"למען המדינה ובניינה היה צריך להקריב, אני אומר זאת כמי שבא משם. וכי לא הקריבו? וכי לא הבינו שצריך להקריב? הרי הם (עולי צפון אפריקה, א"א) עזבו את הגולה מבלי להסתכל לאחור אלא קדימה, עין לציון צופייה. לא היה צריך ללמד אותם ציונות מהי, הם ינקו זאת מחלב אמם. בהגיעם למקומות שכוחי אל, למעברות, בתנאים איומים, בסך הכל רצו לתרום את תרומתם. הם לא טעו לחשוב שזו מדינה שבה ממתין להם זהב. הם ידעו מה מצפה להם, ובכל זאת השאירו הכל מאחוריהם ובאו.
"האם קורבנם היה מובן? בשום פנים ואופן לא! האם ראייתם קיבלה שוויון בראייה הלאומית? לא! האם מאבקם היה צודק? כן! האם הצליחו בו? סימן שאלה. משום שבסך הכל רצונם היה הכרה בתרומתם ליש הגדול, שנקרא היום מדינת ישראל. כאן העוולה, זה העלבון".
כך, בשירה ממש, דיבר דוד לוי בסינמטק בשדרות ביום רביעי שעבר, והקהל הריע. את הכיסאות באולם תפסו בעיקר ילידי מרוקו שהגיעו לשדרות בשנות החמישים וצאצאיהם, בשר מבשרו של לוי, והם רעדו מהתרגשות. שוב ושוב נשמעו מחיאות כפיים, שוב ושוב נעמדו אנשים על רגליהם לאות כבוד. גם לוי, עוד רגע בן 81, התרגש. "אני מביט בכם ורואה את עצמי", אמר מעל הבמה, ושוב הם מחאו לו כף. "זה, השיער שלא השתנה", אמרה אישה מבוגרת אחת, שאת מוצאה היה אפשר לזהות בקלות מתוך חיתוך הדיבור. "הנה, צילמתי אותו בטלפון".
ואכן, הזמן לא נגע בבלוריתו של דוד לוי, שהתקבל בשדרות כגיבור לאחר שהגיע לעיר במסגרת פסטיבל קולנוע דרום. הפסטיבל, ביוזמת בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר, מתקיים מזה שני עשורים ומעניק במה ומסך לקולות ולמראות של השיח הדרומי; השיח הדרומי כמטאפורה לשוליים החותרים למרכז, כתפיסת עולם שבעיניה גם קריית־שמונה ושכונת הארלם בניו־יורק הם דרום. גם בית־שאן, ביתו הנצחי של דוד לוי.
ביקורו של לוי בשדרות היה ללא ספק אחד משיאיו של הפסטיבל. הוא כיבד אותו בנוכחותו לרגל הקרנת אחד הפרקים בסדרה התיעודית "סאלח, פה זה ארץ ישראל", שעלתה בשנה שעברה ב"רשת" והפכה לא רק לפצצת רייטינג, אלא גם לחומר בעירה ששילהב מחדש את השד העדתי. הסדרה, שביים דוד דרעי, עוסקת בפרויקט פיזור האוכלוסייה שהנהיגה ממשלת ישראל בשנות החמישים ואשר הוביל לקליטתם של עולי צפון אפריקה בעיירות הפיתוח בפריפריה, ובהשלכותיו עד ימינו.
