אחד האורחים המרתקים שהגיעו לארץ לפסטיבל האדריכלות הישראלית שמתקיים השבוע, הוא האדריכל האיטלקי הבינלאומי מסימיליאנו פוקסס, שחלם בכלל להיות משורר, אבל בסופו של דבר מצא את עצמו מתכנן בניינים.
בגיל 74 פוקסס הוא אדריכל עטור פרסים, שם נחשב בעולם האדריכלות והעיצוב הבינלאומי, ואחד המרואיינים המבוקשים בתחום, שטבע את השפעתו גם אצלנו כאשר תיכנן כאן את מרכז פרס לשלום ביפו. "אני כל כך מתגעגע לשמעון פרס", הוא אומר לי כבר בתחילת הראיון, הראשון שלו למדיה הישראלית. במהלך העבודה על מרכז פרס לשלום, לא הרגיש שזה הזמן לדבר. עכשיו הוא נענה לנדנודים של מערכת "ידיעות אחרונות", ופתח את תיבת הזיכרונות: "אני מוצא את עצמי מדי פעם משחזר בראש את השעות הרבות שביליתי במחיצתו כאשר תיכננו ובנינו את מרכז פרס לשלום, ובעיקר את השיחה שבה הוא אומר לי: 'מצאתי את המקום היפה ביותר בעולם. כשתראה, תבכה'. ופרס כרגיל צדק", מחייך פוקסס. "שם ביפו, כמה קילומטרים דרומית לתל־אביב, על צוק הפונה לים, הבנתי שזוהי עבודת חיי. מקום של עזיבה והגעה, מקום מבטחים עבור יורדי הים ומי שספינתם נטרפה. יצרנו שש קומות בחפיפה של שכבות בטון וזכוכית שקופה למחצה. עטפנו את הבניין ב'עור' חיצוני חלק המנוגד לקיר המחוספס של הפנים, ובאור שחודר דרך 'חריצים' בצורה אקראית. ריבוד שמייצג סבל ודרמות של יחידים ושל הכלל, רמזים לזמן וסבלנות, וריבוד היסטורי של שני עמים. אני תמיד מנסה לעשות משהו שלא עשיתי לפני כן, וזה תמיד מלווה בהרבה רגש".
פרס ואני מול הים
פוקסס, שבדיוק כמו חברו שמעון פרס מעיד על עצמו כי הוא מתעב נוסטלגיה, ומעדיף על פניה שִכחה ושינוי, אומר שיש רק יוצא מן הכלל אחד בהקשר הזה: "היחסים שלי עם שמעון פרס הם הפעם היחידה בחיי שבה לזיכרונות ולנוסטלגיה יש בעיניי ערך. התמונה האחרונה שלנו צולמה כשאנו מביטים על הים ובית השלום של פרס מאחורינו. זה היה אחד הרגעים העוצמתיים בחיי, ואחד המרגשים שחוויתי ב־20 השנים האחרונות, מאז שהתחלנו בשיתוף הפעולה ובידידות שלנו". במהלך הראיון, פוקסס אינו חוסך ביקורת על החברה הצרכנית של ימינו, ואומר שאנחנו עסוקים מדי במשימתיות ובאסטרטגיה במקום לעסוק באהבה וברגשות.
פוקסס שדוגל ברגש ולא באסטרטגיה מסביר: "בעיניי אדריכלות היא בכלל עניין רגשי ולא שכלי. תפקידם של בניינים הוא לא רק לאכלס אנשים, אלא בעיקר לתרום למצב רוח טוב ולרגשות חזקים, ממש כמו מוזיקה". כאמור, כמי שחלם להיות משורר והחיים הובילו אותו לקריירה של אמן ואדריכל, פוקסס מודה שהוא עובד מתוך דחפים יצריים, בתהליך שמלווה בחוויות רגשיות עזות, ממש כמו אורגזמה. הוא סולד מהמילה "סגנון", מציע לכולנו לתרגל מיומנות של "לשמוע אדריכלות ולראות מוזיקה" וממליץ להפסיק עם החינוך לחשיבה אסטרטגית "שמשרתת רק את הצורך לפתוח במלחמה במקום כלשהו בעולם. האסטרטגיה מובילה לטרגדיה, והורסת את העולם. היא מובילה לכך שאין יערות, אין אוויר לנשימה, אין עתיד".
הכל מתחיל בתשוקה
מזה 40 שנה יוצר פוקסס פרויקטים מרשימים ברחבי העולם: מוזיאונים, מרכזי תרבות, בנייני משרדים, בתי מלון, חנויות ואפילו שדות תעופה, אותם הוא מתכנן יחד עם רעייתו, דוריאנה, גם היא אדריכלית, ושותפה מלאה לעשייה שלו. יחד הם מתגוררים בין שתי ערים, רומא ופריז, ונודדים בין משרדי האדריכלות שבבעלותם בווינה, פרנקפורט, פריז, רומא ובסין. בני הזוג הם חברים קרובים של ג'ורג'יו ארמני ואחראים על תכנון כל החנויות ואולמות התצוגה שלו ברחבי העולם. ביתם בפריז מתהדר ביצירות אמנות וברהיטים מקוריים של מעצבי על נחשקים.
