ראשון 24 ביוני 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סבר פלוצקר
    ממון • 07.06.2018
    עוד שתי דקות למקלחת
    ישראל מתייבשת? אז למה, שואל ד"ר יעקב שיינין, לא הוקם אפילו מתקן התפלה חדש אחד מאז שנת 2013? • וגם: פרופ' יוג'ין קנדל תוהה למה ישראל כל–כך מאוהבת בחוסר יציבות וברגולציה "משוגעת" - ומה צופן העתיד של אומת הסטארט–אפ
    סבר פלוצקר

    ישראל מתייבשת? לא לפי ד"ר יעקב שיינין, כלכלן מעשי בעל תוכניות מעשיות נכונות - שהממשלות בישראל מאמצות רק אחרי שניסו לבצע את הלא־נכונות ונכשלו. "טיפול הממשלה במחסור במים", הוא אומר בכעס, "היה בדיוק כמו הטיפול שלה בסלילת הכבישים, בפיתוח הרכבות, בהנחת מערכת להולכה של גז טבעי ועוד תוכניות תשתית שיישומן צולע ופוגע במשק".

     

    "למזלנו", מרגיע מיד ד"ר שיינין, "עדיין ניתן לתקן את המחדלים. ישראל שוכנת לחופי הים התיכון ולכן המים השפירים אצלנו הם מוצר כלכלי שאפשר להפיק בכל כמות רצויה ממי ים, במחיר של כ־2.6 שקל לקוב כולל רווח סביר ליצרן".

     

    חשבתי שמשבר המים נפתר עם ההקמה של מכוני ההתפלה.

     

    שיינין: "נפתר זמנית. אחרי כמה שנים שחונות הקימה ישראל 5 מתקני התפלה גדולים, בהם מותפלים 550־590 מיליון קוב מים בשנה, כ־40% מסך היצע המים השפירים, הראויים לשתייה. מכון ההתפלה האחרון הוקם ב־2013, וסובל מליקויים. כעת מסתבר שזה לא מספיק, כי עצירת הגשמים נמשכה מעל המצופה".

     

    כמה מים חסרים?

     

    "הביקוש היה צפוי להגיע השנה ל־1,700 מיליון קוב, כחצי לצריכה ביתית, אבל ההיצע יהיה רק 1,500 מיליון קוב: 880 מיליון מהאקוויפרים באדמה, 100 מיליון מהכינרת וכ־550 מיליון קוב מהתפלה, כך שמסתמן גירעון שנתי של 200 מיליון קוב מים שפירים. מסיבה זו רשות המים התעוררה ומנסה להקטין את הצריכה באמצעות מסע ההסברה שלה".

     

    נראה לי כצעד מתבקש.

     

    "אתה טועה. אין צורך לבקש מאזרחי ישראל לרסן את השימוש במים. הישראלי אינו 'בזבזן' של מים. צריכת המים הביתית לנפש אצלנו, כולל גינון ושימושים ציבוריים, היא 95 קוב לשנה. כמות נמוכה יחסית, במיוחד בהתחשב באקלים הישראלי. בארה"ב הצריכה הביתית לנפש היא 125 קוב לשנה. צריכה ממוצעת של כ־100 קוב לנפש לשנה מקובלת בקרב המדינות המתועשות החברות ב־OECD. עם זאת, הייתי מצדד בחיסכון נוסף במים לו הייתה זו הברירה היחידה. היא לא: על ידי הרחבה מיידית של מתקני התפלה קיימים והקמת נוספים ניתן לספק את כל הביקושים גם אם עצירת הגשמים היחסית תימשך. נסיכויות המפרץ הפרסי, למשל, מתפילות יחדיו פי 8 מי ים מישראל, למרות שאוכלוסייתן רק כפולה מישראל".

     

    "מדוע", שואל ד"ר שיינין את מקבלי ההחלטות, "מדוע לא הקמתם מתקני התפלה נוספים מ־2013? מי מנע זאת? לבטח לא הכסף: הרי אתם מחייבים את הצרכן במחיר מים הגבוה פי 3.5 מהעלות הכוללת של המים המותפלים שהוא צורך".

     

    אולי לא נבנו מתקני התפלה משום שעוד לפני שנתיים ישראל "סבלה" מעודפי מים מותפלים ותיכננה לייצא אותם לשכנים?

     

    "זו בדיוק הראייה לטווח קצר שאני מזהיר מפניה. כאשר אחרי כמה שנים של ירידה במספר הרוגים בתאונות דרכים קיצצו באכזריות את התקציבים למלחמה בתאונות, הזהרתי בשיחה איתך, ובמכתבים למשרדי הממשלה, ממפנה לרעה. לא הקשיבו וההרעה התממשה. ההשקעות ברכבות התבססו על התחזיות לכמות הנוסעים שפיגרו ועדיין מפגרות בעשרות אחוזים אחר הביקוש בפועל. וכן הלאה וכן הלאה. כך נוהגים אצלנו בתחומי תשתית רבים: מסתפקים בהקלה מיידית ומסרבים להסתכל מעבר לאופק".

