חמישי 17 בינואר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    פול רוססבגינה
    המוסף לשבת • 07.06.2018
    "אם אחזור לרואנדה יעשו הכל כדי להרוג אותי"
    פול רוססבגינה מוכר בעולם כ"שינדלר הרואנדי", אחרי שבמהלך רצח העם פתח את שערי המלון שניהל והציל 1,268 אנשים. בהוליווד עשו עליו סרט עתיר מועמדויות לאוסקר, אבל דווקא המשטר הרואנדי מתנכל לו. כשהגיע לביקור בישראל, כדי להתנגד לגירוש מבקשי המקלט למולדתו, רדף אחריו שגריר רואנדה לכל מפגש. "זו אינה ארץ של שלום", הוא מזהיר, "פליטים שם חיים בתחתית החבית"
    בנימין טוביאס | צילום: שאול גולן

    פול רוססבגינה זוכר היטב את היום שבו הבין שהוא צריך לעזוב את ארצו רואנדה. זה קרה ב־5 בספטמבר 1996, יותר משנתיים לאחר תום רצח העם הנורא ולאחר שמדינתו הייתה, לכאורה, בדרך למסלול רגיעה, כשרוססבגינה היה בביתו בבירה קיגאלי, עם חברים. "דפקו בדלת. פתחתי, ומולי היו מכר שלי ולצידו סמל צעיר מהמודיעין הצבאי, שהצמיד לו אקדח לרקה. הוא הכריח אותו להראות לו איפה אני חי. הסמל אמר שהוא צריך לערוך חיפוש בבית שלי, שהוא יודע שגנבתי מחשבים או משהו כזה. פניתי לכיוון החדרים, כאילו כדי להראות לו. לפתע אני שומע את עוזרת הבית שלי, בחורה צעירה, צועקת, 'פאפא פיסטון! פאפא פיסטון!' — זה הכינוי שלי — 'הוא הולך להרוג אותך!' הסמל הניף את האקדח, אבל הצלחתי להדוף אותו ולגרום לאקדח ליפול לרצפה. אני והמשפחה שלי ברחנו מהדירה הכי מהר שאפשר. למחרת יצרו איתי קשר מהצבא וניסו לצייר את זה כאי־הבנה אחת גדולה. 'זה איזה סמל סורר עם אקדח צעצוע', אמרו לי. אני מעולם לא השתמשתי באקדח, אבל אני יודע מה ההבדל. יום אחרי זה עליתי עם המשפחה על מטוס לבלגיה. מאז אני גולה".

     

    יש לך מושג למה בעצם ניסו להרוג אותך? הטבח הגדול נגמר.

     

    "האלימות לא נגמרה אף פעם. הם רצו להשתיק את כל מי שבאמת ידע מה קרה בטבח הגדול ודיבר על כך. וזו לא הייתה הפעם האחרונה".

     

    מה יקרה אם תחזור לשם מחר?

     

     

    "יעשו הכל כדי להרוג אותי, בזה אני בטוח".

     

    רוססבגינה כן חזר לרואנדה פעם אחת, ב־2003, יחד עם יוצרי הסרט "מלון רואנדה", הבמאי טרי ג'ורג' והתסריטאי קיר פירסון, שיצא שנה לאחר מכן וסיפר את סיפורו. "הם רצו לדבר בעצמם עם חלק מהניצולים ממלון 'מיל קולין', ויצאו עם 15 שעות של הקלטות וראיונות שהיוו את הבסיס לסרט", מספר רוססבגינה. אלא שמאז שהסרט יצא, קיבל ביקורות אוהדות ואף זכה בשלוש מועמדויות לאוסקר (בין היתר לתסריט ולשחקן הראשי דון צ'ידל, שגילם את רוססבגינה), יחסם של הרואנדים רק החמיר. "חצי שנה אחרי יציאת הסרט, מכונית עם ארבעה רואנדים בתוכה עקבה אחריי בבריסל", הוא מספר. "כשהאטתי, היא האטה גם. ניסיתי לגרום לה לעבור אותי, אבל היא נכנסה בי וכמעט גרמה לרכב שלי להתנגש במשאית. זה היה מכוון, אני בטוח. פרצו לבית שלנו בבריסל כמה פעמים, והמשטרה בבלגיה לא עשתה כלום".

