מדי פעם מולידות הנסיבות את הצורך לשנות את סדרי העדיפויות של המדינה. נסיבות אלה נוצרו עכשיו: הכרחי להציב את חיסול המחסור העמוק בתשתיות בראש סדר העדיפויות הלאומי. חסרים כבישים ובתי חולים; חסרות רכבות ורשתות תקשורת; חסרים אוטובוסים חשמליים וקווי חשמל מוטמנים באדמה; חסרה צנרת להולכת גז טבעי, וחסרים מכוני התפלה של מי ים; חסרים בתי ספר ממוחשבים ומשרדי ממשלה ממוחשבים. כלכלנים של ה־OECD העריכו את המחסור בתשתיות התחבורה בישראל ב־200 מיליארד שקלים. החוסר בכלל התשתיות, כולל תקשורת, בריאות, חינוך, אנרגיה ומיחשוב, מגיע לבטח ל־450 מיליארד שקלים - שליש מהתוצר המקומי.

מחקרים כלכליים אחרונים הוכיחו בבירור שהחוסר בתשתיות ומיעוט ההשקעות בהן אחראים לרוב הפיגור בפריון הייצור בארץ לעומת המדינות המערביות המפותחות. לרשות העובד ישראלי (מלבד מגזר ההיי־טק) עומדת טכנולוגיית ייצור פחות מתקדמת, תחבורה פחות נוחה, מערכות הובלה ותעבורה בלתי מפותחות ועוד כהנה וכהנה כשלים, הגורמים לתפוקה נמוכה לשעת עבודה. מכאן ההמלצות של המוסדות הכלכליים הבינלאומיים העוקבים אחרינו: ישראלים, אם ברצונכם להתמיד בנס הצמיחה והרווחה, התחילו להשקיע בתשתיות שלכם. אם לא תציבו את ההשקעה בתשתיות בראש דאגותיכם, תגיעו בקרוב למבוי סתום.

בשבע השנים האחרונות מילת המפתח לבחינת כל רפורמה וכל תוכנית פיתוח ציבורית הייתה (גם מפי השמאל הכלכלי) "תחרות". הנוסחה הפשטנית אמרה: יותר תחרותי, משמעו יותר זול; ויותר זול, משמעו יותר מיטיב עם העם. בתחומים מסוימים, בעיקר צרכניים, הנוסחה עבדה. בתחומים אחרים, בעיקר בשירותים, היא מנעה יישום טכנולוגיות חדשניות. ובתחומי התשתיות היא הייתה ועודה הרסנית.

בראיון ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע הזהיר הכלכלן ד"ר יעקב שיינין ממחסור קרוב במים שפירים עקב עצירת ההשקעות במכוני ההתפלה; מ־2013 לא נבנה אף מפעל להתפלת מי ים, והאחרון שנבנה על ידי המדינה סובל מליקויים בגלל הדגש על המחיר ולא על האספקה. הרפורמה שאושרה בממשלה במשק החשמל לא יכולה ולא צריכה להיבחן לפי השינוי הצפוי במחירי החשמל; החשמל הביתי אצלנו לא יקר, בשעה שמערכות ההולכה וההפצה מיושנות ועמוסות.

משרד התקשורת לוחץ על בזק לפתוח את תשתיות הכבלים שלה לתחרות, במקום ללחוץ על החברה לשדרג אותן לאיכות המקובלת במדינות מערביות מתקדמות. ברוב הבתים בישראל האינטרנט המהיר הוא עדיין בדיחה עלובה. במדינות שונות, כמו פולין, אירלנד וקוריאה־הדרומית, מחייבת הרגולציה כל קבלן לחבר את בית הדירות שהוא בונה לרשת אינטרנט מהיר. כן, החובה מייקרת במשהו את הדירה, אבל זו האמת הכלכלית הנלווית לכל מיזם תשתיות שמניב תועלת חיובית לאזרחי המדינה: יש עלות התחלתית להקמתו והרצתו. כעבור זמן לא רב התועלת הנוספת גוברת על העלות.

בתשתיות לאומיות הברירה הזולה מתבררת תמיד כברירה היקרה. למה הרכבת לירושלים עדיין לא יצאה לדרך? כי בכל שלב ושלב לא הוקצב די כסף להתקשרות עם חברות מובילות בתחומן. מכרזי תשתיות שבהם המחיר המוצע קובע את הקבלן או היזם הזוכה הם אסון. בגללם ממשלת ישראל סובלת מאיכות והיקף מחשוב מהירודים במדינות המתועשות ב־OECD. מערכת הבריאות בארץ, שבעבר בלטה בקידמה טכנולוגית, מתחילה לצבור פיגורים. כמה בתי ספר בארץ ממוחשבים ברמה נאותה? אחוזים בודדים. בפינלנד - כולם.

אני נזכר בשיחה שהייתה לי עם ראש הממשלה נתניהו בימי המחאה של קיץ 2011, שלא נתתי לה פרסום אז. השיחה נראתה לי הזויה: ברחובות הערים הפגינו צעירים נגד יוקר המחיה, ונתניהו העלה בפניי תוכניות ורעיונות להשקעות ענק בתשתיות תחבורה ופיתוח. הם רצו קוטג’ בזול, הוא רצה רשת רכבות מהירות. זו לא הפעם הראשונה שנתניהו רואה את בעיות העתיד שנים קדימה, לפני האחרים, ומעלה הצעות לשינויי מגמה. וזו לא הפעם הראשונה שהוא נכנע ומוותר לטובת הפופולריות הרגעית והבחירות שבאופק. √