     

    לפני שנשקיע בעוד מכוני התפלה, עדיף לצמצם את מכסות המים לחקלאות?

     

    "עזוב את החקלאות. היא משתמשת בשנה בכ־850 מיליון קוב מי קולחין ומים מליחים מושבים ומטוהרים. מים שפירים מהווים רק שליש מהצריכה שלה. גם בשביל החקלאות הפתרון הוא הגדלת היצע המים הטובים באמצעות התפלה. הקריאה הפומבית לחזור לימים של משמעת מים מנוגדת לעקרונות הכלכלה ומצמצת את רווחת האזרחים".

     

    הנה תוכנית החירום המעשית לחיסול משבר המים, כפי שמעלה ד"ר יעקב שיינין: מתקני ההתפלה הקיימים בפלמחים, חדרה ונחל שורק יגדילו מיידית את תפוקת המים בכ־50 מיליון קוב באמצעות הפעלתם גם בשעות שיא, כשתעריף החשמל יקר. במרוצת השנה תורחב הקיבולת שלהם כדי שיספקו בקביעות עוד 100 מיליון קוב מים בשנה. הממשלה מצידה תתחייב לפצות את הזכיינים המפעילים את המתקנים בתיקון הסכמים ארוכי טווח איתם. היא גם תצטרך לוותר על מכרז כדי שחברת IDE "הנדסת התפלה" המנוסה תתחיל לבנות ללא דיחוי את מתקן ההתפלה הנוסף המתוכנן במתחם שורק. הקמתו בתנאי פטור ממכרז ומהמהלכים הפיננסיים המסורבלים יכולה להסתיים במחצית השנייה של 2020 ולספק למשק הישראלי עוד 150 מיליון קוב מים. כדאי למשק, כדאי לאזרחים.

     

    על ישראל להתכונן לעוד שנים שחונות?

     

    "בהחלט. הממשלה חייבת לפרסם מכרז למתקן התפלה בגליל המערבי, כדי שיהיה מוכן להפעלה בתפוקה מלאה של 150 מיליון קוב לשנה תוך חמש שנים. עד אמצע 2027 חובה לתכנן ולהקים עוד מתקן התפלה בתפוקה של 150 מיליון קוב מים נוספים. אם התוכנית תמומש, בתום עשור יעמדו לרשות אזרחי ישראל עוד 550 מיליון קוב מים מותפלים לפחות וניתן יהיה לספק את כל הגידול השנתי בביקוש למים שפירים, הנובע מגידול האוכלוסייה בקצב של 2% לשנה, ללא משבר".

     

    כמה זה יעלה לנו?

     

    "אני מעריך את העלות של תוכנית החירום והפיתוח שלי בכ־400 מיליון שקל. עם סיומה היא תשחרר אותנו מהחרדה והחשש למחסור במי שתייה נקיים ותעלה את הרווחה של כלל הישראלים. בתוואי אקלים פחות פסימי אף עשויים להיווצר בתקופת התוכנית עודפי היצע מצטברים של כ־3.4 מיליארד קוב, שימלאו מחדש את האקוויפרים ואת הכינרת".

     

    ומותר יהיה להתקלח חופשי?

     

    "נוכל להוסיף שתי דקות שלמות לזמן המקלחת. נוכל להשקות מדשאות, לטעת יערות בהשקיה, לשטוף מכוניות ולגדל חקלאות לתפארת. ראוי שמקבלי ההחלטות במדינה יפנימו את העובדה שבזכות טכנולוגיית ההתפלה יש לנו מים בשפע, ובמחיר כלכלי סביר. ישראל לא צריכה להתייבש בדיוק כמו שהיא לא צריכה לרעוב". ביטחון עצמי מעולם לא היה חסר לד"ר שיינין.

     

    זהירות, רכבת מאטה

     

    "לא אהיה נגיד בנק ישראל", אומר עוד לפני התחלת שיחתנו פרופ' יוג'ין קנדל, ובכך מסיר מראש נושא שעלול היה לשלוט בה. לא קשה להבין את פרופ' קנדל: לאחר שסיים לפני שלוש שנים לשמש כראש המועצה לכלכלה וחברה במשרד ראש הממשלה, הוא הקים חברה לתועלת הציבור המשדכת (פרופ' קנדל ממש לא אוהב את המילה "משדכת", הוא מעדיף "מפגישה", "חושפת", פותחת שער") בין משקיעים, תאגידים, אקדמאים ומחפשי פתרונות זרים לבין יקום ההיי־טק הישראלי העמוס. שמה Start Up Nation Central והיא, לדברי מייסדה, "לא מקבלת אף אגורה מהממשלה או מהמגזר בעסקי, רק מתרומות".