     

    כרזת הסרט. "מהשהות שלי כאן אני מבין שרוב הישראלים לא מבדילים בין הוטו לטוטסי"
    כרזת הסרט. "מהשהות שלי כאן אני מבין שרוב הישראלים לא מבדילים בין הוטו לטוטסי"

     

    בשבוע שעבר רוססבגינה, בן 63, ואשתו טטיאנה בת ה־59, חשו קצת מאותו המתח שמלווה אותם ב־22 שנות גלות, שאותן הם מחלקים בין בלגיה לביתם בסן־אנטוניו בטקסס, שם התמקמו. מה שאמור היה להיות ביקור רגוע בישראל של אחד מהגיבורים הבודדים שהתגלו במדינה באותם שלושה חודשים איומים באביב 1994, אדם שאחראי להצלתם של 1,268 אנשים שאותם הסתיר במלון שניהל, איש שמכונה במערב לא אחת "שינדלר הרואנדי" — הפך גם הוא לזירת התגוששות מרירה. בשלוש הזדמנויות שונות במהלך הביקור, באוניברסיטת תל־אביב, באוניברסיטת בן גוריון ובכנסת, סיפר רוססבגינה את קורותיו המרגשות מול קהל. בשלושתן, גילה זמן קצר לפני כן שהשגריר הרואנדי בישראל, ג'וזף רוטאבאנה ואנשיו, הגיעו גם הם, כדי להתעמת איתו ולהכחיש את טענותיו כשהם מכנים אותו פעם אחר פעם שקרן ורמאי. "אני לא פוחד מהם", הוא אומר לי שוב ושוב, לאחר שהוא מגלה שהשגריר הנמרץ יגיע אחריו גם לכנסת. "שיבואו".

     

    השגריר ג'וזף רוטאבאנה (מימין) באוניברסיטת ת"א . הגיע להתעמת
    השגריר ג'וזף רוטאבאנה (מימין) באוניברסיטת ת"א . הגיע להתעמת

     

    וילה בג'ונגל

     

     

    "דמיין לעצמך", אומר רוססבגינה, כשהוא מגולל את סיפורו, "ב־31 במארס 1994 נחתנו בקיגאלי. חזרנו מאירופה, אחרי שהייתי בכנס מלונאים בבריסל שממנו המשכתי לחופשה עם אשתי והילדים בצרפת ושווייץ. חופשה נהדרת. לא יכולנו לתאר לעצמנו שכעבור שישה ימים, ב־6 באפריל 1994, העולם שלנו ייחרב. ישבתי במסעדה במלון שלי עם גיסי וגיסתי, וחגגנו את הקבלה שלה לעבודה חדשה. אשתי, שלא יכלה להגיע, התקשרה אליי לפתע בבהלה מהבית. גרנו קרוב לשדה התעופה. היא אמרה לי, 'בוא מהר הביתה, שמעתי רעש, קרה משהו רע'".

     

    הרעש ששמעה טטיאנה היה הפלת המטוס של הנשיא ז'ובנל הביירימאנה, במה שנחשב לאות הפתיחה של רצח העם הנורא ביותר מאז השואה. עד היום לא ברור לחלוטין מי הפיל את מטוסו של הנשיא, אבל ההנחה הגורפת היא כי היו אלה חברי המיליציות הקיצוניות של שבט ההוטו — הרוב במדינה, ומי שנחשבים לאחראים לרצח העם — שהתנקשו בנשיא בן השבט שלהם, כדי לטפול את האשמה על המיליציות של בני שבט הטוטסי, המיעוט. אבל כל זה לא היה ידוע לפול וטטיאנה באותו ערב.

     

    "הודעתי לה שאני חוזר מיד הביתה, ואמרתי גם לגיסי וגיסתי שכדאי שניפרד לדרכינו. לא ראיתי אותם יותר בחיים, הם נרצחו באותו ערב. חייל צעיר שהיה במלון, שידע כנראה דבר או שניים על מה שהולך לקרות, אמר לי לנסוע בדרך מסוימת, בלי מחסומים של המיליציות, וכנראה הציל את חיי".

