רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: גבריאל בהרליה
    7 לילות • 11.06.2018
    "על כל יהודי שכותב לי 'עוכרת מדינת ישראל', יש ערבי שקורא לי 'ציונית'"
    בתור נערה, שמס מרעי אבומוך אהדה את בית"ר ירושלים, עד שהסבירו לה מה צועקים שם בקהל נגד ערבים. היא חשבה שיכול להיות מעניין להתגייס לצה"ל, עד שהבינה שזה לא מתיישב עם הזהות שלה. ואז היא נכנסה לבית 'האח הגדול', מוסלמית עם כיסוי ראש, כדי לגלות שוב שהיא כנראה לא תצליח לצאת טוב מול אף אחד מהצדדים. עכשיו היא מספרת איך קיבלו אותה בחזרה בבית, המחזות קורעי הלב שראתה בעבודתה במחנה פליטים ביוון, ומה הייתה הבעיה שלה עם הדיירים האחרים
    נבו זיו | צילום: גבריאל בהרליה

    כל חייה שמס מרעי אבומוך הסתובבה בסביבה יהודית־ערבית, תמיד ידעה מה היא ומי היא, אבל אף פעם לא עשתה מזה יותר מדי עניין. דיירת 'האח הגדול' שיצאה לאחרונה מהבית הייתה ילדה מחוננת, תלמידה מצטיינת, "ובזמנו גם הייתי צעירה מודרנית מבחינת לבוש. המבטא שלי היה יותר טוב, לא היו מזהים אותי כערבייה על פי מראה חיצוני", היא מספרת. "לפני הלימודים לתואר הייתי הערבייה הראשונה שעבדה בשדה התעופה, במוקד פניות בערבית".

     

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    כל זה השתנה בדקה אחת. במהלך לימודיה במכללת בית ברל הייתה סטודנטית מצטיינת בפרויקט פר, ונבחרה למשלחת לסינגפור, "מטעם החברה הערבית, ערבייה יחידה עם 11 משתתפים יהודים. נכנסנו יחד לשדה התעופה כקבוצה. זו הייתה הטיסה הראשונה שלי בחיים לחו"ל אז נצמדתי לאנשים, הייתי בלחץ. היו מתנחלים, דתיים, שמאלנים, ימנים, אתיופים, הכל. העבירו אחד־אחד, וכשהגיע תורי אמרו לי ליד כל הקבוצה, 'תפתחי את המזוודה שלך'.

     

    צילום: גבריאל בהרליה
    צילום: גבריאל בהרליה

     

    "ניסו להסביר שאני איתם במשלחת, זה לא הספיק. הפכו לי את המזוודה ועשו חיפוש, כל הבגדים התחתונים שלי בחוץ, ואז מאבטחת לקחה אותי לחדר נפרד. היא עשתה עליי חיפוש מעל הבגדים, הרגישה את החזייה שלי וביקשה ממני להוריד את הבגדים. שיא ההשפלה. אמרתי לה, 'לא נעים לי', והיא אמרה שככה זה, 'אני מרגישה ברזל בחזייה וזה יכול להיות מסוכן'. הורדתי את החזייה והיא לקחה אותה החוצה מול כולם, הלכה לקבל אישור על החזייה ואני חיכיתי בחדר. היא חזרה עם החזייה והאישור, ואז טסנו לסינגפור. אבל ברגע הזה שהיא הלכה פרץ אצלי הנושא הפוליטי. החוויה הזו טילטלה אותי ופקחה את עיניי - לשוני, לגזענות, להסתה נגד ערבים, להסתה נגד הלאום, נגד הזהות".

     

    את יכולה גם להבין את נוהלי האבטחה הללו?

