חמש פעמים התייצבה מייגן מרקל מול עדשתו של נועם גלאי. הוא היה שם על תקן צלם של סוכנות הצילומים הבינלאומית "גטי", והיא על תקן שחקנית, לא הכי מפורסמת, שמנסה להצליח בעולם הזוהר. בפעם האחרונה שגלאי פגש אותה היא בדיוק התחילה לצאת עם בחור ג'ינג'י ממשפחה טובה, אבל אף אחד עדיין לא ידע על הרומן המלכותי.
"מרקל באה לניו־יורק לקדם את הסדרה שלה, 'Suits'", אומר גלאי, "זה היה ממש בתחילת היחסים בינה לבין הנסיך הארי. היא הייתה כל כך נחמדה, נשארה הרבה מעבר לזמן שהייתה אמורה. היא הייתה שחקנית די אלמונית בסדרה די שולית, אחד מחמישה־שישה צילומים שהיו לי באותו יום, אבל דיברתי איתה הרבה כדי לגרום לה להרגיש חשובה, כי היא הייתה כזו נחמדה, וכשאנשים נחמדים אני משתדל עוד יותר".
גלאי נחשב לאחד הצלמים הבכירים של הסוכנות החשובה. הוא נשלח לאירועים מחוף לחוף ואם צריך גם מעבר לאוקיינוס. את החתונה המלכותית בלונדון נסע לצלם כשהוא מרגיש כמעט כמו האבא הגאה, או לפחות האח, של הדוכסית הטרייה. עוד דבר משותף לו ולאבא של מרקל היה ששניהם לא השתתפו בחתונה עצמה, אבל גלאי לא נתן לפרט קטן כמו הזמנה למנוע ממנו להשיג תמונה מנצחת.
בערב שלפני גלאי הגיע לפינת רחוב אסטרטגית בלונדון, הניח כיסא קטן והתיישב, מוכן להעביר כך את הלילה. כצלם רשמי של "גטי" היה לגלאי אישור להתמקם באזור שהוקצב לצלמים, אבל הוא לא רצה להיות עם כולם. במשך חודשים ערך תחקיר, חישב זוויות ובחר נקודה ספציפית. "בגלל שזה לא היה מקום שמור לתקשורת, החלטתי להגיע יום לפני ולתפוס אותו", אומר גלאי, שנראה יותר כמו סטודנט למדעי המחשב מאשר כמו צלם שכמעט כל סלבריטאי עבר מול העדשה שלו.
זמן קצר לאחר שהתיישב עבר לידו זוג בריטי ישיש. "הם שאלו איפה שק השינה שלי", הוא מספר. "כשהסברתי להם שכל מה שאני צריך זה כיסא, הם הסתובבו וחזרו אחרי שעה עם מזרן ומעילים. הם לא הכירו אותי, והם התייחסו אליי כמו אל נכד".
כמה שעות היית שם בסך הכל?
"בערך יממה".
סליחה, אבל איפה עשית פיפי?
"מי עשה פיפי?"
24 שעות?
"כן, כמעט. אחד הדברים שחקרתי לפני הנסיעה היה איך להחזיק מעמד בלי לאכול ולשתות, כמו לצום בכיפור. לשרוד כמעט יממה בלי שירותים זה קצת מטורף, אבל אם הייתי נשבר הייתי מאבד את המקום שלי, וזה סיכון שלא הייתי מוכן לקחת".
קליק נשיאותי
לפני עשר שנים גלאי לא היה חולם על תסריט בו הוא בוחן את גבולות שלפוחית השתן שלו כדי להשיג צילום מלכותי. אבל הנה, הוא יושב עכשיו בבית קפה במנהטן, מתכונן לצאת לצלם הופעה של אמינם, ומחזיק בתיק עבודות הכולל צילומים של כמעט כל שם גדול בעולם, מדונלד טראמפ ועד הדוכסית מסאסקס; מברק אובמה ועד מלאלה יוספזאי; ממריל סטריפ ועד גל גדות.
הוא בן 33, נולד וגדל בירושלים, למד בגימנסיה העברית ושירת בשריון. שבועיים אחרי השחרור ב־2006 נסע לניו־יורק לעבוד בסטארט־אפ. "לא הייתה לי כוונה לעזוב את הארץ", הוא אומר, "קיבלתי הצעה ואמרתי 'ניסע לכמה חודשים עד שיפטרו אותי'".
עדיין לא היית צלם?
"לא, בטח לא רציני. רק בצבא התחלתי לצלם. היה לי מנוי למשחקים של מכבי תל־אביב כדורסל, ישבתי בשער 11 וצילמתי. האנשים הנכונים ראו במקרה את התמונות ומפה לשם התחלתי לעבוד עם מכבי. זה היה בעיקר מזל".
התוכנית להישאר בניו־יורק כמה חודשים הפכה לשבע שנים. "רשמית, העבודה שלי הייתה לשבת על המחשב כל היום, אבל הבוסים שלי נתנו לי את החופש לצאת ולהיעלם לארבע שעות".