     

    מרחובות קיגאלי התפשט לרחבי המדינה טבח מזעזע של כמעט שלושה חודשים. כמעט מיליון נרצחים, רובם המוחלט בני מיעוט הטוטסי וחלקם בני הוטו מתונים, שנטבחו לעיתים בביתם ולעיתים תוך כדי מנוסה. כל זה, תחת עיניו הפקוחות של העולם, שמיהר לצקצק ולקבוע דיונים במועצת הביטחון, אך בעיקר דאג להוציא מעל 90 אחוז מחיילי האו"ם המערביים מהמדינה לאחר שעשרה חיילים זרים נרצחו בתחילת האירועים.

     

    בני הזוג רוססבגינה (משמאל) בבאר־שבע עם האלופום סולטן )מימין( ואבדט ישמאעל, ממנהיגי מחאת הפליטים
    בני הזוג רוססבגינה (משמאל) בבאר־שבע עם האלופום סולטן )מימין( ואבדט ישמאעל, ממנהיגי מחאת הפליטים

     

     

    "מה שהתרחש אחרי זה היה פשוט מוזר, אין לי דרך אחרת לתאר את זה. כמו בעולם אחר", אומר פול, בביטוי שמזכיר את "הפלנטה האחרת" ושאר מטבעות לשון מוכרים היטב לקורא היהודי. את רוב מעשי הטבח ראו פול וטטיאנה מגג המלון "מיל קולין" ("אלף הגבעות"), שהפך לאי בודד בים הזוועה, לנס הומניטרי. נס שהאחראי לו הוא רוססבגינה עצמו.

     

    באותה תקופה הוא היה מנהל של מלון "דיפלומט" המפואר, שם התרועע עם כל המי ומי של ההנהגה ברואנדה משני השבטים, וגם הכיר אינספור דיפלומטים ואנשי או"ם. "אלא שיום אחרי פרוץ המהומות שמעתי שבמלון שבו עבדתי קודם כמנהל, ה'מיל קולין', החלו להתקבץ פליטים ואנשים שנמלטו מהזוועות. מיד לקחתי את הרכב שלי ועוד כמה רכבים מסחריים מ'דיפלומט', והבאתי את משפחתי וכמה משפחות של שכנים, 34 אנשים בסך הכל, אל ה'מיל קולין'. המנהל האירופאי ברח, אז התקשרתי לבריסל ושיכנעתי את ראשי חברת הניהול לתת לי את הפיקוד עליו. 76 ימים ולילות היינו נצורים שם. בסך הכל 1,268 אנשים. איש מהם לא נפצע או נהרג".

     

    במשך כל אותם ימים ניצל רוססבגינה את קשריו הטובים מלפני המלחמה עם הצבא וגם עם אנשי מיליציית ההוטו הרצחנים, כדי לבקש טובות. רוב הזמן זה כלל גם הרבה שוחד. "הרבה אלכוהול, הרבה אוכל טוב", הוא מספר, ומבהיר: "הם לא היו חברים שלי בשום צורה. הפעלתי את הקשרים שיש לי כדי להציל את האנשים במלון, גם בני הוטו וגם בני טוטסי. הכל כדי לשרוד".

     

    מהגג ראו את הזוועה נפרשת תחתם. "רחובות מלאים בגופות שנחתכו על ידי מצ'טות, ומשאיות שבאות בלילה לאסוף אותן לקברי אחים", הוא מספר. הרגע הכי קשה, לדבריו, הגיע כמה ימים לאחר מכן, כשהוא ומשפחתו קיבלו מהאו"ם בשורה משמחת לכאורה: הם נמצאים ברשימה מצומצמת של מקורבים שהסתתרו במלון וקיבלו ויזה לצאת מהמדינה למערב, להינצל. "אנשים במלון באו אליי ואמרו לי, 'אם אתה הולך, אנחנו כולנו עולים לגג'. כל הלילה לא ישנתי".

     

     

    למה הכוונה, 'עולים לגג'?

     

    "באותם ימים מה שחשבנו עליו הוא לא האם נמות, אלא איך נמות. הרבה אנשים במלון, גם אני וטטיאנה, דנו באפשרות שאם המיליציות פורצות פנימה, אנחנו עולים לגג וקופצים. לא רוצים למות מהמצ'טה. אז בבוקר, אחרי לילה לבן, באתי לטטיאנה ואמרתי: אני לא נוסע איתכם. אני נשאר. לא אוכל לחיות כשעל המצפון שלי מותם של מאות אנשים".

