שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 11.06.2018
    בלי פילטרים
    בעולם שיצרה דנה אידיסיס בסדרה המעולה 'על הספקטרום' היא מציגה אנשים עם אוטיזם כמו שהטלוויזיה מעולם לא עשתה: עם הרבה הומור, כאב וגם מיניות, ובלי שום ניסיון לעדן את המציאות. היא מכירה את זה היטב מהבית, מהרגעים שבהם דחו את גיא, אחיה הקטן משיעור שחייה בבריכה, מהערות רעות לב שספג, מבורות, מתחושת האשמה שהוריה הרגישו, וגם מהפחד שהתעורר בזמן שהייתה בהיריון
    יהודה נוריאל | צילום: יונתן בלום

    לרגע אחד בחייה, בגיל 19, איבדה דנה אידיסיס את הקרקע שהיא ניצבת עליה. צעירה אינטליגנטית, אלגנטית, שקולה, אחראית, מוצלחת. מוצאת עצמה חסרת אונים, לא מובנת, כלואה בבדידותה בעולמה הפנימי. "יצאתי מהצבא אחרי שנה. כי לא התמודדתי עם הדבר הזה. הלכתי להיות מדריכת חי"ר. בגלל אחותי הגדולה והחברות שלה, ובכיתה י"א, תיכון 'בליך' וכו', אתה לא מבין מה זה. עד שהגעתי, והבנתי מה זה אומר להיות מדריכת צלפים: אתה מלמד מישהו לירות במישהו. אז לא תודה", היא משחזרת.

     

    "שמו אותי פקידה, בתור עונש שביזבזתי הקצאה. פקידה נידחת, ממש 'אפס ביחסי אנוש', לא לעשות שום דבר. עד שפשוט התחרפנתי. הרגשתי עם עצמי, שאני לא מצליחה להיות במקום כלשהו. אפילו לא הלכתי לקב"ן מטעמי דיכאון. פשוט לא העליתי על דעתי לצאת. לא היה לי אומץ לעשות את זה. עד שהקב"ן בעצמו בא ואמר, 'תקשיבי, את פשוט צריכה לצאת משם'".

     

    אז היא יצאה. ובמקום ללמד אנשים להרוג אנשים, באה לספר לנו על אנשים שרוצים לחיות. אנשים על הספקטרום האוטיסטי, אנשים ממש כמונו, הם פה ליד, אבל אנחנו לא מצליחים להבין אותם, או ברוב המקרים - נרתעים ולא באמת רוצים. מתחת לחזותה המאופקת של אידיסיס - והיא הראשונה לצחוק על עצמה, כלומר, כשהיא בכלל מרשה לעצמה לצחוק - יש עולם רגשי עשיר ומפותח. כזה שבא לידי ביטוי עכשיו בסדרת הדרמה הקומית הנהדרת של yes, 'על הספקטרום'.

     

    הסדרה, שנגיע אליה בהמשך, מספרת על שלושה צעירים על הספקטרום, החיים יחד בדירה משולבת בקהילה. כתיבתה החלה שנה לאחר צילומי הסרט הדוקומנטרי המרגש והמומלץ בחום של אידיסיס, 'סרט בר־מצווה'. ההכנות לבר־המצווה של גיא, אחיה הצעיר של דנה ובן הזקונים של המשפחה, בחור עם אוטיזם. היא הייתה בת 13 כשנולד. בגיל שלוש החלו התקפים אפילפטיים, ועימם התגלעו הקשיים, הסביבה שלא מבינה, התסכול העמוק של המשפחה, שעברה לתקופה לקריית טבעון, שם היה בית ספר מיוחד לילד. וגיא המקסים, כל כך קרוב ולרגעים נורא רחוק.

     

    "אמרו לי: 'אל תעשי אותנו מסכנים'". מימין: יוסיפוביץ', מג'ר ולבוב, 'על הספקטרום'
    "אמרו לי: 'אל תעשי אותנו מסכנים'". מימין: יוסיפוביץ', מג'ר ולבוב, 'על הספקטרום'

     

     

    זה אירוע שטורף את החיים של המשפחה?