     

    קנדל מלא מרץ, שופע אנרגיה, נראה צעיר מגילו, מעסיק למעלה מחמישים עובדים שמחים, פוגש המוני אנשים מעניינים, מוצא סיפוק והנאה עצומות בעבודתו הבלתי־שגרתית הנוכחית. במה ישתנו לטובה חייו אם יהפוך — ולא יהפוך, כדבריו — לנגיד בנק ישראל, פקיד ממלכתי בכיר הכפוף לתקנונים וחקיקות? ישתנו לרעה.

     

    בעוד כעשרה ימים ינהל פרופ' קנדל את הגלגול האחרון של "כנס קיסריה", התכנסות אנשי כלכלה מהממשל, האקדמיה, המגזר העסקי והתקשורת. הכנס, שעבר שנים של גאות ושפל, אמנם נשאר תחת חסות המכון הישראלי לדמוקרטיה אבל שמו שונה ל"כנס אלי הורביץ" על שם מייסד "טבע". השנה ייערך בירושלים.

     

    התקבע אצלנו הדימוי של משק ישראלי כרכבת שהקטר שלה מהיר וטכנולוגי וקרונותיה כבדים וזזים באיטיות. הקטר משאיר מאחוריו את הקרונות ומתנתק מהם. דימוי נכון?

     

    קנדל: "הדימוי שלי שונה, יותר מורכב. אני רואה את הכלכלה הישראלית מתקדמת בשני מסלולים, אם תרצה בשתי רכבות. האחת רכבת קצרה, מהירה, סופר־טכנולוגית, הרכבת של מדינת סטארט־אפ. השנייה הרכבת הארוכה, די מיושנת, נעה באיטיות, הרכבת של שאר המשק. לפחות את חלק מהכוח המניע אותה היא מקבלת מהרכבת הראשונה, אך מלבד זאת אין ביניהן קרבה. הן לא עוצרות באותן התחנות וקהל הנוסעים שלהן לא מתערבב זה בזה. אולי רק בחומוסיות. באחרונה רכבת האקספרס הטכנולוגית הולכת ונחלשת והמשך דרכה כבר לא נראה כה מבטיח. היא עלולה לרדת מהפסים. וזה מסוכן גם לרכבת השנייה, כמובן".

     

    מה קרה לאומת הסטארט־אפ? התעייפנו?

     

    "קרו כמה תהליכים. במידה מסוימת נפלנו קרבן להצלחתנו ולפרסום לו זכינו. רבים מגיעים לכאן — מדי שנה קרוב ל־300 בכירים חדשים מממשלות וחברות זרות - ללמוד איך מקימים במקומותיהם מרכז פורח של מחקר, פיתוח ותעשיות מבוססות ידע כפי שקם בישראל; איך משכפלים בבית מה שמכונה באנגלית אקו־סיסטם כמו בארץ. חלקם הצליחו מאוד וכתוצאה מהצלחתם ירדה ישראל ממקום שני בדירוג עולמי של מרכזי מחקר ופיתוח למקום שישי. אם נרד עוד מספר מקומות, כוח המשיכה שלנו ייחלש מאוד. ראשי תאגידים זרים שלטשו עיניים לישראל ישקלו שנית אם ישראל היא אכן הבחירה הנכונה".

     

    "כדי לשמור על מקומנו בצמרת", אומר פרופ' קנדל, "חייב מגזר הידע שלנו לצמוח בקצב מהיר יותר מהמתחרים. בפועל, לצערי, קורה ההפך. יש נסיגה יחסית בתעסוקה ובתפוקה של ענפים מבוססי טכנולוגיית הידע".

     

    בענפים אלו עובדים 7% מהמועסקים. לאיזה שיעור ראוי לשאוף?

     

    "כפול, לפחות כפול. צריך להגיע לכך ש־15% מכוח העבודה בארץ ימצא תעסוקה במגזר טכנולוגיית הידע וזה יתרום 25% לתוצר עסקי המקומי, ולא 12% עד 14% כמו עכשיו. לתפיסתי, אלו המטרות של המדיניות הכלכלית לעשור הקרוב". כדי להשיגן, מסביר פרופ' קנדל, נדרשים שינויים באסטרטגיית פיתוח של ענף היי־טק. ראשית, הוא אומר, "חייבים להחליף את המימון הזר במימון מקומי".

     

    הגימלאים שלנו ישקיעו בהיי־טק שלנו?