     

    ההסעה של טטיאנה והילדים אל החופש לא הגיעה ליעדה. הדרך לשדה התעופה הייתה מלאה בחיילי מיליציות אלימים, ומשלחת האו"ם שניסתה להוביל אותם לשם נאלצה לשוב על עקבותיה, למלון המוגן יחסית.

     

    באמצע יולי החלה התמונה להשתנות. כוחות של מיליציית הטוטסי החלו להתקדם לתוך קיגאלי, ומעשי הרצח ההמוניים הופסקו. פול וטטיאנה, ועוד קבוצת פליטים, הבינו שזו ההזדמנות שלהם. "יצאנו למסע דרומה, אל מובלעת הטוטסי, ועברנו ליד בית המשפחה של טטיאנה. אחותה ניצלה, אבל אמא שלה וקרובים אחרים נרצחו. כולם נקצצו לחתיכות ונזרקו לקבר אחים במפעל בננות ישן. מאוחר יותר גיליתי שאחי נרצח. עברנו ליד הבתים שלהם. הם נהרסו לחלוטין. ישבנו בהריסות ובכינו".

     

     

    "שקרן מדופלם"

     

    אל הכיתה הקטנה באוניברסיטת תל־אביב מגיעים פול ואשתו עטופים בטבעת אבטחה. זאת אחרי שלמארגני האירוע הגיע מידע שבשגרירות רואנדה, המנהלת קשרים הדוקים עם ישראל, מאוד לא מרוצים מהכינוס הזה. תחילה, אומרים המארגנים, הופעל לחץ לבטל את האירוע, לאחר מכן סוכם שהשגריר בכבודו ובעצמו יגיע ויגיב לדבריו של רוססבגינה. השגריר רוטאבאנה מגיע, מלווה בפמליה, ושורה של צעירים אפריקאים (חלקם טענו שהם בכלל מקניה) מתיישבים בכיתה ומביטים בפול.

     

    בקהל אפשר למצוא גם אנשי עסקים ישראלים, שמודים בפניי לאחר מכן שהגיעו לבקשת חבריהם בקונסוליה הרואנדית כדי "להביע תמיכה". ברגע הזוי במהלך המפגש הטעון, שלא פעם הפך לוויכוח קולני בין השגריר לרוססבגינה, מציע אחד מהישראלים לרוססבגינה — בעצמו, כזכור, ניצול מאותו רצח עם — "לראות סרט ביוטיוב" שיסביר לו מה באמת קרה ברואנדה באותה תקופה. השני מספר שביקר בקיגאלי כמה פעמים בשנים האחרונות, ומעדכן את הקהל ש"העיר מצוחצחת".

     

    אלא שהטענות כלפי רוססבגינה חורגות מוויכוח על פינוי אשפה, ומצביעות על כך שגם באפריקה השאלות על נרטיב וצדק היסטורי נותרו כואבות ופתוחות. בעיני המערב רוססבגינה הוא גיבור, שעוטר בין היתר במדליית החירות הנשיאותית מטעם ג'ורג' וו. בוש. אך בעיני המשטר ברואנדה, ובמיוחד בעיני הנשיא מאז שנת 2000 פול קגאמה, הוא כתם מביש. "אני מתפלא שהזמנתם לכאן מכחיש ג'נוסייד, ושקרן מדופלם", אומר השגריר לקהל באוניברסיטת תל־אביב. "אני תוהה איך העם היהודי, שעבר את השואה, היה מרגיש לו היו מזמינים לכאן מכחיש שואה".

     

    רוססבגינה מקבל את מדליית החירות מג'ורג' וו. בוש
    רוססבגינה מקבל את מדליית החירות מג'ורג' וו. בוש

     

    אז איך קרה שאדם שהציל 1,268 איש במהלך רצח העם ברואנדה, שסיפורו פורסם בספרים, סרטים והרצאות, שפרש בשני העשורים האחרונים את סיפור הטבח לפרטי פרטים — מואשם בהכחשת ג'נוסייד? כדי להבין זאת צריך להתמצא בניואנסים הלא פשוטים ברצח העם שאירע ברואנדה, ובמה שקרה שם מאז. רוססבגינה הוא בן למוצא מעורב, עם אב משבט ההוטו ואם משבט הטוטסי, שממנו היו רוב הקורבנות. אלא שהוא, ששיכן במלונו אנשים שנמלטו אליו משני השבטים, רואה תמונה קצת אחרת. רוססבגינה מתעקש שלא היה רצח עם לצד אחד, אלא שגם המורדים מאנשי הטוטסי, בהם גם הנשיא הנוכחי קגאמה, שבאותה תקופה היה ראש המיליציה הטוטסית, אחראים לא פחות למצב הנורא.

