטה. הנושא נחרץ ונסגר והוגדר משפטית. לא יצאת צח כשלג, אבל הענישה השיגה את מטרתה ההרתעתית והחברתית ושילמת מחיר. פסילה לחיים אינה בכוונת המחוקקת הזאת, ומרחיקה את הישגיה לתחומי הנקמה. אסור להסיג את המטרה העיקרית ולחצות קו אדום בין מעידה חד־פעמית והכרעת דין, והוקעת שדה מתמשכת. תודה לאנשי הפקולטה שלא נפלו בפח ה'לחץ' ועשו שיקול נכון וצודק. מי שלא תלמד אצלך תפסיד... אני בשנותיי למדתי ממך הרבה. תודה ובהצלחה".

     

    את הדברים האלה כתבה השבוע לחיים רמון – תחזיקו חזק – ח"כ לשעבר, יעל דיין, וזאת בעקבות מכתב חריף ששלחו בשבוע שעבר להנהלת אוניברסיטת תל־אביב קבוצת סטודנטיות, שדרשו כי רמון לא ילמד קורס שתיכנן להעביר במקום בשנה הבאה.

     

    כשדיין כותבת "פסילה לחיים אינה בכוונת המחוקקת הזאת", היא יודעת למה היא מתכוונת. כיו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, היא זו שיזמה את החוק למניעת הטרדות מיניות שעבר בכנסת ב־1997, בעזרתו של רמון. זה היה חוק שלקח הרבה זמן להעביר, היא מספרת. המתנגד העיקרי היה גנדי, החרדים היו בממשלה ונאלצתי לעשות פשרות או לדאוג שלא יפריעו לי. רמון היה איש הקשר, ועזר לי בהרבה חוקים, כמו בעניין הלהט"בים. בכלל, היא אומרת, אני רואה ברמון פמיניסט. הוא אולי מאצ'ו במובן הילדותי, אבל הוא לא מסוכן, לא נצלן, ובמשך כל שנות עבודתי איתו לא שמעתי על תלונה אחת נגדו בענייני הטרדות. גם היום, היא אומרת, אם צריך לקדם נושא פמיניסטי, הייתי רואה ברמון כתובת.

     

    החוק למניעת הטרדות, אומרת דיין, עוסק מראש בתחום האפור, ולא התכוונתי להפוך אותו למשהו שבו כל דבר הוא פלילי ברמה של אונס. וכשראיתי מה דורשות הסטודנטיות - כעסתי. הרגשתי שאנחנו מסיגים לאחור את עניין ההטרדות המיניות, ולא בפעם הראשונה.

     

    אני לא רוצה לעשות מרמון צדיק גדול ולא קדוש, היא אומרת. הייתי בעד המשפט שלו. היתה כאן מעידה וחשבתי שצריך להיות משפט, כי הרי גם הנראות חשובה. אבל מדובר פה באדם ששילם את חובו. החברה שפטה אותו וכרתה את החיים הפוליטיים שלו. זה שזה היה מקרה חד פעמי ולא סדרתי - בית המשפט פסק. וזה שהוא עבר את בית המשפט בלי קלון - זה מאוד משמעותי.

     

    אז מה קרה? היא אומרת. מפריע למישהי לשמוע הרצאות מפיו? את לא רוצה שהוא יעמוד מולך בעמדה של מורה? אל תלכי ללמוד אצלו. זה לא קורס חובה.

     

    אני לא יודעת מה המוטיבציה של אותן סטודנטיות, אומרת דיין, אבל חייב להיות פה איזה קו, ומי שנשפט ונענש כמו במקרה של רמון, כשברור שמדובר במקרה חד פעמי – אין מקום לאוברקיל. לוידוא הריגה. יש נקודה שצריך להרפות.

     

    אם הסטודנטיות ייפלו למלכודת שהמוטיבציה שלה היא נקמה, אומרת דיין, לא ירחק היום שיפרידו בין גברים ונשים גם בהרצאות. זה מה שאנחנו רוצות?

     

    הבא בתור

     

    בשקט בשקט, כמעט מתחת לרדאר התקשורתי, עוזב ד"ר יונתן שכטר, יועצו המדיני של נתניהו, את לשכת ראש הממשלה. הוא רוצה חיים נורמליים, כך אמר. זה קורה מיד אחרי התפטרותו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אלי גרונר.

     

    הלשכה של נתניהו הולכת ומתרוקנת. מי שלא נהיה עד מדינה, נמלט על נפשו או אולי בדרך להיות עד מדינה.

     

    sima-k@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 07.06.18 , 16:50
    yed660100