     

    "אתה רוצה להגיד לי שמישהי שמגדירה עצמה כפלסטינית מסוכנת יותר מפסיכופת שעולה על מטוס? מה, אין יהודים קיצוניים? מי שהרג את רבין לא היה ערבי. כערבייה שטסה לטורקיה ומרבית האנשים במטוס הם ערבים, אני רוצה שיחפשו אצל כל יהודי כי לך תדע אם זה לא איזה ברוך גולדשטיין. אני בטוחה שתהיה להם תשובה גם לזה. זה לתייג אנשים על פי שפה או דת או קו פוליטי ולהצדיק את המעשים הגזעניים האלה ולתת להם הסבר כביכול הגיוני. זו תסמונת הילד המכה - ילד בבית ספר שמרביץ לאחרים ואתה שואל אותו, הוא יגיד שהוא מרביץ כי מחזירים לו. כל הזמן הוא במצב של התגוננות ומצדיק את המעשים שלו. אתה עושה לו כל הזמן לא טוב ומצפה ממנו שיכניס לך פרח לרובה? ילדים סוקלים באבנים אבל מולם יש רובים. מה מצפים, שיבואו לחבק את החיילים? אין פה שוויון מבחינת כוחות".

     

     

    × × ×

     

    למעלה מעשור אחרי הרגע הזה בשדה התעופה, נכנסה מרעי אבומוך, 34, לבית 'האח הגדול' (המשודרת בימי רביעי ושבת בשעה 21:00 ברשת 13). הפעם, בניגוד לאז, כבר נשואה ואם לשלושה שגרה בבאקה אל־גרביה, מסורתית, שמרנית. לבושה בצניעות שאפילו קיבלה וילון משלה שיאפשר לה אזור מנוטרל ממצלמות. ברור שמרגע שנכנסה לבית, קיבלה ישר את הטייפ־קאסט "הערבייה" ושעון החול שלה התהפך - מתקדם בקצב מהיר משל שאר המשתתפים, מחכה לפיצוץ שבוא יבוא. הוא תמיד בא. הייתה לה תוכנית פעולה שאפתנית - להביא לקירוב לבבות, לשבור סטיגמות, להראות דו־קיום שמצליח להבין את שני הצדדים, ולהציג פנים אחרות של הפלסטינית המשכילה שחיה במדינת ישראל. למרות המודעות הפוליטית שרכשה, היא חשבה שתוכל להיות עוד אדם בקבוצה הישראלית, בכל זאת - הפעם לא עולים על מטוס.

     

    צילום מסך מתוך "האח הגדול", רשת 13
    צילום מסך מתוך "האח הגדול", רשת 13

     

    "בעלי ואני כל הזמן נתקלנו באמירות על האישה הערבייה המדוכאת, הלא־משכילה והלא־כריזמטית. סטיגמות על כיסוי ראש, שזה בכפייה וזה דיכוי, ראייה מוטעית לגבי מוסלמים, אמירות שערבים הם ברברים חסרי קדמה ולא מפותחים. כל מי שהכיר אותנו מהצד היהודי אומר, 'הלוואי שהיו הרבה כמוכם', ואני אומרת, 'אבל יש הרבה' והם אומרים, 'אני מכיר, אבל לא כאלה'. אני שואלת, 'את מי אתה מכיר?' ואומרים לי, 'את המנקה שלי' או 'את הפועל אצלנו'. ואז שואלים אותי, 'באמת יש מלא משכילים בחברה הערבית?' אנחנו שישה ילדים במשפחה, כולנו עם תארים אקדמיים. כל מי שמסביבי - יותר מ־50 אחוז עם תואר אקדמי ראשון, וגם אלה שלא למדו הם אנשים אינטליגנטים ומתקדמים. אמרתי, 'אוקיי, יש לי את העברית, ידע כללי, לימודים, העבודה שלי, אני אמיצה וקצת משוגעת - אני אלך על זה'".

     

    איך הגעת אליהם?

     

    "מההפקה פנו אליי, איכשהו. ראיתי 'האח הגדול' בעונות קודמות ולכן בהתחלה אמרתי, 'בשום פנים ואופן לא'. מבחינתי זו תוכנית פרובוקטיבית שאין בה מסרים ואין לי מה לתרום שם. אני לא הולכת לנהל רומן, אני לא אדם שרב עם אנשים, לא מתלהמת, אמרתי, 'אם אתם מחפשים רייטינג זה לא אני'. אמרו, 'רק תבואי לראיון'. הלכתי לכל השלבים רק כדי לטפח את האגו שאני מתקבלת. כשבעלי הבין שמנסים לעשות שינוי בתוכנית והיא תהיה עם יותר תוכן ופחות פרובוקציות, הוא התחיל לשכנע אותי לעשות את זה. אמרתי לו, 'החלקת על הראש, אתה מבין מה הולך להיות לנו?'"