     

    "מנהלי קרנות הגמל והפנסיה הישראלים לא משקיעים במיזמי טכנולוגיה ישראליים שמנהלי קרנות מהעולם רצים אחריהם. הם מסבירים את הימנעותם הגורפת ממימון חברות הזנק מקומיות בדמי הניהול הנמוכים, שלא מאפשרים להעסיק אנליסטים לבחינה מעמיקה של מצב החברות, ובשוק מקומי דל. לכן, כל המערכת הטכנולוגית הישראלית תלויה בכסף זר, בעיקר אמריקאי, העלול להיעלם בין רגע, בחתימה אחת של טראמפ. מוכרחים לשנות את המצב אם רוצים להאיץ את הצמיחה".

     

    שנית, ממשיך פרופ' קנדל, חסרות בארץ "חברות טכנולוגיה שלמות": "יזמים זרים ומקומיים מקימים עוד ועוד מרכזי פיתוח, המעסיקים מהנדסים, מתכנתים ומנהלי מידע ברמה גבוהה מאוד, אבל את יתר הפעילות העסקית מוציאים מהארץ או משאירים בחוץ. הייצור לא כאן, השירות לא כאן, המימון לא כאן, השיווק לא כאן. זו מגמה לא בריאה".

     

    אבל את הביקורת הקשה ביותר שומר פרופ' קנדל לרגולציה הישראלית. הרגולציה המשוגעת שלנו, הוא אומר לי בכאב, המשתנה חדשות לבקרים, פוגעת בכל ענפי המשק אך במיוחד בחדשים ומתפתחים. לדבריו, המבוססים על ניסיונו האישי בשירות הציבורי ובוועדות ציבוריות שונות, הרגולטורים הישראליים "מאוהבים בחוסר יציבות".

     

    עד כדי כך הרגולציה שלנו חסרת אחריות?

     

    "בטענה שהם צריכים לשמור על גמישות, משרדי הממשלה לא מוכנים להתחייב לתוכניות רב־שנתיות וגופי אסדרה ממציאים כל פעם פטנטים אחרים. ממשלת ישראל לא מעריכה יציבות. התנהלותה מגבירה בהרבה את הסיכון של היזם המשקיע. אם הוא מסוגל לגלגל את העלות של חוסר הוודאות הרגולטורית על הציבור, הוא יגלגל. אם לא, הוא לא יזום ולא ישקיע. כשמתווספים לכך תיקונים על גבי תיקונים בחוקי החברות הישראליים ובפקודת המסים, לא מפתיע שאפילו המגזר הכי דינמי של המשק כבר לא דינמי".

     

    אבל התיקונים לחוקים נועדו לשמור על משקיע הקטן.

     

    "היום רוב התיקונים הללו שומרים על קבוצה אחת של בעלי מניות מתוחכמים מול קבוצה אחרת של בעלי מניות מתוחכמים. אני לא משוכנע שיש בכך צורך. אני כן משוכנע שרצף החקיקה הייחודית לנו מפריע להגיע למסה קריטית של חברות ישראליות. מסה הכרחית להבטחת עתידה של אומת סטארט־אפ".

     

    שאלתי את פרופ' קנדל כיצד הוא, כלכלן ליברלי, מצדד בתוכנית "מחיר למשתכן", המבוססת על מעורבות מאסיבית של הממשלה בשוק הדיור. "ממשלת ישראל מעורבת מאז ומתמיד בשוק הדיור", הוא ענה, "מפני שמרבית קרקעות הארץ בבעלותה. השאלה הכלכלית היא מה הממשלה עושה בקרקעותיה, מה מטרות האחזקה והמכירה. בעבר המטרה הייתה למכור את הקרקעות הכי ביוקר, למקסם את הרווחים משיווקן. זו הייתה לדעתי מטרה שגויה וטוב שהוחלפה באחרת: לשנות את ציפיות הציבור ולהשפיע על בלימת ההתייקרויות בדיור באמצעות שיווק מוזל של קרקע ממשלתית. אין בכך דבר הסותר את העקרונות הליברליים שלי".

     

    כנס "אלי הורביץ" ידון בבחינת האסטרטגיה הכלכלית של ממשלת ישראל. יש כזאת?

     

    "אי־אפשר שלא להיות מוטרד מהמגמות הלא־טובות המאיימות על המשק הישראלי. צריך להכין להן מענה בעוד מועד, אבל אף אחד לא מסתכל כאן עשר שנים קדימה. השיח כלכלי הישראלי מתייחס הרבה לחלוקת העוגה הלאומית ומעט להגדלתה. כאילו הכי חשוב לקחת משהו ממישהו ולא לשתף עימו פעולה לטובת שני הצדדים. לטובת כולנו".

     


    פרסום ראשון: 07.06.18 , 18:08