אחד מגיבורי הסדרה הוא לוי, שהראיון שהעניק למצלמה של דרעי שבר שתיקה רועמת של עשר שנים. "אינני מתראיין מאז שעזבתי את הפוליטיקה. אני מסרב, כעיקרון", הבהיר גם בפתח פגישתנו בשדרות. "אז אני מבקש, בלי אקטואליה ובלי פוליטיקה". ובכל זאת, מרתק להאזין ללוי, חתן פרס ישראל הטרי, מדבר בפתיחות על הנושא שבלב הסדרה: האפליה ההולכת ונמשכת, לדבריו, כלפי עולי צפון אפריקה ואנשי הפריפריה. "הסדרה הזו מבטאת את מה שמרגישה עלייה, שעד השנים האחרונות חשה שהיא נמצאת מחוץ למעגל של עשייה ושל בניין הארץ", הוא אומר. "זו התחושה של חלק גדול בעם, שתקופה ארוכה ראו אותו כנחות או כשונה. היום יש ביכולתה של המדינה להבטיח לדור הצעיר בעיירות את מרב האפשרויות שניתנות למרכז הארץ, אפשר לתת למקומות המרוחקים והחלשים את התנאים המועדפים לעומת המרכז. אפשר להגיד שההיום הרבה יותר טוב מהאתמול, אבל זה עדיין לא זה, משום שעדיין ערי הפיתוח, שבהן דור עם פוטנציאל גדול מאוד, גדל בתנאים הרבה פחות טובים מאשר במטרופולין".
"טענה שעולה על העצבים"
בנוכחותו של לוי הוקרן במסגרת הפסטיבל הפרק הרביעי בסדרה, שכותרתו "הסללה, מרד, מהפך". ההסללה היא הגזענות המובנית במערכת החינוך ובשאר משרדי הממשלה, שרווחה בשנות החמישים והשישים כלפי העולים מצפון אפריקה ואיפשרה למדינה הצעירה לקבע את עתידם בתחתית הסולם החברתי. המרד הוא קול הזעקה שהשמיעו לבסוף אותם עולים, ובעיקר בני הדור השני, על העוול שהיה מנת חלקם. והמהפך הוא כמובן ניצחונם של מנחם בגין והליכוד בבחירות 1977. בכל אלה היה ללוי תפקיד מרכזי, הראשון מבני דורו בעיירות הפיתוח שתיעל את הזעם לערוץ הפוליטי ושתל את זרעי המהפך הפוליטי.
אחרי הקרנת הפרק, ולאחר קבלת פנים מחוץ לסינמטק שבה נשים מבוגרות הצטלמו עימו בסלפי, ישבנו עם לוי לשיחה. למפגש הצטרפו גם יוצר הסדרה, דוד דרעי, ופרופ' סמי שלום שטרית, העומד בראש בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללת ספיר ומשמש כיו"ר פסטיבל קולנוע דרום.
הם מייצגים שלושה דורות של עולים ממרוקו: לוי נולד ב־1937 ברבאט ועלה ארצה עם משפחתו בגיל 20; שלום שטרית נולד ב־1963 בעיירה קְסַר אַ־סוּק וגדל באשדוד; ודוד דרעי נולד ב־1975 בירוחם לזוג עולים ממרוקו. שלושתם הגיעו הכי רחוק בתחומם, ובמידה רבה עשו זאת בעזרת מזרחיותם. לוי כמנהיג פועלים, שלום שטרית כפעיל חברתי, כחוקר ההיסטוריה הפוליטית של המזרחים בישראל ומחבר הספר "שירים באשדודית", ודרעי כקולנוען שהסדרה "סאלח" זיכתה אותו בפרסים ובהכרה לאומית.
כשאני שואל אותם האם הביוגרפיה המרשימה שלהם לא סותרת את הטיעון שלהם עצמם - כלומר האם הצלחתם לא ממחישה את העובדה שמבין עולי מרוקו היו כאלה שצמחו לגדולה, למרות ואולי בגלל התנאים - הם מתרגזים. ובצדק.
דרעי: "זו טענה שמתחילה לעלות לי על העצבים. זה ניסיון לשמוט את הקרקע מתחת לכל ההבניה שיצר פרויקט פיזור האוכלוסייה. כשאתה עומד מולי ואומר 'הצלחת', זה לא אומר שכל אחד יכול. בוא איתי ותפגוש הרבה אנשים שנמצאים איפה שהם נמצאים לא כי זה היה הרצון שלהם, אלא כי הם הבינו שזה המקום שלהם, כי זה מה שגרמו להם להבין לאורך השנים".