     

    ממה חששת?

     

    "מכל מה שאתה רואה עכשיו. הבנו שהולך להיות לא קל, אבל לא צפינו כמה. חשבתי שיראו כמה אני שומרת על עצמי, כמה מכבדים אותי ואת המקום שממנו אני באה. לא חשבנו שכל פעם תהיה חגיגה על נושא אחר. אז עבור היהודים אני פלסטינית וזהו, כבר לא שומעים את השאר. בעיני הפלסטינים אני לא מספקת מספיק תשובות, ולא רבה מספיק. למוסלמים הדתיים יש חילוקי דעות אם עצם זה שאני בבית שיש בו מגע מיני או שיש שם גברים שהם לא בני משפחה - זה מקובל או לא. הולכים שם בלי חולצה, נשים עם ביקיני, אז זה כבר לא משנה מה אני אעשה. וליברלים משני הצדדים אומרים שאני לא מספיק מביאה את עצמי ולא חווה את זה מספיק כי אני שמרנית".

     

    פורסם שבעלך טען שבהפקה לא נותנים לך את התנאים שהבטיחו.

     

    "זה לא נכון. היו לחצים בחברה על בעלי. פנו אליו, באו אליו הביתה, צילצלו וביקשו שיוציא אותי משם. הוא אמר להם שנשקול את זה ביחד. הוא הגיע להחלטה שזה שלי בלבד, לא הוציא אותי ולא לחץ עליי בשום דרך. זה לא היה. כשנכנסתי גיליתי שהוא כתב לי על השמפו מלמטה, 'תהיי את, סומך עלייך'. בהפקה הבטיחו לכבד אותי, שאם זה סותר דת ותרבות הם לא יכריחו אותי לעשות משהו. בעלי לא אדם דתי, הוא שמרני פחות ממני. הבטיחו לי אזור נפרד שאני יכולה להיות בו בנוח, כי אני עם כיסוי ראש ואני לא יכולה להוריד כיסוי ראש ליד גברים. אז היה לי וילון כדי שאצליח לישון בלי כיסוי ראש. והיה הרמדאן - היו נותנים לי צלצול בפעמון והייתי יודעת שזה זמן תפילה או שבירת צום".

     

    חששת מה יגידו בסביבה שלך?

     

    "בפנים לא ידעתי כלום. בתוכנית שמעו אותי מדברת על זה שאני מפחדת, איך יגיבו ומה יעשו. לגמרי חששתי אם יקבלו אותי לעיר בחזרה, אם לא יבקשו מבעלי ומהמשפחה לצאת משם. זו עיר שמרנית. כבר לפני אנשים הרימו גבה לגבי אורח החיים שלי. נגיד שאני מוותרת על לעבוד חמש דקות מהבית בבית ספר ובוחרת לעבוד בתל־אביב עם תנאים פחות טובים רק כדי להגשים את עצמי - הם לא הבינו מה זה. 'למה את צריכה את זה? את יכולה להיות בשתיים בבית עם הילדים. מה זה אומר, שגם תצאי לחו"ל לפעמים? אז איפה הילדים, איזה אמא את? מה עם בעלך, מי יבשל לו?' הדברים הכי פרימיטיביים שיש, וזה עוד לפני שנכנסתי ל'האח הגדול'".

     

    אגב, איך היה הרגע הזה שנכנסת אל הבית?

     

    "מאוד מפחיד. שבוע לפני לא הצלחתי לאכול או לשתות, התקפי חרדה, ממש פחדתי. כשנכנסתי אמרו לי, 'את יכולה לרדת' וקפאתי, לא הצלחתי לרדת מהאוטו. קראו לי בשם שלי ואמרתי, 'וואט דה פאק, מאיפה הם מכירים את השם שלי?' ובפנים קיללתי את עצמי, 'מה עשיתי?!' פחדתי פחד מוות. עליתי למעלה וקלטתי שהקהל קורא בשם שלי, אמרתי לעצמי, 'איזה סנובית אפילו לא אמרת להם שלום'. הסתובבתי לקהל ומפחד יצא לי נפנוף שלום כמו המלכה אליזבת. שמתי ידיים על הברכיים, הורדתי את הראש והתנשפתי, ואז נזכרתי שזה מצולם.