העבודות הראשונות שהצליח להשיג היו בליגת הכדורסל המקצוענית לנשים, ה־WNBA, מה שהוביל אותו גם ל־NBA. "במשחקים האלה תמיד מופיעים זמרים, אז צילמתי אותם ויצרתי קשר עם הפמליות שלהם, וככה זה התגלגל".
גלאי נפרד מהסטארט־אפ ב־2013 וזמן קצר לאחר מכן הגיע לראיון בסוכנות "גטי". "הם לא הבינו איך הצלחתי להיכנס לכל האירועים שצילמתי", הוא מחייך, "והתשובה פחות או יותר הסתכמה ב'אני ישראלי'. הם אמרו 'אוקיי, תתחיל מחר'".
אבל עם כל הכבוד לנסיכה, המצולם שהביא לגלאי את ההישג הגדול ביותר שלו עד היום הוא אדם הרבה פחות חינני ונחמד. בנובמבר 2015, בשלבים המוקדמים של קמפיין הנשיאות, נשלח גלאי לצלם מסיבת עיתונאים של טראמפ. "בהתחלה הוא היה אחד מ־16 מועמדים, הסיכוי שלו היה אפסי, ושלחו אותי לאחת ממסיבות העיתונאים הראשונות שלו בלי הרבה עניין. זה היה במגדל טראמפ, ואחרי שהוא סיים לדבר בקומת הקרקע קיבלתי טיפ שהוא יעלה קומה למעלה לחתום על ספרים. עליתי ותפסתי מקום. הוא בא, התיישב, הסתכל רבע שנייה לתוך המצלמה, עשיתי זום־אין, וזהו".
ואז אתה קם בבוקר ורואה את התמונה על השער של ה"טיים".
"לא ראיתי את העיתון, הייתי בעבודה והטלפון שלי מתחיל לצפצף בלי הפסקה. ביקשתי סליחה, יצאתי לבדוק מה קרה, ואני רואה את הצילום שלי על השער של ה'טיים'. זה משהו של פעם בחיים. זה לא היה סתם שער, זה שער שבו הם חזו שהוא יהיה נשיא כשכולם עוד חשבו שזו בדיחה. כמה ימים אחר כך ראיתי את טראמפ חותם על השער".
לדחוף את קווין ספייסי
גלאי לא מתרגש בקלות. הוא מגיע מוכן לכל אירוע, יודע בדיוק איזה צילום הוא צריך, וכמעט אף פעם אין לו כוכבים בעיניים. "האנשים שאני הכי מתרגש לצלם הם לאו דווקא הכוכבים של היום, אלא יותר אלה שגדלתי עליהם. כילד אהבתי את 'צער גידול בנות', אז ריגש אותי לצלם את כוכבי הסדרה עכשיו. אבל אני לא מראה את זה. אלה אנשים ששומעים מחמאות כל הזמן ואפשר לראות את הניצוץ בעיניים שלהם כשאני מתחיל לדבר איתם על משהו אחר לגמרי".
את מי היה לך נחמד לצלם?
"את גל גדות, כמובן, אבל האמת שזו לא חוכמה. ב־2012 צילמתי את אובמה בנאום קמפיין בבוסטון, אתה מחליף איתו רבע משפט וזה מספיק, הוא מקסים. בהמשך הייתי הרבה פעמים בבית הלבן ודיברתי קצת עם מישל. הבעיה היא שהאירועים האלה כל כך גדולים ויש לך שברירי שניות להשיג צילום, כך שכל מה שאתה שומע, אפילו אם זה משהו שמישל אובמה אומרת לך, הופך לסלט אחד גדול בראש. אבל כשאתה מצלם מישהו בסטודיו אתה צריך להיות קצת פסיכולוג".
במה זה מתבטא?
"אחד הדברים הכי חשובים במקצוע זה לדעת מתי לא לצלם. לזהות בפרצוף שלהם שהיה להם מספיק או שהם עוד לא מוכנים, לדעת מתי לתת להם הפסקה. אם אצלם פעם אחת בזמן הלא נכון, איבדתי אותם. מאידך, אם צריך, אני יכול להיות אגרסיבי. לפעמים אני חייב להראות להם שהם לא יכולים לדרוך עליי, יש אנשים שהייתי צריך ממש פיזית להכריח לעמוד לצילום".
מי?
"קווין ספייסי. הוא נחמד, אינטליגנטי, מצחיק, מדהים שהוא התגלה ככזו מפלצת. יצא לי לצלם אותו ממש לפני שהכל התפוצץ. הוא בא לסטודיו, 'נעים מאוד, נעים מאוד', צילמתי פריים אחד, והוא קם והולך. אמרתי לו 'קווין, לא סיימנו, תחזור'. הוא ענה 'כמה תמונות אתה עוד צריך'. אמרתי לו שעוד אין לי את הפריים הנכון. הוא חזר, צילמתי עוד פריים, שוב הלך. לא הייתה ברירה, דחפתי אותו פיזית חזרה. אמרתי 'קווין, זה לא יעבוד, אני אמשיך לדחוף אותך. תן לי 30 שניות לעשות את העבודה שלי ואזוז לך מהדרך. זה הרי בשבילך'. מאותו רגע הוא עשה מה שביקשתי ובסוף גם ביקש רשות ללכת".
