חמישי 24 באוקטובר 2019
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה
    7 לילות • 11.06.2018
    סיפור אפל
    'המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה' שביים גלעד אמיליו שנקר הוא סרט יוצא דופן אך מעט מפוספס
    בנימין טוביאס

    ירח מלא, עורב מקרקר, כינורות חורקים בפסקול – מהשוט הראשון ברור לחלוטין: הסרט הזה מתרחש הכי רחוק מישראל של כאן ועכשיו. גם שאר הסרט, שמלא בטירות מכושפות ולונה־פארקים ישנים ומתמוטטים, צועק מכל הקירות: "אני שונה! אני אגדה גותית אפלה!"

     

    וזה לא ש'המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה', סרטו הראשון והמדובר של גלעד אמיליו שנקר, חולם רק בלועזית על סרטיו של טים ברטון (למרות שהם ממש שם, בעיקר 'סוויני טוד'). חלק גדול מהעלילה נסב סביב המועדון לספרות בהנהגת ליא קניג, שבו קבוצת נשים מקריאות מסיפוריו של עגנון – בדגש על 'האדונית והרוכל' – רגע לפני שהן מבצעות את זממן בגברים שהביאו עימן. בכך שנקר מחבר יפה בין אותן אגדות אימה זרות על מכשפות מזדקנות לספרות עברית ותרבות יהודית. יש גם לא מעט חנוך לוין בסרטו, כולל החיבה לתחושת הניכור עם קמצוץ עליבות מזרח אירופית. הנוכחות של שחקניות מלאות מניירות כמו קרן מור, אניה בוקשטיין וחנה לסלאו (מצוינת) מוסיפה לתחושה התיאטרלית הזו.

     

    כל התבשיל הזה הופך את 'המועדון לספרות' לסרט מגניב למדי, לפרקים גם כיפי ובטח שונה בנוף המקומי, אבל זה לא ממש מספיק. לא מעט סצנות חורקות או מחופפות, ובגדול הסרט מתקשה להתרומם מעל רמת המערכון המושקע על יחסי גברים־נשים. ניכר ששנקר, ושותפו לכתיבה ולצילום יוסי מאירי (גילוי נאות: אני מכיר ומיודד עם שניהם מתקופת לימודיי), השקיעו יותר בקונספט הקולנועי ובסטים מוקפדים מבסיפור שבאמת פוגע או נוגע.

     

    אפשר להודות לקרן מור, כחברה המבוגרת במועדון שחייבת להמשיך לפתות אליו גברים גם כשהיא הולכת ומזדקנת, שמצילה לא מעט סצנות בסרט, ונוטעת בו קצת לב. אבל בחוויה הכוללת קשה לומר שהצופים יוצאים ממנו עם איזשהו פאנץ' רגשי. גם לא עם איזו צמרמורת של סרט אימה מטלטל, או הכיף של איזו קומדיה מופרעת במיוחד. בסך הכל מדובר בניסוי קולנועי מעניין, לעיתים משעשע ומבדר, אבל גם מפוספס.

     


    פרסום ראשון: 11.06.18 , 23:22