     

    "כן. אבל זה לא אירוע, זה לא רגע אחד וידיעה של 'בום', אלא החיים. אין ספק שזה מעביר את החיים מהמסלול האחד שבו הם התנהלו, למסלול אחר. מוסיף לחיים שכבות של צבע".

     

    היא הייתה קרובה לגיא מן ההתחלה. "תמיד להיות הגב שלו. הוא איתי. הוא נוכח בחיים שלי, תמיד, מול אנשים וכל העולם, חברות שלי, הכל בחוץ, ואם יש לי חבר חדש הוא יכיר אותו יום אחרי. ומבחינתי, מי שלא בא לו טוב ולא משתף פעולה - שילך", היא אומרת. "מצד אחד יש הצורך, ממקום של אחות גדולה, לגונן עליו. ומצד שני, אתם לא מבינים אותו טוב, כמו שאני מבינה אותו. אני יכולה להעביר לכם טוב יותר את העולם שלו, ולהפך".

     

    איך חושפים נער בן 13 על הספקטרום בסרט דוקומנטרי?

     

    "זו כמובן הייתה שאלה רגישה, עד כמה הוא מוכן. היו גם סיטואציות שגיא אמר, 'אל תצלמי עכשיו'. הבנתי שיש בו את ההבנה. אבל היו גם רגעים שאמרתי, עד כאן. אני לא ממשיכה עם זה. גדול עליי, לחשוף אותו ואת ההורים. אבל אבא שלי אמר להמשיך כי זה מאוד חשוב. להכיר אותו לעולם, להבין את המורכבות, ואולי כך יבינו את המשפחה אחרת, כשאנחנו באים למסעדה או לבריכה.

     

    "הרבה פעמים החוויה המיידית היא שאתה מפריע. לא לכל האנשים, אבל כן, זה מפריע. נסענו לחוג בריכה ואבא אמר במשך כל הנסיעה, 'רק שייתנו לו להשתתף'. לא הבנתי את זה. אבא, למה אתה במתח? והוא צדק. הגענו, גיא לא עשה שום דבר רע, שחה סביר - אבל המדריך מיד אמר, 'צריך ללכת לתרפיה'. זה תמיד משהו 'בתרפיה', 'בעיסוק', 'אמנות בעיסוק'. תמיד אתה נשלח למקום אחר.

     

    "היו עוד הרבה מצבים טיפוסיים. מבטים. הערות. 'למה הוא מתנהג ככה'. 'זה מרעיש'. סיטואציות שמבוססות על חוסר הבנה ופחד, או סתם רוע לב וטיפשות, שממילא לא חסרים. ומצד שני, רגעים קטנים של חסד. אני הולכת עם גיא למכולת, הוא מבקש משהו, והמוכר הנחמד עוזר לו מאוד. וזה 'יש, איזה בנאדם מהמם!'"

     

    באחד הרגעים בסרט גיא כמעט מתמוטט, לא רוצה ללכת לבית הספר, מרגיש אבוד. הם יושבים על הספסל בגן, עד שהוא מבקש מאחד הפועלים להצטרף לעבודה, להשתמש במפוח העלים. ומתמלא אושר. "אחת התוצאות המיידיות של הסרט הייתה שכל הגנים בסביבה רצו לתת לו להיות גנן", היא צוחקת. היום הוא כבר בן 19, מתנדב במסגרת השירות הלאומי כגנן בספארי. ועדיין חי עם ההורים. ברגעים היותר קשים בסרט, אפילו הם - זוג אינטליגנטי וקשוב - שוקעים עד למקומות של האשמה עצמית. האבא סבור שזה אולי בגלל שהילד היה קרוב מדי למכשירים אלקטרוניים. או בגלל ההיריון המאוחר יחסית של האם.