     

    "ירדתי ופגשתי אנשים וזה לא הרגיע אותי, ראיתי אנשים מוזרים. לירז עם הנקודה מתחת לעיניים, אילן עם הפרצוף הקשה שלו, ישראל עם העגיל באף - אמרתי לעצמי שאכלתי אותה ואני חייבת לצאת. מגי ומריה חיבקו אותי ואמרתי, 'אוקיי, יש אנשים טובים'. אבל היו לי כמה דקות של התקף חרדה, לא הצלחתי לנשום, רעידות, מדברים איתי ואני לא מצליחה לדבר מרוב פחד. לקח לי כמה דקות להתאפס על עצמי".

     

     

    × × ×

     

    היא גדלה במשפחה שמרנית ששילבה בין דת לחיים מודרניים ליברליים, לימדה אותה ערכים ונתנה לה לבחור. "משפחה צבעונית. אני לא מגדירה את עצמי דתייה, תמיד הייתי קרובה לאלוהים, תמיד צמתי והתפללתי והאמנתי, מה ששיניתי בעצמי זה ששמתי כיסוי ראש והארכתי בגדים. נשארתי אותו בן אדם".

     

    בשבועות הראשונים בבית האח נראה היה שהשילוב בין צניעות ושמרנות דתית יחד עם השכלה, פתיחות ורגישות משחקים לטובת מרעי אבומוך. בני הבית נתנו לה כבוד של שומרי מסורת - לא ממש משנה איזו - וכאשר הוכנסו אלמנטים של לאומיות, זהות, דגל והמנון במשימת החלל, היא הצליחה להיחלץ מהתיוג הפלסטיני. אולי ההצלחה הזו הכניסה אותה לשאננות כי כשהוכרזו בחירות לראשות ממשלת הבית, מרעי אבומוך החליטה לרוץ, ונבחרה די בקלות. כשהעניקה את נאום ראש הממשלה הראשון החלו לעוף גיצים. על המסך בבית האח ובבתי ישראל נראתה ערבייה בכיסוי ראש נואמת לעם ישראל. כבונוס, הפקת התוכנית העלתה שקופית שבה הוצגה שמס כ"ראשת הממשלה הפלסטינית הראשונה של בית האח הגדול".

     

    למרות שמדובר במשימה שעוסקת בספירת בוטנים בתוכנית טלוויזיה, שילוב המילים "ראשת ממשלה" ו"פלסטינית" עורר תגובות קשות בקרב חלק מצופי התוכנית, החל מחרם והפגנות ועד להתנתקות מערוץ 'האח הגדול'. מהר מאוד המילה "פלסטינית" הורדה מאותו כיתוב, אבל מדיניות החיסולים חזרה והכניסה את שמס בין כוונות.

     

    "לא קלטתי שאנשים לקחו את ה'ראש ממשלה' ברצינות עד שיצאתי. כששמעתי על זה צחקתי, כמה מילה יכולה להיות מאיימת למרות שאין בה איום. לא חששתי שבזה שמחקו את המילה 'פלסטינית' מוחקים את הזהות שלי, אל תדאג. הטוקבקים מציקים לי מספיק על זה שאני פלסטינית. אני מדמיינת לעצמי את הכעס והעצבים כשהם מקלידים וחושבת, 'איזה דבילים, אין להם מה לעשות בחיים'. נכנסתי כדי לגשר, להביא לקירוב לבבות, בגלל משימה אנשים בחוץ הקצינו את זה. הם פחדו שאנשים יראו בזה משהו טוב שיכול לעבוד".

     

    זו לא הייתה ההתנפלות הראשונה. בשיחה על פוליטיקה הזכרת את המשפט, "צריך להוריד את ביבי" וישר נחשדת כמי שמבקשת לחסל אותו בפועל.

