כשלא יכולים להיות בטוחים
כל הורה לילדים צעירים מכיר את רגעי האימה האלה, כשמספר הטלפון של הפעוטון מופיע על צג הסלולרי. הרגעים שבין קבלת השיחה ועד הישמע צירוף המילים הגואל "הכל בסדר, אבל...", הם תמצית הדאגה הכרוכה בלהיות הורה. שיחת טלפון בלי מילות הרגעה היא פסגת הפחד. הדבר הזה שכולנו מרחיקים למקום הכי נידח שאפשר, מתוך הבנה שהדרך היחידה לשרוד את החיים האלה היא באמצעות שילוב של תקווה והדחקה. יהיה בסדר, איך אפשר אחרת.
הוריה של יסמין וינטה, הפעוטה בת השנה וחודשיים שמצאה את מותה בפעוטון בפתח־תקווה, קיבלו את הבשורה הנוראה מכל. זמן קצר לאחר מכן התבררו הנסיבות המזוויעות. זה לא היה מקרה של מוות בעריסה. זה היה מוות בהריסה. לא גזירת גורל, אלא מעשה ידי אדם. תינוקת חייכנית שהגיעה לגן בבוקר לעוד יום בחייה הקצרים, וסיימה אותו שעות ספורות אחר כך בחדר המתים.
מאז, הורים לפעוטות ברחבי הארץ אינם מוצאים מנוח. הפגנות, עצומות, נוכחות זועמת ברשתות החברתיות. זה תוהה איך יוכל לערוב לשלומם של ילדיו, וזו מציעה לנסח מחדש את חוק העונשין. "רוצחת", "עונש מוות", "חייבים פיקוח". האצבעות מטופפות במרץ, מוציאות על המקלדת ימים ולילות של דאגות ופחדים לילד הפרטי, שהתגשמו פתאום באסונם של בני משפחת וינטה. עיניה הגדולות והיפות של יסמין מביטות אלינו מהתמונות, וכולנו יודעים שאלה היו יכולות להיות עיניהם של ילדינו.
אתמול לבש סיפור מותה המחריד של יסמין עוד גוון של אופל, כשהותר לפרסום שמה של הסייעת החשודה בהריגתה. במקביל עלה לכותרות פעוטון נוסף, בגבעתיים, שגם בו התעורר חשד להתעללות. הסיפור הזה הובלט על רקע חשיפת פני הרוע בפעוטון הפתח־תקוואי, אבל כולנו יודעים שהוא לא נדיר. מדי פעם שומעים בתקשורת על הטחות ברצפה, משיכות בשיער, קללות. ומי יודע כמה מקרים נשארים בין כותלי הפעוטונים. לא מגיעים להורים, לא מגיעים לתקשורת.
כל מקרה שכזה מהדק את אחיזת החנק, מציף אותנו בשכבה סמיכה של פחד, כל כך סמיכה שלפעמים ממש קשה להוציא את הראש ולנשום. אנחנו מפקידים בידי אנשים זרים את היקרים לנו מכל בטרם למדו ללכת או לדבר. יעברו שנים עד שנשמע מהם אם מישהו פגע בהם, וכל דיווח כזה ירתיח לנו את הדם. עכשיו הם ילדים קטנים ממש הנתונים לחסדן של המטפלת, הגננת בפעוטון או הסייעת. ובהיעדר פיקוח, וכשהזירה נתונה ברובה בידיים פרטיות, אנחנו אף פעם לא יכולים להיות לגמרי בטוחים שהילדים שלנו בטוחים.
אפילו מצלמת אבטחה, צמד מילות הקסם שמדליק את הדיון כמו קיסם בוער, היא לא ערובה לכלום. גם בפעוטון של יסמין פעלה מצלמה כזו. איש לא טרח לצפות בתוצרים שהפיקה עד שהפכו לראיות שעזרו לבסס את ההאשמות נגד הסייעת. סעיף האישום, אגב, הוא הריגה, לא רצח, כאילו שאפילו לשונו הלאקונית של החוק מתקשה לנסח מעשה כל כך הופך קרביים, או להאמין שאפשר לעשותו בכוונה תחילה.
למרבה הצער, לא צריך להציג תעודת יושר כדי להיות סייעת בפעוטון. מי יודע מה עשו בעבר הידיים שהיום מערסלות את ילדינו. מי מדמיין אילו מילים יצאו מהפה של מי שהיום שרים להם שיר ערש. מי מעז לחשוב מתי ישכיבו את ילדינו לתנומת צהריים, ומתי יהדקו סביב גופם הקטן שמיכת חנק.