     

    תחושת האשמה שלהם קיימת עד היום?

     

    "מאז הסרט לא העליתי את זה בפניהם. אבל אלמנט של אשמה קיים בכל מקרה, גם במקום שלי. אחי שאל אותי את זה. 'דנה, אני בחור אוטיסט ואת לא. למה? למה את לא ואני כן?' ולא ידעתי מה לענות לו. זה שובר את הלב. אבל אני לא יכולה לייפות עבורו את המציאות. שאלה שהולכת איתי מאז. ואין לה תשובה. כמו גורל. והוא עלול לגזור על אנשים על הספקטרום הרבה בדידות, קושי עם בני זוג, בחברה, בעבודה. דברים שאני ערה להם יותר מאחרים. לי יש משהו שהוא לא מובן מאליו, שאין לאחרים".

     

    לפני שלוש שנים הפכת לאם. החשש הזה היה שם במהלך ההיריון?

     

    "בטח. בטח. לא מחשבות שזה יכול 'לעבור' אליי. אלא בגלל שראיתי מקרוב קושי מסוים, ומאוד פחדתי לחוות אותו גם עם הילד או הילדה שלי. ובזמן שאני אומרת את זה, אני מבינה את המשמעות הקשה של מה שאני אומרת. וזה עושה רגשות אשם: אז מה את אומרת, שאת לא רוצה ילד כזה?"

     

    אולי זה התסכול, "הלוואי שהיה ילד רגיל"?

     

    "רוגל אלפר (כותב ב'הארץ', שבנו הבכור נמצא על הספקטרום) כתב שהוא לא היה רוצה שהילד שלו יהיה אחר. אלא שהגורל שלו יהיה אחר. אני מאמצת את זה. וזה אפשרי. לא מיידית. אחת הבעיות הכי גדולות היא שיש ניתוק מוחלט בין אנשים על הספקטרום, לבין מי שלא. האפשרויות שלהם מאוד־מאוד מוגבלות, אם בכלל קיימות".

     

    כמו שאני מבין ממך, אז לצד הגברת המודעות, ואפילו לפניה – זה פשוט ללכת ולעשות.

     

    "בדיוק. קמפיינים ותרומות ומודעות ו'להביא לשיח', זה יופי, אבל תכניסו את הידיים פנימה. הייתי שקועה חזק באח שלי: לכתוב סדרה, לכתוב דוקו, לדבר על זה ועל זה, ו'השיח', 'השיח', 'השיח'. אבל אז פגשתי את הבחורים בבית אקשטיין. ומי שהיה לי איתו חיבור וכימיה, נעשיתי חברה שלו. חברות אחרת, כן. אבל זה הדבר שמשנה! ואם לאח שלי יהיה מישהו שיזמין אותו הערב לסרט - זה ישנה לו את היום וישנה לו את העולם! זה מה שלמדתי. ואם תהיה אפשרות שלבת שלי תהיה בייביסיטר שהיא על הספקטרום, אני לא אגיד לא, זה לא יהיה. אלך להכיר אותה, אראה שהיא אחראית. וזה יעשה את השינוי. הדברים האלה".

     

    שפה מכוננת תודעה. איך קוראים לזה?

     

    "שאלתי ואמרו לי שהם אוהבים שאומרים 'על הספקטרום'. ואם כן, אז 'בחור עם אוטיזם', או 'בחורה עם אספרגר'".

     

    אפרופו "השיח", בעקבות הדוקו והסדרה נעשית דוברת מבוקשת?

     

    "כן. מבקשים ממני כל מיני דברים, לכתוב בלוג וכו'. אבל מי שצריך להיות דובר הם אנשים שחווים את החוויה הזו. אני לא על הספקטרום ולא יכולה לייצג, וגם עניין ה'ייצוג' מתעתע, כי יש המון אנשים שונים עם אופי שונה. לכן, מה שאני מנסה לעשות הוא לספח איתי את מי שבאמת יכול להיות דובר".