     

    "את זה שמעתי רק אתמול, אמרתי, 'מה, איך אנשים הגיעו לזה?' אני נגד אלימות מכל סיבה ובאמת כשדיברנו על פוליטיקה אמרתי ש'ביבי עושה לכם ככה וככה, מפחיד אתכם כדי להיות בעוד קדנציה, זה עובד כל פעם מחדש', ואז אמרתי, 'איך אתם לא פוקחים עיניים ולא מורידים אותו?' מה, אם יהודי היה אומר את זה היו מבינים את זה אחרת? אז הם גזענים, בהצלחה להם. הרי לא משנה איך אני אגיד את זה, גזען ימצא דרך לקחת את זה למה שהוא רוצה לשמוע. את התגובות אני רואה בפייסבוק שלי, בטוקבקים, אנשים כותבים הכל - על כל יהודי שכותב לי 'עוכרת מדינת ישראל', יש ערבי שקורא לי 'ציונית'. לא כולם, יש מלא תגובות טובות, נשים שמחזקות אותי, השראה, גברים שכותבים שאני מודל לאישה מוסלמית שיכולה להיות בכל מקום ולגרום לאנשים לכבד אותה".

     

    מה בעלך אמר כשהודחת?

     

    "הוא שמח לראות אותי שוב, הילדים גם. הם רצו שאני אשאר עוד, בעלי תמך מההתחלה עד הסוף בצורה מדהימה. חשבתי שאני אחזור להוריקן אבל הבית נראה יחסית נורמלי. הלכנו לאמא שלי כי הילדים היו שם ולא הסכמתי לחכות עד הבוקר. אנשים חשבו שאני הולכת ליישוב שלה כי אני מפחדת להיכנס ליישוב שלנו. הערתי את הילדים, הבת של חיבקה אותי ואמרה לי, 'אם זה חלום אל תעירו אותי', ונשארתי לישון איתה, עם השמלה. לשעה. נסענו לבאקה, שלחנו את הילדים לבית ספר והמשכנו לתל־אביב. אחר כך חזרתי כרגיל הביתה. בהפקה חשבו שיכול להיות מסוכן, חששו, אבל לא הסכמנו למאבטחים".

     

    פחדת מתגובות אלימות?

     

    "אני מפחדת רק מאלוהים שבשמיים. אנשים יכולים להגיד מה שבא להם. עכשיו כבר שבוע שאני שם, ואם יש אנשים שעוצרים אותי אז אומרים לי רק דברים טובים. מי שהתנגדו להשתתפות שלי לא אומרים כלום. אולי כעסו אבל מכבדים את המרחק ואת הפרטיות שלי".

     

    נראה היה שלקחת קשה את עזיבתה של עורכת התוכנית רווית ליאור־מנדל את תפקיד האחות הגדולה.

     

    "פגשנו את רווית בתהליך לפני, נוצרה ברית טיפולית כזו או אחרת בינינו. הרגשתי שאני מכירה את האישיות מאחורי הקול, סמכתי עליה. בשנים קודמות הרגשתי שהאח הגדול לפעמים משחק באנשים, עושה מניפולציות רגשיות כדי להוציא דברים מאנשים גם על חשבון הרגש והפרטיות שלהם. היא לא עשתה את זה. לכן גם כשהרגשתי שאני רוצה לדבר עם מישהו הייתי פונה אליה, גם זה שהייתה אישה עשה לי נוח וטוב.

     

    "כשנכנס אח גדול שהוא גבר, ואנחנו לא מכירים ולא ראינו אותו, זה הרגיש לי שאני מדברת עם רובוט. לא משהו נגדו אלא שהשינוי טילטל אותי, אבל ייאמר לזכותו שמהר מאוד הוא רכש את האמון שלי. לא באתי בשביל הפנאן ולא בשביל הכסף, חשבתי שאני יכולה להגיע לגמר אם אני רוצה. כשיצאתי הרגשתי הכי שלמה עם התקופה, הייתי 30 יום בדיוק. יצאתי עם הרגשה שיצאתי מנצחת".

     

    בדיעבד, מה הכי הפתיע אותך שם?