אחד מאותם אנשים הוא אחיו הבכור של דרעי, יוסף. "בסדרה סיפרתי את הסיפור של אחי שבגיל 16 נכנס ללמוד בבית ספר שהוקם בשטח מפעל טמפו בירוחם. הכווינו אותו להיות פועל, והצליחו. היום הוא בן 63 וזה מה שהוא עושה, למרות שיש לו פוטנציאל אדיר. הפוטנציאל הזה כל כך פוספס, ואני לא מדבר רק עליו, אני מדבר על עשרות אלפים. דור שלם הוכוון למקום שמסתכלים עליו ככזה שלא יכול. מי שהצליח הוא כזה שניצח את השיטה".
לוי: "כל אחד מאיתנו, ידוע על המאבקים שלו ועל ההישגים שלו. היינו יכולים להגיד 'הגעתי למה שהגעתי, תודה'. אין יותר קל בעולם מאשר להגיד 'הגעתי לאנשהו, טוב לי' ולהינעל במנזר השתקנים. אבל אנחנו אנשים שאכפת לנו, וזו האחריות שמוטלת על מי שהגיע לאן שהגיע. הערבות ההדדית היא מה שאני מצפה כאשר יש פער חברתי כזה גדול. אתה לא הבנת שיש עדיין פער? אתה לא הבנת שהיום יש שאלות? אתה לא מבין שפתאום האנשים האלה מבינים את המחיר ששילמו? אתה לא רוצה להכיר את עצמך כעם, כחברה?".
שלום שטרית: "בשאלה שלך אתה מתמצת שתי סיסמאות של הקפיטליזם האמריקאי: כל אחד יכול, ומי שרוצה מצליח. שני השקרים הגדולים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כמו שאמר דוד (לוי), אין לי את הפריבילגיה ללכת למנזר השתקנים הזה. גם אני הוסללתי לחינוך מקצועי, גם אני אחרי הצבא הייתי צריך לעשות הכל מהתחלה כדי להשלים בגרויות. כל מה שלא אעשה בחיים שלי, אני ארתום אותו לנושא הזה. למה אתה חושב שבמבחנים של ה־OECD אנחנו מדורגים במקום כל כך נמוך בתחום החינוך? כי עדיין התפיסה היא אליטיסטית, כזו שעל פיה אני מחנך ומשקיע את המיטב שיש לי במקומות שבהם אני רגיל".
"צפרדע שאפשר לבלוע"
כשהם מסתכלים מסביב, על שדרות, הם עדיין רואים את הפער הבלתי נסבל. "הייתי רוצה לראות מאמץ גדול יותר, בכל התחומים, אשר ייתן לעיירות הפיתוח את מה שהמרכז נותן לדור הצעיר. לא רק פתרון בממד אחד, אלא הזדמנות לפתח את הפוטנציאל שלהם והיכולות שלהם, גם את השאיפה שלהם, שלא תהיה מוגבלת", אומר לוי.
שלום שטרית: "אני לא יכול יותר לשמוע, כשאני שואל למה רק עשרה תלמידים לומדים מתמטיקה חמש יחידות, ולא חשוב באיזה יישוב זה קורה, מאשקלון ועד ירוחם, תשובות כמו 'זה מה שיש', או 'אין מורה'. אין סיבה לשמוע את זה יותר במאה ה־21".
הפער, לדברי שלום שטרית, אינו מסתיים בתחום החינוך. "תסתכל על מספר הרופאים לנפש בנגב, על מספר מכונות הסי־טי לנפש, ואני לא מדבר עדיין על תרבות ואקדמיה. אם אתה רוצה ביקרו של האזור הזה כממשלה, אתה יכול לעשות יותר. מכללת ספיר, למשל, משרתת את כל צפון הנגב, מאשדוד ועד באר־שבע. מה אתה חושב שהמכללה הזו מקבלת יותר ממכללה אחרת שנמצאת במרכז תל־אביב? כלום".
אז המהפך לא הושלם?