     

    "מה שקרה היה רצח עם נגד הטוטסי, כפי שנקבע בהחלטת האו"ם", מדגיש השגריר שוב ושוב. רוססבגינה עונה לו: "אני יודע טוב מאוד מה עשו החיילים של הטוטסי גם אחרי רצח העם, ולפניו". כיום, לדבריו, שולטת ברואנדה אליטה קטנה שמורכבת מאנשי הטוטסי בעיקר, יוצאי המיליציה, "ומגדירה שצד אחד הוא מלאך, והשני פושע. במצב כזה, כשצד אחד על הרצפה, מוכנע, לא ייתכן שלום אמיתי". רוססבגינה גם דוחה את ההשוואה של רצח העם לשואה. "היהודים וגרמניה לא היו במצב של מלחמה. כאן שני הצדדים ביצעו זוועות".

     

    ישנן גם שורה של טענות נוספות כלפי רוססבגינה, שצצו בעיקר מאז הפקת הסרט, והשגריר לא מחמיץ את ההזדמנות להזכירן: "לא היית גיבור, ברחת למלון 'מיל קולין' כשהבנת שיש עליו הגנה של האו"ם, ואז בדרכי מרמה הוצאת מההנהלה באירופה הבטחה להפוך אותך למנהל, ובהמשך הצגת את עצמך כגיבור". בנוסף רומז רוטאבאנה כי לא רק שרוססבגינה לא היה גיבור, אלא שהוא נבל ממש: הכוונה היא לטענות כי מנהל המלון סחט לכאורה חלק מהפליטים, ודרש מהם כסף כדי שלא לסלק אותם. רוססבגינה מכחיש זאת, ולא רק הוא. גם יוצרי הסרט טענו בתוקף כי מדובר ב"קמפיין הכפשה" מתואם וארוך של ממשלת רואנדה.

     

    כשאני מבקש אחר כך מפול תגובה מפורטת לטענות הקשות, זו הפעם הראשונה והיחידה שטטיאנה, ששומרת על שקט כמעט לאורך כל הביקור, מתפרצת ותובעת את כבוד בעלה. "על מה הם מדברים? אנשים הסתובבו במלון עם סחבות, בלי נעליים, בלי כלום!" היא אומרת, "איזה כסף הוא יכול היה לסחוט מהם?" ופול משלים אותה: "בוא נבהיר: לא היו בנקים בקיגאלי, כולם נסגרו. לא היה ערך למטבע שלנו. פשוט לא היה. ואם סחטתי ואיימתי לסלק אנשים, איך אתה מסביר שאיש מבין 1,268 האנשים במלון לא סולק, לא נפגע, לא הוכה אפילו? מתי ואיך סחטתי?"

     

    ומה עם הטענה של השגריר שאתה לא גיבור, שברחת אל המלון שהוגן על ידי האו"ם, הסתתרת בו ואז הצגת את עצמך כמושיע?

     

    "מעולם לא טענתי שאני גיבור. אם מישהו הציל את המקום ואותי, זה אלוהים שבשמיים. אבל יש לי רק שאלה: איך יכול להיות שרק במלון שלי ניצלו אנשים? למה לאו"ם, שרק שניים מהחיילים שלו היו במלון והם בכלל באו אליו רק כדי לישון בו, נוח היה להציג את המקום ככזה שנהנה מהגנתם, כשבחוץ נרצחו עשרת אלפים איש מדי יום? בוא אספר לך: בשכנות אלינו, וקרוב יותר למטה של האו"ם, הייתה כנסייה קתולית, שהייתה צריכה להיות תחת הגנתם. בוקר אחד המיליציה נכנסה לשם, הוציאה 150 אנשים וטבחה בהם. אחר כך חיילי המיליציה רצו ל'מיל קולין' ועמדו להיכנס. אני הייתי בדיוק במלון 'דיפלומט' עם הגנרל ביזימונגו, רמטכ"ל הצבא הרואנדי".

     

    מה עשית שם איתו?

