רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    מרקו לא יפגוש את אמא: ילדים מאוכזבים, קיבוץ עין השלושה, עוטף עזה, השבוע | צילום: הרצל יוסף
    המוסף לשבת • 07.06.2018
    פשיטת רגב
    נחום ברנע

    ביום שני הגיעה במייל ההזמנה לחגיגת יום העצמאות ה־242 של ארצות־הברית, ב־4 ביולי. שמחתי. אמריקה היא ידידתנו ובעלת בריתנו. חגה חגנו. היא כל כך קרובה לנו, שבכל פעם שאני שומע את "התקווה", ההמנון הלאומי, אני מזמזם מיד אחריו את ההמנון האמריקאי.

     

    השנה שמחתי במיוחד, משום שממשל טראמפ העביר סוף־סוף את השגרירות האמריקאית לירושלים. טראמפ, בדרכו האימפולסיבית, תיקן עיוות בן 70 שנה. בדרך כלל אני לא הולך לאירועים האלה, אבל הפעם, לכבוד ירושלים, אשלוף את החליפה מהארון.

     

    אבל אבוי. עיון נוסף בהזמנה הבהיר לי שאת יום ההולדת שלה תחגוג ארצות־הברית באולם החתונות אבניו שבקריית שדה התעופה, סמוך לכניסה האחורית לנתב"ג. לא רק לאו מסי: גם השגריר פרידמן מחרים את ירושלים. החזרתי את החליפה לארון.

     

    סיפור עלייתו ונפילתו של משחק הראווה בין נבחרת ארגנטינה לנבחרת ישראל הוא נושא טוב למערכון סאטירי. מסי הוא שחקן כדורגל מדהים, אבל מחוץ למגרש הוא נחשב לאחד העפרונות הפחות מחודדים בקלמר. קצת גאון, קצת טמבל. יותר מדי מכות בראש בשנות ילדותו. ערב המונדיאל הקרוב, ברוסיה, הוא ניצב בפני אתגר אינטלקטואלי גדול מכוחותיו.

     

     

    זה האתגר: נבחרת ארגנטינה בכדורגל סובלת זה עשרות שנים ממנחוס שאין שני לו בטורנירים בינלאומיים. המונדיאל האחרון שארגנטינה זכתה בו נערך לפני 32 שנה, ב־1986. מאז 1993 היא לא זכתה בשום טורניר. הבעיה כרונית.

     

    מסי, כוכב הקבוצה, הבין שעליו מוטלת האחריות לשבור את המנחוס. זה תפקידו של מנהיג. הוא ניסה כל מיני פטנטים, כל מיני אמונות טפלות, ושום דבר לא עזר. עד שאלוהים בא אליו בלילה, אליו או אל אביו, והבטיח, אם הנבחרת תפקוד את המקומות הקדושים לנצרות בדרך לרוסיה, הקללה תוסר. כה אמר ה'.

     

    הרעיון היה לקיים במהלך הביקור משחק ראווה בחיפה. למשחק לא יהיה ערך ספורטיבי – שום שחקן לא יסתכן בפציעה ערב מונדיאל – אבל הקהל יקנה כרטיסים, וההתאחדות המארחת תוסיף אמצעים משלה. ארגוני ספורט תופרים את הקומבינות האלה כל הזמן.

     

    אבל אז נכנסה לתמונה מירי רגב. בניגוד למה שרבים חושבים, רגב רחוקה מלהיות טיפשה. היא ילדותית, רעבה לאהבה, רעבה לראווה. היא גונבת מסיבות: אין מסיבה שהיא לא מתפרצת לתוכה, מפזרת ביד רחבה מיליונים מכספי משלם המיסים, תאבה לכפיים. שום דבר לא עומד בדרכה, לא יחסי אנוש, לא כללי נימוס, לא שכל ישר, לא ראש ממשלה. היא קוץ שגדל פרא בערוגת הקקטוסים של נתניהו.