     

    "שהאנשים היו שקטים מדי. לא רק איתי. שמרו על איפוק כאילו שממתינים אחד לשני, אף אחד לא פותח פה, לא מביא את עצמו ואת העמדות שלו. חשבתי שיהיו יותר מטורללים, קטגוריות מסוימות כמו בעונות קודמות - הגזענים, המתלהמים, הפשוטים, אלו עם העמדה הפוליטית הקיצונית, אנשים שהם אישיות שנויה במחלוקת. כשיצאתי הבנתי שכנראה הפעם אני האישיות השנויה במחלוקת".

     

     

    × × ×

     

    היא נולדה במועצה המקומית ערערה, בת בכורה במשפחה של שש בנות ובן, והיום היא היחידה עם כיסוי ראש. אמא שלה למדה עיצוב אופנה, עבדה בתחילת הקריירה אצל גדעון אוברזון ובהמשך עשתה הסבה ולימדה עיצוב אופנה בתיכונים בצפון. אביה היה מורה לערבית בבתי ספר יהודיים, הוא נפטר מדום לב בגיל 47. "תמיד היינו בדו־קיום יהודי־ערבי, גם מצד העבודה והחיים של אבא, וגם מצד אמא שבאה מלוד, עיר מעורבת, למדה בתיכון יהודי, ולמדה ועבדה בתל־אביב עד שהתחתנה עם אבא. היו להם חברים יהודים, משפחה שהבת שלהם הייתה החברה היהודייה הראשונה שלי. משם התחלתי ללמוד עברית. למדתי את השפה גם משיחות של אבא ואמא כשלא רצו שנדע מה הם מדברים, וגם מהטלוויזיה - 'הבית של פיסטוק', 'גברת פלפלת', 'נילס', 'קשקשתא'. כשהתחלתי ללמוד עברית בכיתה ג' כבר הייתה לי השפה".

     

    את כל הלימודים עשתה בערערה, בחטיבת הביניים נכנסה לכיתת מחוננים וגם לפרויקט נוער שוחר מדע שלמדה בו באוניברסיטת תל־אביב ובטכניון. בבית שמעה סיפורים על פליטים פלסטינים מדרגה ראשונה, אבל לא קישרה את זה לפוליטיקה ולמציאות של ימינו. "הסיפורים של סבתא שלי היו כל הזמן שם על מה שהיא עברה, 'כשברחנו בשנת 50' ומשהו אז בישלנו ככה וככה', או 'כשהיינו במחנה הפליטים ברמאללה אמא שלי הייתה שרה לי את השיר הזה', וגם, 'באותו יום שברחנו אבא איחר ואמרו לנו שהוא נהרג, ורק אחרי שלוש שנים כשאמא שלי חזרה איתנו ללוד גילינו שהוא נפצע והוא לא מצא אותנו ולא מצאנו אותו'.

     

    "סבתא סיפרה למשל שכשהם פגשו בסוף את סבא זה כבר לא היה באותו בית שעזבו כי כבר ישבו שם יהודים ולא נתנו להם להיכנס לבית. ובתקופת המסיק הסבתא השנייה שלי מערערה הייתה אומרת לא להשאיר זית אחד, 'כי אם תאלצי לברוח - מהזית הזה תוכלי לעשות שמן'. זה רדף אותה. ואיך היא לימדה אותנו ללקט עשבי בר? 'כשתאלצי לברוח תדעי שאת יכולה לעשות מזה מרק'. אבל אלו היו סיפורי סבתא שמספרת על הילדות שלה, לא היו בהם שנאה ולא הסתה למלא לנו את הראש, השיח הפוליטי לא היה משהו שדיברו או חינכו אותי עליו כמו שתמיד שמעתי - שערבים מכניסים לראש של ילדים צעירים הסתה ושנאה".

     

    וכהוכחה ניצחת לזה היא מציגה את ראיית הזהב, "בחטיבת הביניים הייתי אוהדת של בית"ר ירושלים. הם שיחקו טוב, הייתי רבה עם הילדים בכיתה שכל אחד היה אוהד של קבוצה אחרת, עד שמורה אחד הסביר לי מה צועקים האוהדים ביציעים של בית"ר, כל הקריאות הקיצוניות, ה'מוות לערבים'. הבנתי שאפילו הדברים הפשוטים כמו רוח ספורטיבית מקבלת צבע פוליטי, אז נטשתי את הכדורגל לגמרי".

