מישהי לרוץ איתה

חוזרת לעצמה. אחרי המונדיאל הקודם שבו הגיעה לשמינית הגמר, ניגריה חוותה משבר. מדינת הענק, עם יותר מ־190 מיליון תושבים (פי ארבעה מיריבותיה בבית 4 יחד), לא הצליחה לעלות לשתי אליפויות אפריקה ברציפות. כל זה השתנה לטובה בשנתיים האחרונות, ונדמה שניגריה חוזרת לעצמה כמעצמה אפריקאית, אבל גם לזה יש תקרת זכוכית. אף נבחרת מהיבשת לא הגיעה לחצי גמר מונדיאל, וספק גדול אם הסגל הניגרי מסוגל לעבור את מחסום השלב השני. כרגיל, ההתקפה מלאה בכישרון ובשחקנים מקבוצות גדולות, כמו ויקטור מוזס, אלכס איוובי ואחמד מוסא. השלושה, ואחרים, נותנים ממד של מהירות מסחררת. ההגנה, לעומת זאת, היא כבר סיפור אחר לגמרי.

געגועים לאניימה. מי שיהיה חשוב מאוד בחלק האחורי הוא ליאון באלוגון. הבלם שחתם בסיום העונה בברייטון משפיע על כל ההגנה, ויכול להיות דמות המפתח של ניגריה בטורניר. לצד זאת, ענן גדול מרחף מעל עמדת השוער. קרל איקמה, שהיה השוער הראשון, חלה בלוקמיה (לאות כבוד, יצא עם הסגל לרוסיה כשחקן ה־24). איקצ'וקוו אזנווה לא היה מספיק טוב במוקדמות, כך שהעמדה פתוחה. יכול להיות שהכל ייפול על הנער בן ה־19 פרנסיס אוזוהו, שהפך לא מזמן לשוער הזר הצעיר ביותר בליגה הספרדית כשקיבל הזדמנות בלה קורוניה.

על כנפי גוזלים. הסגל צעיר מאוד, וגם כמה מהשחקנים המובילים, כמו קלצ'י איהנאצ'ו או אלכס איוובי, הם בני 21־22. בינתיים הם לא הצליחו להראות בנבחרת את היכולת מהפרמייר־ליג באופן עקבי, ולקפטן ג'ון אובי מיקל, היום בליגה הסינית, תפקיד משמעותי בהחדרת הסדר.