     

     

    רגב הבטיחה מיליונים, והמשחק הזניח בחיפה עבר תהליך של פוליטיזציה. הוא יהיה אחד משיאי חגיגות ה־70; הוא יזכיר לעולם שיש שגרירות בירושלים. קמפיין ענק של יחסי ציבור הקדים את המפגש ההיסטורי בין מסי למירי. האם מרקו יפגוש את אמא, האם ילחץ את ידה על כר הדשא, האם יעשה איתה סלפי. ירושלים, שידעה מלכים ונשיאים ומדענים ואמנים דגולים, ואפילו את מרדונה ידעה, התכוננה לביאת המשיח. מזמן לא היה כאן מפגן פרובינציאלי כל כך, מגוחך כל כך. אמצעי התקשורת המרכזיים, בכללם העיתון הזה, נהו אחר העדר. הרשתות געשו. אנשים רכשו כרטיסים מספסרים באלפי שקלים. רגב הורתה לחלק מאות הזמנות לעובדים ולמקורבים ועשתה עוד כותרות. הבלון התנפח והתנפח עד שהתפוצץ.

     

    מאי היה חודש טוב לממשלתנו. טראמפ העביר את השגרירות לירושלים, ולמחרת היום חיבק פוטין את נתניהו בכיכר האדומה; המוסד וחיל האוויר החטיפו לאיראנים, ונתניהו שבר שיאים בסקרים; נציגה ישראלית מפתיעה זכתה באירוויזיון, ויצרה סביבה קונצנזוס לאומי נדיר. מעולם לא היינו חזקים יותר, בטוחים יותר, אהודים יותר, מאוחדים יותר, צודקים יותר, מרוצים יותר מעצמנו, ממש כמו בשנים שבין מלחמת ששת הימים למחדל יום הכיפורים. יוני נפתח במסיבה ממלכתית בטיימס סקוור בניו־יורק. הופיעו זמרים, אבל רגב גנבה את ההצגה.

     

    בּוּז פווא: רגב
    בּוּז פווא: רגב

     

    נקלעה לסיטואציה

     

    ביטול המשחק החזיר לסדר היום שתי בעיות שישראל מתמודדת איתן – ההכרה הרשמית בירושלים כבירה והקמפיין הבינלאומי להחרמת ישראל. זה המקום לומר משהו שירגיז לא מעט אנשים, בימין ובשמאל: שתי הבעיות לא קריטיות. ירושלים התקיימה לפני טראמפ ותתקיים אחריו. מעמדה כבירה תלוי יותר בנתונים דמוגרפיים ובמדיניות של ממשלות ישראל, ופחות במה שייאמר עליה במשרדי חוץ בעולם. מירי רגב היא דוגמה בולטת: את האמירות הבומבסטיות שלה על ירושלים היא משמיעה מהמשרד שלה בתל־אביב, בלי למצמץ.

     

    ההודעה של טראמפ על העברת השגרירות לא סיימה את הוויכוח בעולם על מעמדה של העיר – היא ליבתה אותו. אל כל ההסתייגויות הידועות נוספה ההתנגדות הרגשית לטראמפ ולכל מה שהוא מייצג. יש יתרונות ברורים לזיהוי של ישראל עם טראמפ; יש גם מחיר. צפירת האזהרה הראשונה הייתה ההחלטה של השחקנית נטלי פורטמן שלא לקבל את פרס בראשית היוקרתי מידו של נתניהו. פורטמן איננה מסי; היא אחת משלנו.

     

    הקמפיין להחרמת ישראל צעד עד השבוע מכישלון לכישלון. ישראל לא הוחרמה כלכלית, לא הוחרמה מדינית, לא הוחרמה מדעית. היחידים שהתייחסו ברצינות לחרם היו אלה שהתפרנסו ממנו, אלה שקראו לחרם ואלה שנאבקו נגדו. עד שבאה מירי רגב.

     

    את תנועת החרם צריך לייבש, לא לנפח. מי שמעמיד מולם מקרי בוחן מהדהדים, ינצח בעימות אחד אבל יפסיד בעימות הבא. התגובות של רגב על ביטול המשחק מזיקות לענייננו יותר מהביטול. ארבעה מפגינים ליד גדר של מגרש אימונים בברצלונה אינם טרור, וביטול משחק ראווה איננו טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדה במינכן. רגב מעניקה למחרימים מתנה שלא מגיעה להם. היא מצמיחה להם כנפיים.