     

    ובכלל, למה את מספרת סיפור על אנשים על הספקטרום, על אחיך והמשפחה, ולא על עצמך?

     

    "שאלה טובה מאוד. אני לא עושה את זה בגלל שליחות. זה משהו שקיים בי כל הזמן. בדמויות ב'על הספקטרום' יש דברים שאני מביאה מעצמי, אני בתוך זה רגשית. סוג של התמודדות שלי עם החיים שלי".

     

     

    × × ×

     

    את 'על הספקטרום' (המשודרת בימי שלישי, ב־21:30 בערוץ yes EDGE) יצרה יחד עם הבמאי יובל שפרמן. היא מבוססת על החוויה האישית של אידיסיס, ועל אלה של דיירי בית אקשטיין, דירות משולבות בקהילה. שלושה דיירים: רון־רון (ניב מג'ר), בעל אספרגר, אובססיבי לקניות בערוץ הקניות ובעל חרדה חברתית. זוהר (נעמי לבוב), שמצליחה להשתלב לא רע, אפילו עובדת בארומה, ונורא מחפשת אהבה. ועמית (בן יוסיפוביץ'), שעדיין מנסה להבין איך העולם הזה עובד, בתמימות ילדותית אינסופית.

     

    זה מצחיק, כשעמית נוטל ככה סתם כלב עם רצועה שהיה קשור שם ברחוב, ומביא אותו הביתה. "מצאתי כלב. וקוראים לו כלב". זה מאוד לא פוליטיקלי קורקט, כשרון־רון מטיח ביובש בפני השכנה שלו, "את נורא שמנה, וזה מגעיל". וזה קורע את הלב, כשזוהר כל כך רוצה בן זוג "רגיל", ונתקלת בקיר המציאות של דייט מהגיהינום - כמובן, עם בחור אחר על הספקטרום. "אבל אני רגילה! אני לא מיוחדת!" היא בוכה. כנות, תמימות ופגיעות בעולם שמתקשה להפנים את הקודים, שלצערנו נכפו עלינו, "המבוגרים הרגילים".

     

    "הייתה בחירה מכוונת של הדמויות", מסבירה אידיסיס. "זוהר שונה ולא מוכנה לקבל את זה. רון־רון שונה ועובד עם שונותו, ובוחר איך להתמודד עם הדברים, 'הבנתי, תודה'. ועמית, שהוא לא מודע בכלל. הוא לא בהבנה ובניתוח. הוא בחיים. בהוויה".

     

    המקום של זוהר הוא לכן הכי דרמטי ושובר לב.

     

    "זוהר היא בחורה שלא מוכנה לקבל את זה שהיא על הספקטרום. על הנייר היא יודעת למה כן, אבל לא מוכנה לקבל. זה ה'כמעט'. זה ה'ליד'. נמצאת בתסכול מתמשך. באחד התחקירים שאלתי את הפסיכולוגית מה את אומרת למישהי בסיטואציה הזו. 'אני מנסה להגיד, יש לך משקולת שקשורה לרגל. את הולכת קדימה והיא מאיטה אותך. אם תרימי את המשקולת ותלכי איתה, תתקדמי יותר מהר".

     

    וכבחורה מושכת זה מוביל אותה למקומות טעונים. היא יוצאת ממסיבת רווקות, בטח מתנדנדת מאלכוהול. מפחיד.

     

    "כן. היא אומרת, 'אני רוצה להזדיין'. כמו בחורה בת 28, כן? ומצד שני, זה עלול להגיע למקום מאוד לא טוב. קו תפר בין הרצון שלה כאישה, לבין זה שיכולים מאוד־מאוד לפגוע בה. בתחקיר שלי שמעתי סיפורים על בחורות שניצלו את תמימותן, ומצד שני כאלה שיצאו לדייטים מוצלחים, פיתחו יחסים ועכשיו הן בזוגיות. שאלת המפתח היא איך לעשות את זה נכון כדי שהיא תקבל עצמאות, שולטת בגורלה ובחיים שלה.