     

    אבל היו לך מחשבות אחרות, בעייתיות לא פחות עבורך – להתגייס לצה"ל.

     

    "בגיל ההתבגרות הסתכלתי על חיילים וחיילות ואמרתי שזה נראה מעניין, שיש שם משהו שאני רוצה גם. ידעתי את הזהות שלי, שאני פלסטינית, ולא קישרתי עם דברים אחרים. לא שרציתי להתגייס ולא ניגשתי להתגייס אף פעם, פשוט הייתי נערה מתבגרת שהיה לה קונפליקט בין מה שהיא אוהבת ובא לה לעשות, וללכת לצבא נראה לי מעניין, כמו ללכת לצופים, זה בטח כיף. לא הסתכלתי על זה פוליטית. כשהבנתי מה הצבא עושה זה התנגש לי עם מי שאני ועשה לי לא טוב. חשבתי מתי כבר תהיה מדינה אחת לשני עמים ויקראו לה בשני שמות - ישראל / פלסטין, שם מצוין מבחינתי. ואז נוכל להתגייס כולנו לצבא, לא יהיה צריך להילחם אחד בשני, אפשר להילחם ביחד בחוץ. תמימות של ילדים".

     

    במקום לצבא הלכת ללימודים.

     

    "ותוך כדי זה התחלתי ללמוד גם את ההיסטוריה של העם הפלסטיני והעם היהודי. הייתי יושבת לראות חדשות כאילו זו סדרה, הכרתי את כל שמות השרים ואיזה תיקים יש להם, להבין את המפה הפוליטית. הבנתי שזה מסובך ושהייתי מאוד תמימה. גיבשתי את הזהות שלי. לא פחדתי יותר להגדיר את הזהות שלי כפלסטינית. ליהודים קשה לשמוע את זה ואומרים שאין עם כזה אז הלכתי לבדוק אם זה באמת - אם היו פה פלסטינים, לחקור את ההיסטוריה של היישובים הפלסטיניים, את השמות של כל הערים, הכפרים, הנחלים, איך זה נקרא לפני ואיך זה נקרא היום. חיפשתי מה היה בירושלים, בלוד, ברמלה, בחיפה, גם מבחינת תרבות - זמרים, מופעים, שירה פולקלורית, מנהגים. עשיתי מזה עבודת מחקר, הייתי צריכה להגיש עד עשרה דפים, הגשתי יותר מ־400. חננה אבל הייתי צריכה את זה עבור עצמי. המרצה כתב לי, 'עבודה מושקעת, לא היה צריך כל כך הרבה דפים, אמרתי עד עשרה'".

     

    למה ליהודים יש בעיה עם ההגדרה של פלסטינים תושבי ישראל?

     

    "פעם כל אחד היה מגדיר את עצמו כמו שהוא רוצה, וזה לא היה מעורר עליהום, כי גם לא היה אינטרנט. הנוער של היום - לא כולם - יותר אמיץ להגדיר את עצמו כפלסטיני. לא פלסטיני־ישראלי, פלסטיני".

     

    ואת?

     

    "אני לא רוצה להגיד, איך שאני לא אגיד אני אחטוף. אני פלסטינית ואני רוצה להגיד פלסטינית־ישראלית בלי שזה יעשה לי רע ובלי שאחטוף לא מפה ולא משם. אני מעדיפה להגיד 'it's complicated'".