דרעי: "הוא לא הושלם. אתה שומע את זה גם מדוד לוי שהיה מהאנשים שחוללו אותו. כשאתה בודק עובדות ונתונים אתה מגלה ששינוי אמיתי בסדרי עדיפויות, להבנתי כפי שאני תופס שצריך להתקיים, לא באמת נעשה עד היום. היו המון ניסיונות, ודוד לוי עמד מאחורי חלק נכבד מהם, אבל כשאתה מודד עכשיו את תחומי החיים — דיור, השכלה, תעסוקה — אתה מגלה שזה לא מקרה שמי שחי בעיירות הפיתוח הן האוכלוסיות החלשות. וזה לא מקרי שמתוך השיח שאנחנו חיים אותו המושגים 'עיירות הפיתוח' ו'שכבות חלשות' חופפים".
אולי בגלל פערי המעמדות הללו עשתה הסדרה של דרעי כל כך הרבה רעש. שכן מעבר לחשיפה המהדהדת של פרויקט פיזור האוכלוסייה ואיכותה הקולנועית, "סאלח" נוגעת בעצב חשוף שכל עיסוק בו מעורר מחדש טענות על אפליה מצד אחד, ועל בכיינות מצד שני. ואכן, אחת הביקורות שהופנתה כלפי הסדרה היא שהיא מגבירה את הקיטוב בין המגזרים ומשעתקת את תחושות הקיפוח.
"את הסרט הזה לא עשיתי כדי לשרוף גשרים, ההפך", אומר דרעי. "לפני כמה ימים הופעתי עם הסרט בקיבוץ, ואחריו הופיע מולי מישהו בדמעות ואמר 'אני אמור להרגיש אשם?'. עניתי שאם לצד האשמה תגיע האחריות — אז 'סאלח' עשתה את שלה. צריך לחתור לתיקון, ויש כל כך הרבה מה לעשות כדי לתקן את העיוות שיצר בתוכנו פרויקט פיזור האוכלוסייה. הסדרה יצרה שיח מגוון וער, לפרקים סוער, שמקבל ביטוי בשנה האחרונה באין־ספור מאמרים, פוסטים וכו'. אני כמובן מודע לזה שלצד התמיכה המאוד מרגשת שהסדרה זוכה לה, יש גם רבים שמאוד קשה להם עם הגילויים שחשפנו. אני מזהה את הפחד מהחומרים האלה, מהכוח שלהם, מהסיפור הגדול שהם מספרים. כמעט בכל מפגש כזה עם קהלים יש את זה שקם ואומר לי 'די, מפחיד אותי מה שאתה עושה פה'. אני גם פוגש, כמובן, בדוברים ובטקסטים שטופי שנאה וכעס. אבל אני חייב להגיד שהאנשים האלה, לפחות חלקם, מרגע שהם נותנים צ'אנס אמיתי לעובדות שעולות בסרט, הרבה פעמים זה מזיז אותם מהתנגדות אגרסיבית למקום של הזדהות".
"אנחנו לא השרים או חברי הכנסת, אנחנו לא קובעי המדיניות", מצטרף שלום שטרית, "אנחנו אמנים, ואמנות זה לא מפלגת מרכז או מרכז לפיוס. אמנות צריכה להגיד את האמת, ואם זה עושה למישהו כאב בטן - שישתה תה קמומיל. אבל אנחנו מקווים שקובעי המדיניות קוראים ספרים ורואים סרטים תיעודיים ולומדים מהם משהו. צריכה להיות מדיניות של תיקון".
מבין קובעי המדיניות בממשלת ישראל, מי שמניפה את דגל התיקון הזה היא מירי רגב. אתה מסכים עם הדרך שלה?
"הכוונות והפעולות שהיא מנסה להוביל, בחלוקה צודקת של משאבים לתרבות, זה משהו שאני תומך בו. לגבי הסגנון שלה, אני יכול להציע לה לישון כמה שעות לפני שהיא מגיבה לכל דבר שמגיע לפתחה, בעיקר בידי כל מיני מתסיסים ששולחים לה הודעות שהסרט הזה מטיף לחורבן המדינה ושמאחורי ההצגה הזו עומדים עוכרי ישראל. אבל מה שמטריד אותי הוא בעיקר עשייה — אם אראה עוד כספים מגיעים לאזור הדרום לעשייה קולנועית, הסגנון של רגב זו צפרדע שאוכל לבלוע". •