     

    "והרבה אנשים שדיברתי איתם, בני 30 פלוס, חווים כל הזמן התייחסות שהם ילדים ושאין להם את ההחלטה הבסיסית: מה לאכול, איפה לגור, איפה לעבוד. זו חוויה יסודית שאני שומעת. ואני גם חושבת על אחי, הוא כבר בגיל 19. אני גם מאוד מבינה את המקום המגונן. אין לי תשובה אחת. רק להציף את העניין".

     

    אצל זוהר יש דרמה מול העולם. אבל עמית, הוא תקוע במקום. זה אגב מה שכמה מבקרים העירו – אבל זה פשוט מה שהוא, לא?

     

    "עמית לא עובר תהליך מתפתח ומשתנה. זה מה שהיה חשוב להעביר בדמות שלו, וזה קשה מבחינה טלוויזיונית. עמית נמצא בהוויה שדי חוזרת על עצמה. רגשית הוא שמח והוא עצוב, אבל הוא לא הולך 'להגיע ל־', לא תמצא אותו בסוף העונה אחרי שגילו אותו כגאון, ולא תמצא אותו עם בת זוג. לא. וזה ערוץ מסוים שכן קיים אצל אנשים בספקטרום. עמית הוא ילד שגדל בשנים אבל מסתובב באותם מטרים.

     

    "רון לעומת זאת כן יעבור משהו רגשי. הדמות שלו מבוססת לא מעט על בחור שעזר לי, שהוגדר כאספרגר, והחוויות שהוא עבר. בחור שלא יצא מהבית למשך תקופה, אפילו לא אומר שלום לשכנה, בגלל חרדה חברתית. היום הוא עובד עם אנשים, יש לו חברה, גר בדירה לבד. הוא עבר תהליך. פגשתי דיירים שטוב להם, מנגנים בכלים שהם אוהבים, יש להם חברה.

     

    "ויש כאלה שמכורח הנסיבות חווים המון בדידות. תקועים בעבודה שהם לא אוהבים, כי זה מה שנותנים להם, ובחברה שהם לא רוצים. הבדידות אופפת את העולם שלהם. זה המפתח. אמרתי לאחד הבחורים, גם לי יש רק ארבעה חברים. אז לא, זו בדידות במובן של אני לא מצליח בכלל לצאת החוצה. דומה להרגשה שיש לרבים מאיתנו, של 'למה אף אחד בעולם לא מבין אותי'. רק על אמת".

     

    מה היו תגובות הצופים שעל הספקטרום?

     

    "היו המון שנהנו, 'מצאתי את עצמי בהרבה מצבים'. והיו הרבה שאמרו, 'אנחנו יותר מוצלחים, בתפקוד יותר גבוה'. השמיעו צורך להראות את המוצלחים, לתת דוגמאות של גאונים. אבל במכוון לא הלכנו לשם. יש כאלה, אבל זו לא סדרה של היילייטס זוהרים".

     

    נשמעו טענות כמו, למה אתם צוחקים עלינו?

     

    "לא. אולי הרגישו ולא אמרו לנו, אבל הרבה אמרו שצחקו נורא. בשלב הפיתוח, הדבר הראשון שאמרו לי הוא, אל תעשי אותנו מסכנים ולא דרמה סוחטת דמעות. תעשו מצחיק. ושלא יהיה לך ספק, יש בתוכם גם מניאקים (מחייכת) שיודעים איך להסתלבט על אחרים. בחור עם אספרגר אמר לי, 'את בקשר טוב עם אח שלך? נו טוב. מן הסתם עשית קריירה על הגב שלו'. יותר מזה?"

     

    ולמה לא שחקנים על הספקטרום?