     

    מה שמעביר אותנו לסוגיית האירוויזיון: פרשת המשחק הנחיתה מכה אנושה לתוכנית לקיים אותו בירושלים. ייתכן שהכל לטובה. הביטול מחייב את מקבלי ההחלטות לחשב מסלול מחדש. מה יקרה אם מתוך 43 תאגידי שידור, 20 לא יעמדו בלחץ ויפרשו מהתחרות בירושלים? האם הקרב הזה חשוב עד כדי כך שכדאי לנו להפסיד בו?

     

    רגב אומרת, נכון לאתמול, אירוויזיון בירושלים, או שמבטלים – וימות העולם. אני אמליץ לראש הממשלה לקיים את האירוע בירושלים, אבל ההחלטה היא שלו.

     

    זאת תגובה שקרית ונכלולית. שקרית, משום שהיא לא מתכוונת לרגע לבטל את אירוח האירוויזיון בישראל. הבוחרים שלה יתנקמו בה בפריימריז. נכלולית, משום שנתניהו הוא האיש האחרון שירצה לקחת על עצמו את האחריות להחלטה הזאת. רגב מנסה לקחת אותו איתה אל הבור.

     

    אילו רגב הייתה קצת יותר מתוחכמת, היא הייתה מפרסמת את ההודעה הבאה: "לדעתי, האירוויזיון צריך להתקיים בירושלים ורק בירושלים; מדובר בכבוד לאומי. אבל לצערי, ההחלטה לא בידי – היא בידי מנהלי תאגיד השידור, אנשים שלא אני מיניתי. אם יחליטו להעביר את האירוע לתל־אביב, אני אלחם בהם, אני אדאג לפיטוריהם, אני אדרוש את סגירת התאגיד, אבל חוק זה חוק וסמכות היא סמכות. ההחלטה היא רק שלהם".

     

    הלך בשדות

     

    ביום שלישי, יום הנכסה, נסעתי לאורך גדר הגבול עם עזה, צפונה ודרומה מנחל עוז. אני מתכוון, לאורך הגדר ממש, הושט היד וגע בה. התמונה הייתה מוזרה, כמעט דמיונית. בצד הפלסטיני הייתה דממה. נדמה היה שהעזתים כולם נכנסו לשנ"ץ. שני צעירים התקרבו לגדר, רק שניים. הם הבחינו בג'יפ צבאי ופתחו בריצה בהולה לאחור. העבודה על המכשול התת־קרקעי התנהלה בכל המרץ. באגרים ובולדוזרים הורידו והעלו סוללות עפר. רכבים רכים של קבלנים התרוצצו ביניהם באין מפריע. התכונה הזכירה את העבודות על הרכבת הקלה בתל־אביב, לא עבודות ביצורים באזור לחימה. באירועים הקודמים חתכו פלסטינים את התלתלית – גדר התיל המגולגלת שפרושה בתוך שטח הרצועה, כ־30 מטר מגדר המערכת. התפקיד של התלתלית הוא לעכב את ההמון מלהגיע לגדר הגבול. ביום שלישי הייתה שם גדר חדשה, מבריקה ונוצצת.

     

    היום, יום שישי, הפרות הסדר אמורות להתחדש. "אני אוהב את הרמדאן", אמר לי קצין בשטח. "הם אוכלים בלילה ורעבים ביום. בגלל הרמדאן הם מתחילים את הפעילויות לא לפני שתיים בצהריים. הם דוחים הפגנות מימי חול לימי שישי. תן לי רמדאן כל השנה".

     

    הגעתי לגדר משדות קיבוץ ניר עם. אש שמקורה בעזה התפשטה על שטח של עשרות, אולי מאות דונמים ואיימה להגיע במערב עד כביש 232, כביש האורך של יישובי העוטף, ובדרום עד יער ניר עם. עשן כבד עלה מהשטח והפך את כולנו לדמויות בציור סיני. "טרור העפיפונים", קוראים לתופעה הזאת קולגות שלי. אזרחים באים מכל הארץ, חמושים ברחפנים, במאמץ ליירט את כלי המשחית. טכנאים עובדים ימים ולילות על פתרון טכנולוגי. מה לעשות כדי להציל את המולדת, הם שואלים.