מהיכן מגיעה ההשראה, התשוקה?
"רק מאהבה. זה או שאתה מאוהב, או שאינך מאוהב. אתה לא יכול לומר אני קצת מאוהב. באותו האופן - או שיש לך השראה או שאין לך. האהבה היא הדת שלי ואין לי אמונה אחרת. אני גם לא מאמין בסגנון כזה או אחר. מי שמאמצים לעצמם סגנון, הם אלה שאינם יכולים לשמוע אדריכלות ולראות מוזיקה. אני מעדיף להיות קרוב לאמנות ולא לטכניקה. זה מרגש, זה כמו לחוות אורגזמה שדרכה צומחים ומתפתחים. לידה של פרויקט היא תהליך שאינו ניתן לשחזור. משהו שמגיע וממלא חלל ריק. במשך כמה ימים אני רושם רעיונות ומייצר מודלים על בד. הרעיון בא מהחקירה אבל מגיע רק כשהוא רוצה, לא כשאני רוצה. כשפרויקט מסתיים אני מרגיש נדהם וגאה".
ומה תפקיד האדריכלות בעידן המודרני?
"כמו בעבר, הסוד הוא במציאת פתרונות חדשים. אני ממליץ להרהר מעט מאוד על העבר, להתרכז מהר בהווה, להקדיש את כל האנרגיות לעתיד. אדריכלות חייבת להתייחס לאיכות המרחב, לשפר את חיי האנשים, במיוחד את חייהם של דרי ערים מוטרדים וקשי יום. הבניינים צריכים לתרום למצב רוח מרומם ולרגשות חיוביים. רגש זה יותר מגאומטריה, יותר ממרחב, יותר מתפקיד, יותר מבעיה. זו גם הדרך לצאת ממערכת הצריכה המטורפת. אני לא מתייחס לאידיאולוגיה, אלא לכך שתרבות הצריכה אינה מובילה למקום טוב. אנחנו רק יוצרים עוד בעיות - קונים יותר, שותים יותר, אוכלים יותר. כל ה'יותר' הזה מהווה בעיה אמיתית של כמות. כאדריכלים יש לנו אחריות. מה שאנחנו בונים אמור להישאר על הקרקע זמן רב כדי שלא נבנה עוד ועוד. האחריות מחייבת אותנו להשתמש בכוח שלנו כדי ליצור משהו מועיל שמתחשב בצורכי המשתמש ובצו השעה".
ועד כמה קשורה לכך הטכנולוגיה?
"הטכנולוגיה, כמו המידע, חודרת לכל תחום. אי־אפשר שלא להיות מעורב בזה. חידושים טכנולוגיים עוזרים למימוש החלומות שלנו וטכנולוגיה וירטואלית מאפשרת יותר שליטה על כל פרויקט בזכות היכולת לדמיין אותו בבירור לפני שהוא מקבל צורה. בני האדם המציאו את הגלגל כשהיו צריכים להזיז סלעים גדולים ממקום למקום. אנחנו עדיין זקוקים לגלגלים, ויותר מזה, אנחנו זקוקים לכלים חדשים לפתרון בעיות. הטכנולוגיה היא חברה טובה, מסייעת, ואני לא פוחד להשתמש בה. אין עתיד בלי חידושים".
יש לך המלצות ועצות לאדריכלים כאן?
האדריכלים הישראלים מוכשרים ויוצאי דופן. אינני יכול לתת להם עצות, כי אינני יכול לייעץ אפילו לעצמי. אבל אני מאמין שההתעבות של תל־אביב חייבת לאמץ קו רקיע משתנה, אדריכלות חדשנית ובנייה ייחודית, לא רק עבור תיירים שמבלים תקופה קצרה בישראל, אלא גם עבור התושבים. אפשר לפתח כיוון חדש אם תינתן תשומת לב לעיצוב הגגות, ואם תתווסף צמחייה ירוקה לצד גושי הבניינים שהחליפו את השטחים הירוקים.
אתה עובד עם אשתך ארבעה עשורים. איך זה מחזיק מעמד?
דוריאנה ואני החלטנו יחד על המסלול. זה לא רק לחלוק פרויקטים, זה אורח חיים. בעידן הנוכחי אין הרבה שמאמינים בבניית קשר עמוק ויציב. היחסים שלי עם דוריאנה יוצאי דופן, אולי כי אנחנו משלימים זה את זו, אוהבים אותם דברים, יש לנו רגשות ומצבי רוח דומים. העבודה דומה לחיים, הפן המקצועי והאישי מתמזגים יחד ואי־אפשר להפריד ביניהם".