     

    "זו שאלה שהתעוררה והיא מאוד הגיונית. אז ככה: עשינו אודישנים לשחקנים מוכרים, ולא מוכרים, גם לאנשים על הספקטרום. מי שנבחר הוא מי שהכי מתאים לדמות ולסדרה. אולי בעונה השנייה כן נצליח לעשות את זה. אולי גם לשלב כותבים על הספקטרום. הלוואי".

     

    הסדרה כבר מיועדת לעונה שנייה בת עשרה פרקים. היא זכתה לביקורות מצוינות ואף להצלחה בינלאומית, בין היתר זכייה בפסטיבל הסדרות הצרפתי היוקרתי series mania, והשקה חגיגית בלא פחות מאשר פסטיבל טרייבקה. "היה מדהים", אומרת אידיסיס במבוכה. "אני לא יודעת להפגין התלהבות. הלוואי שהייתי יודעת. 32 שנה, ואני לא יודעת. אבל באמת, היה מדהים".

     

     

    × × ×

     

    דנה היא הבת השנייה מבין ארבעה אחים. נולדה ב־86' בארצות־הברית, כשההורים היו בשהות אקדמית, אבא בנצי אידיסיס, תסריטאי ומחזאי, בן קריית שלום למשפחה ממוצא רומני. אמא יעל, קרימינולוגית קלינית. כל המשפחה המורחבת חיה באותה שכונה ברמת־גן.

     

    היא הייתה ילדה של ההורים בבית ספוג תרבות וקולנוע. בגיל צעיר, בטקס יום הזיכרון בבית הספר, עברה חוויה שחוזרת אליה עד היום בחלום. "שרנו את 'ים השיבולים'. המיקרופון עבר אליי. מתחילה לשיר והמורה צורחת, 'מה זה הזיופים האלה? למי נתתם את המיקרופון?!' לקחו אותו ממני. ומאז יש לי פחד במה. פחד מטורף. החלומות הכי מפחידים שלי כאדם בוגר זה לעלות על במה. חלום חוזר, אימה טהורה, כמו שרודפים אחריך עם סכין, ברמה כזו", היא מספרת.

     

    "ומאז אני יודעת לחלוטין: הדרך שלי להיראות ולהישמע זה לכתוב". כתבה מאז, ובלי סוף. בכיתה ח', היא נזכרת, דפקה על הדלת של השכן, אסי דיין. "שאלתי אם הוא יכול לקרוא דברים שהיא כותבת, ואסי היה מקסים. מקצועית, אין לי בעיה להתחיל עם אנשים". כתבה לתיאטרון, משמשת כיום גם תסריטאית בטלוויזיה, ועובדת על פיצ'ר עם ניר ברגמן. בקרוב תעבור לברלין עם בן זוגה, המוזיקאי המאוד מוכשר איתמר רוטשילד, שגם מבצבץ לרגע בסדרה. עשר שנים יחד.

     

    פרט לעבודה, כבר הספקתם לנחש, היא מבלה את עיקר הזמן הפנוי בבית. לא ברשת. היא מחייכת. במקום זה, סדרות וקולנוע. "כי אני לא ישנה בלילה, בכלל. לא יודעת למה. לכן אני מצליחה לראות מלא סדרות. אלה הרגעים שלי, בלילה. גם סרטים. מאוד אהבתי עכשיו למשל את 'פיגומים'. בכיתי בסוף הסרט'".

     

    בכית?

     

    "אני! חסרת הרגשות כמו שאתה בטח מתאר אותי לקוראים. כן, בכיתי. אני בנאדם שלא מרשה לעצמו לבכות כל כך מהר, אם בכלל. זה אחד מכוחות־העל שהייתי צריכה שיהיו לי: לבכות, לצחוק ולדעת לשתות. הכי פשוט: מי שמרשה לעצמו לבכות ליד אחרים בלי בעיה, או לצחוק בקולי קולות, מעורר בי קנאה".

     

    yehuda.nuriel@gmail.com

     


    פרסום ראשון: 11.06.18 , 23:45