     

    "שיחדתי אותו. משקאות ואוכל. קיבלתי טלפון שאומר לי שהמיליציה עומדת להיכנס. אמרתי לו, 'בוא איתי'. הגענו לכניסה והוא מיד אמר: 'אם מישהו מהמיליציות יישאר פה עוד חמש דקות, אני אהרוג אותו'. הם עזבו במהירות. זה מה שעשה את ההבדל".

     

    ארץ קשוחה

     

    רוססבגינה יזם את המסע לארץ כששמע שמדינתו עלתה בחודשים האחרונים לכותרות כ"מדינה שלישית", שאליה ישראל מנסה לגרש את מבקשי המקלט, בהסכם שנשמר בסוד ולבסוף התמוטט כשרואנדה הבהירה שלא תקלוט פליטים ללא הסכמתם. במהלך ביקורו רוססבגינה נפגש בבאר־שבע עם שניים ממנהיגי מבקשי המקלט בארץ, האלופום סולטן ואבדט ישמאעל, וגם עם כמה פעילים נגד הגירוש, שמספרים שזו אינה הפעם הראשונה שישראל משתמשת ברואנדה כפתרון נוח לבעיה. "ב־2014 גורשו לרואנדה הרבה מבקשי מקלט, והוכנסו בוויזת תייר, כלומר אפילו לא קיבלו שם מעמד של פליט", מעדכנת אותו מורן מקמל, מנהלת המרכז לפליטים בנגב. "רובם ברחו מהמדינה וחלקם נהרגו כשניסו להגיע למערב שוב, לפעמים בים, לפעמים על ידי דאעש. היום אנחנו יודעים רק על שבעה מבקשי מקלט שעדיין חיים ברואנדה". והאלופום מבהיר: "אין שום קשר בין רואנדים לאריתראים, לא בשפה ולא בתרבות. אבל מאחורי המחשבה לגרש לשם והדחייה של ההסכם עם האו"ם, עומדת מחשבה גזענית: 'אפריקאים לאפריקה'".

     

    אל מול תיאורים בעיתונות הישראלית בחודשים האחרונים של קיגאלי המצוחצחת, ה־"שווייץ של אפריקה", מבקש רוססבגינה להעביר מסר אחד: "זו לא ארץ של שלום. היחס לפליטים ברואנדה מזעזע, הם בתחתית החבית. רק בפברואר האחרון 11 פליטים מקונגו נהרגו במחנה קיזיבה, כי טענו שלא נותנים להם אוכל. ומה המשטרה עשתה? ירתה בהם".

     

    מחנה פליטים של הטוטסי בשטח בורונדי. "שני הצדדים ביצעו זוועות", טוען רוססבגינה
    מחנה פליטים של הטוטסי בשטח בורונדי. "שני הצדדים ביצעו זוועות", טוען רוססבגינה

     

    למה בכלל רואנדה רוצה לקבל אליה פליטים?

     

    "במילה אחת? כסף. גם את הפליטים מקונגו הם מנסים להעביר תחת אחריותם כי הם מקבלים כסף על כל פליט מסוכנות האו"ם לפליטים. רואנדה היום היא ארץ של פליטים, מסביב לה ובתוכה. התמונה האידילית שמנסים לצייר היא כמו השקרים של רוסיה הסובייטית לאזרחים".

     

    ראש הממשלה שלנו, נתניהו, מתייחס לנשיא שלכם כ"ידִידִי פול קגאמה", ומתגאה בקשרים הטובים עם משטרו. מה אתה חושב על זה?

     

    "מצד אחד, אני לא מאשים אותו. מהשהות שלי כאן אני מבין שרוב הישראלים לא מבדילים בין הוטו לטוטסי, לא מבינים את ההיסטוריה שלנו, ואז הם אוכלים את השקרים של המשטר שלנו. מצד שני, אולי יש שם עניינים שנתניהו פועל לפי אינטרסים של נשק וכסף. מה שבטוח, שעם הכסף קגאמה יוכל לעשות מה שהוא רוצה, לקנות נשק ממי שהוא רוצה".

     

    אתה עדיין רוצה לחזור יום אחד לרואנדה, אם המשטר ישתנה?

     

    "זה החלום שלי. אנשים לא מבינים מה זה לחיות בגלות, כמה זה קשה. אני רוצה לחזור לאזור הכפרי שבו נולדתי".

     

    benj.tovias@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 07.06.18 , 17:15