     

     

    × × ×

     

    אחרי שסיימה את הלימודים עבדה כמורה למתמטיקה ומדעי המחשב במשך עשר שנים, ותוך כדי למדה אמנות, קורסים בפסיכולוגיה וקורסים כמדריכה לחינוך מיני - ועליהם היא לא מעוניינת להרחיב. סיימה תואר שני בטיפול באמנות באוניברסיטת חיפה והיום עובדת בארגון סיוע הומניטרי, שאת שמו היא לא רוצה לומר כי לדבריה גם הוא יעורר מחלוקות ויסבך אותה, הפעם לא עם היהודים. "אנחנו נותנים סיוע בעיתות משבר בכל העולם - כמו רעידת אדמה במקסיקו, או המלחמה בדרום סודאן. בקיץ שעבר הגעתי לארגון והוא שלח אותי לצפון יוון, גרתי בסלוניקי ועבדתי במחנות פליטים מסביב כמטפלת פסיכו־סוציאלית. טיפול בנשים ונערות מתבגרות, רובן הגיעו מסוריה".

     

    ספרי על טיפול לדוגמה.

     

    "הייתה אישה שהיו לה ארבעה ילדים, שהגיעה עם שלושה ובהיריון, שבאה מגבול עיראק־סוריה אחרי מסלול בריחה ארוך מאוד. היא לא ידעה איפה בעלה שנעדר. במהלך הבריחה ילד אחד נדרס מול העיניים של האחים שלו בתנאי קרב, כך שאף אחד לא בא לעזור לו. מאז אחד הילדים שלה, בן שש, הפסיק לדבר. התאום של הילד שנדרס פיתח פיצול אישיות, התחיל להסתכל על עצמו במראה וחשב שזה אחיו התאום. האם קרסה, איבדה פרופורציות של זמן, היא אומרת שהיא בחודש שמיני ובעלה נעדר לפני שנה, והיא לא מצליחה להסביר לעצמה זמנים.

     

    "היא ביקשה שארגונים יעזרו לה והיה עומס אדיר ולא טיפלו בה, אז היא גילחה את הראש כדי לקבל תשומת לב. הם הגיעו לסוריה ומשם לטורקיה ושם שילמו למבריחים הון כדי שיבריחו אותם בסירות גומי שמכילות 10־15 איש ועולים עליהן 30. שולחים אותם לתוך הים עם אפודי סרק, אם הם טובעים זה לא שווה כלום. בלילה התהפכה הסירה שלהם, ולמשמר החופים אסור להתערב עד שהסירה מתהפכת. הילד התחיל לדבר בפעם הראשונה כשהסירה התהפכה, צעק, 'הצילו! עזרו לי!'"

     

    הם סיפרו לך על מסע הבריחה?

     

    "שמו אותם בצפון יוון במקלטים, אכסניה בתנאים גרועים מאוד. עבדתי עם הילד והייתי מבקרת את האמא. איתו שיחקתי, ציירנו, טיפול באמנות, וכל הזמן הוא שיחזר את האירוע בים - צייר ילד ואמר את המשפט היחיד שהוא יודע לומר למרות שהוא בן שש, 'הצילו, עזרו לי'. היה משחק בחול ומים ואומר, 'הצילו, עזרו לי'. בתחילת ובסוף כל טיפול הייתי אומרת לו, 'אתה יודע כמה אני אוהבת אותך? בגודל של השמיים'. ביום האחרון של הטיפול, אחרי כמעט חודשיים, הוא ענה לי, 'בגודל של השמיים'. זה אחד הסיפורים הקלים. מאוד. הייתי מגיעה למחנה בתשע בבוקר ויוצאת משם בשש וחצי כשיוצאים איתי החוצה האנשים מהקבוצה שלי שאומרים, 'שמס די, את הורסת לעצמך את הבריאות'. עבדתי שם חודש, חזרתי לארץ לכמה ימים וחשבתי שזה לא מספיק, ביקשתי שוב, ולקחתי את הילדים שלי איתי ואת אחותי שתשמור עליהם כשאני בעבודה. הם באו איתי לעוד חודש ליוון. בעלי עבד בארץ. כשנכנסתי לאח הוא כבר היה רגיל שאני עוזבת לחודש".

     

    אבל לא נראה שהוא צריך להתרגל.

     

    "אני לא אעשה את זה שוב בחיים. או שכן? 'האח הגדול' זה לא משהו שחשבתי שאני רוצה לעשות בחיים, לא תיכננתי את זה וזה לא היה יעד. אבל זה בא לי בול".

     

    nevo21@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 11.06.18 , 23:50