     

    התשובה הנכונה היא כלום: הסיפור מאחורינו. האש בשדות מקוממת. היא מעציבה כל מי שהתחנך על עוד עז ועוד דונם, ים הדגן מתנועע, אדמה אדמתי, החיטה צומחת שוב, שיבולת בשדה. דורות של ישראלים מחזיקים פינה אגררית בדנ"א שלהם. גם אני. וגם חוסר האונים מרגיז. העפיפונים הופכים את העזתים לדוד ואותנו לגוליית.

     

    אבל החיטה, במאמץ הרואי של החקלאים בעוטף עזה, נקצרה עד תום. מה שנשאר הוא שדות שלף. האש מכלה אותם, ואז באות האנפות ואוכלות את החרקים שנשרפו. זה הברביקיו שלהן, אומר צלם מקומי.

     

    הכבאים ממטירים על מוקדי האש מים, ואז בא מהקיבוץ דיסקוס, כלי חקלאי ענק שנהוג בידי עובד תאילנדי. הוא מסמן פסי אש. בשנה הבאה יזרעו את השדות מחדש, בתקווה שבעזה העניינים יירגעו. בשולי היערות השרופים יפרחו שפע כלניות, אדום על רקע שחור, והמוני ישראלים יבואו לראות.

     

    בעוטף עזה לא נהרג אזרח בחודשיים האחרונים, לא נהרג חייל. אף אחד לא נפצע. לדבר על טרור בקשר לעפיפונים זה זילות. ההצהרה של חבר הקבינט גלעד ארדן, שצריך לירות במפריחי עפיפונים, היא דמגוגיה מופקרת. ליישובים מגיעים פיצויים, מהר ובנדיבות, אבל בצבא מדברים על הנזקים הכספיים שנגרמו להם, בחיוך. יום אחד של עבודה על המכשול שנועד להגן על היישובים עולה למשלם המיסים יותר מכל נזקי העפיפונים.

     

    היום ימלאו עשרה שבועות לצעדות השיבה. המצב בשטח התייצב, פחות או יותר. צה"ל מצליח למנוע את פריצת הגדר בלי לפגוע בשגרת האימונים של היחידות הלוחמות. כשצריך, מתגברים כוחות בסוף השבוע. אפשר להמשיך בשגרה הזאת עד שיושלם המכשול החדש, בעוד שנה וחצי.

     

    שני הצדדים מכירים את כללי המשחק. בצה"ל יש אפילו מצגת שמתארת את מדרגות ההסלמה מול עזה – איך להגיב על כל סוג פעולה שלהם. חמאס פועל בהתאם. צעדות השיבה שלו לא פרצו את הגבול, אבל הסיטו את תשומת לב האוכלוסייה ממחדלי חמאס לישראל, עוררו ביקורת בעולם ועלו לראש סדר היום בישראל. זה ההישג.

     

    מפעם לפעם מתרחש אירוע שמביך את צה"ל. מותה של הפרמדיקית, למשל. התחקיר הצבאי הראשוני טוען שהצלף לא ירה בה; ייתכן שנהרגה מכדור שנורה אל מישהו שעמד על ידה. "אני לא מתנדב לעמוד עשרה מטרים ממטרות הדמות במטווח", אומר קצין בשטח. "מי שעומד ליד מחבלים, עלול להיפגע". ויש מבוכה מסוג אחר: סרטונים שמנציחים ניסיונות חדירה מוצלחים של חמאס. עמדתי באחד המקומות האלה, מול עמדה של חמאס. "הם באים כל יום לעמדה, מפצחים גרעינים, מבלים כמה שעות ויורדים", אומר אחד הקצינים. "יום אחד הם יוצאים בריצה מהעמדה, חותכים את הגדר, זורקים בקבוק תבערה על עמדה של צה"ל ובורחים. הם היו בארץ שתי דקות ולא עשו כלום. זה לא באמת אירוע, אבל אנשים אומרים, בושה וחרפה לצה"ל".

     

    בגלל הצבע

     

    מחלקה של שוטרים ומג"בניקים התייצבה ביום שלישי בערב בגינת לוינסקי בתל־אביב. הגדרות שהציבו השוטרים יצרו מעגל, מעין מכלאה, על הדשא. לתוך המכלאה נכנסו כמה עשרות ישראלים, פעילי המאבק נגד הגירוש; מסביבם, מחוץ לגדרות, עמדו כמה עשרות אפריקאים, נשים, גברים, שני תינוקות בעגלות; מסביבם עמדו השוטרים, ומעבר לשוטרים עמדו פעילי החזית לשחרור דרום תל־אביב, תומכי הגירוש, כ־15 נשים וגברים. לבנים מול לבנים, ובתווך שחורים. אחר הצהריים סילקו תומכי הגירוש את הכרזות שהציבו מתנגדי הגירוש, וכבשו את השטח האסטרטגי שבמרכז הגינה. הם טיפסו על רמפת בטון קטנה: היה להם יתרון גובה.

     

    קבוצה של 60 אנשי עסקים בראשותו של ירום אריאב, מנכ"ל האוצר לשעבר, גיבשה תוכנית לפתרון בעיית האפריקאים. הם כתבו לפני שבועיים מכתב לראש הממשלה שפירט את המלצותיהם: אימוץ מתווה האו"ם, פיזור הנשארים ברחבי הארץ, הפנייתם לענפי תעסוקה שמשוועים לכוח אדם ושיקום דרום תל־אביב. השמות בקבוצה מאוד מכובדים. נתניהו נמנע מלהשיב. אריאב בא לגינת לוינסקי כדי לספר על תוכניתו.

     

    שפי פז, המנהיגה של תומכי הגירוש, הביאה לאירוע מגפון. האנשים שלה הביאו שתי צפצפות מחרישות אוזניים. הם עמדו על הרמפה וציפצפו. הרעש היה אלים, בלתי נסבל. ביניהם עמד נער שנופף באון בדגל הקהילה הלהט"בית. קצת קשה היה ליישב את שלל הצבעים בדגל – סמל הדרישה של הקהילה לקבל כל צבע, כל מיעוט – עם הקריאה לגרש שחורים, אבל שפי פז, מנהיגת החזית, היא חברה בקהילה, וזה מה שיש.

     

    "40 שנה אנחנו חיים פה עם לא־יהודים", אמר אחד מתושבי השכונה המבוגרים. "היו פה טורקים, אוקראינים, כל מה שאתה רוצה. מתי הם התעוררו? רק כשהגיעו השחורים. בגלל הצבע. אין סיבה אחרת".

     

    "יש פה חבית חומר נפץ", אמרה שולה קשת, תושבת השכונה, מנהיגת המחנה שלוחם נגד הגירוש. "הם לא יאפשרו שום פתרון".

     

    למה אתם לא מאפשרים לצד השני לדבר, שאלתי את רחל, תומכת גירוש. "לא משנה מה הם אומרים", השיבה. "אני לא רואה צבעים – אני רואה אלימות. שיכורים מסתובבים ברחובות, מרביצים אחד לשני. אני פוחדת לצאת בערב מהבית".

     

    תומס יוהנס, אריתראי, פעיל בקהילת השחורים, נאם בהפגנה בעברית. שמונה שנים הוא כאן. תפסתי אותו אחר כך, נשען על אופניו. תגיד, שאלתי, מה קורה אצלכם בימים האחרונים. מה הסיבה לאלימות?

     

    "אנחנו מתנגדי המשטר באריתריאה", אמר. "השגרירות משלמת לאנשים כסף כדי שירביצו לנו. ביום ראשון בערב הלכנו חמישה אנשים ברחוב. תקפו אותנו. אני הצלחתי לברוח על האופניים, אבל החברים שלי חטפו מכות. היום תקפו אחד בגרזן".

     

    משלמים לאנשים כדי שירביצו לנו: יוהנס
    משלמים לאנשים כדי שירביצו לנו: יוהנס

     

    השוטרים ניגשו לפינוי הגדרות, אבל היהודים המשיכו לריב. "בוגד", "נוכל", "אוכל על חשבוננו", "האלימות עליכם", "לך לאפריקה", צעקו זה על זה. הם ייפגשו שוב, בהפגנה הבאה.

     


    פרסום ראשון: 07.06.18 , 18:56