דוד ויהונתן בסינגפור

זו הייתה "הצהרה מאוד מקיפה", אמר נשיא ארה”ב דונלד טראמפ על עמוד אחד בן ארבעה סעיפים מעורפלים שסיכמו את פסגת סינגפור.

אני סומך על קים ג'ונג־און, הוסיף בצניעות, "כי הוא אמר לי שאף נשיא אחר לא היה עושה מהלך כזה". לגבי קים בכלל, הכריז טראמפ חד־האבחנה, "הוא אוהב את המדינה שלו והמדינה שלו באמת אוהבת אותו. העם שלו, אפשר לראות את עוצמת הרגשות שלהם, יש להם עוצמת רגשות נהדרת", התפייט הנשיא בדברו על 25 מיליון נדכאים ועלובי חיים שחיים במדינה הטוטאליטרית האכזרית והאחרונה בעולם.

מאוד מפתה לחרוץ את דין פסגת סינגפור ולהכריז מיד ובנחרצות דעתנית על מנצחים ברורים ועל מפסידים מובהקים. מפתה לנפץ את הצהרת העקרונות הדלה ולהגדירה כחלולה ממהות, מרוקנת מכל ערך משום דלות הפרטים שבה, נעדרת מנגנונים ותהליך, ענייה בנושא הגרעיני החיוני, ללעוג לטראמפ על סגנונו, לפרק לגורמים ולהגחיך את ההצהרות חסרות האחיזה שלו במציאות. מפתה באותה מידה להפליג בעיניים מצועפות ולתאר את טראמפ וקים ג'ונג־און כשני טיטאנים ששינו את ההיסטוריה. דוד ויהונתן. מי שהקשיב לטראמפ מדבר על קים, מבין עכשיו מהי אהבה שאינה תלויה בדבר. מדובר בגדול ההישגים הדיפלומטים במאה השנים האחרונות. גדול מפתרון משבר הטילים בקובה, הדטאנט בין ברית־המועצות לארצות־הברית או ביקורו של הנשיא ניקסון בסין ב־1972. העולם היה על סף מלחמה גרעינית; יפן, קוריאה־הדרומית ואולי חלקים ממערב ארצות־הברית עמדו בפני אימה וחורבן מוחלט, והנה באו האחים טראמפ וקים, ובהתרסה להיסטוריה הצילו את האנושות. מפתה, אבל מיותר. מעבר למאפייני תוכנית ריאליטי, זו הייתה פגישה ראשונה. לא יותר, לא פחות. אסור לבטל אותה בהבל פה ואסור להפריז בחשיבותה.

ישנן שתי גישות אנליטיות לסיכום הפסגה, חיובית ושלילית. החיובי נובע מהגדרת הפסגה כראשיתו של תהליך, לא סיכומו.

• הורדת מתחים משמעותית. עצם הפגישה, האווירה החיובית שניכרה - גם אם הייתה בה הפרזה והצגה לתקשורת - והצהרת הסיכום שעליה חתמו טראמפ וקים הקטינו את החיכוך בין שתי המדינות ואת החשדנות המוחלטת ששררה.

• צמצום משמעותי של סכנת וסבירות המלחמה בין ארצות־הברית לקוריאה־הצפונית. לפני פחות משנה, לאחר הניסוי הגרעיני שערכה קוריאה־הצפונית בספטמבר 2017, דיברו, כתבו והשתעשעו בתרחישי מלחמה - כולל הערכות מלומדות על מספר הנפגעים בשלבים הראשונים (מאות אלפים), ובמקרה של הסלמה (מיליונים בחצי האי הקוריאני וביפן). טראמפ כינה את קים "איש הרקטות", קים התגרה בטראמפ שאיים בשיגור כוח משימה של נושאת מטוסים, ובטוקיו הורידו אנשים למקלטים בכל ניסוי טילים בליסטיים שערכה קוריאה־הצפונית. כעת, לאחר הפסגה, מקדמי החיכוך צומצמו, וסבירות התלקחות מלחמה כתוצאה מאי־הבנה או מיסקלקולציה של כוונות הצד השני ירדה.

• תחילתו של מו"מ מדיני מבטיחה סיכוי לבניית אמון ויצירת מנגנוני התייעצות, ומייצרת משוואה של עלות־תועלת שמרסנת את הצדדים. סביר להניח שאם יתקדם התהליך, קוריאה־הדרומית ואולי אפילו הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ישולבו בו, דבר שיבטיח המשכיות ומידה של מתינות.

הניתוח השלילי נובע מעיון בתוכן הצהרת העקרונות ובדברים שהוסיף טראמפ מאוחר יותר.

• הפסגה מראשיתה הייתה נצחון לקוריאה־הצפונית. בתמורה להכרה, לגיטימציה, מעמד שווה ופגישה צבעונית עם נשיא ארה”ב - דברים שבפיונגיאנג חלמו עליהם מאז סוף מלחמת קוריאה ב־1953. היא נתנה מאומה: הבטחה רפה לפירוק נשק גרעיני.

• מצב זכויות האדם והאזרח בדיקטטורה של קים לא הוזכר בידי נשיא ארה”ב, לכאורה מנהיגת ומבשרת החופש והחירות בעולם.

• ביטול תמרונים צבאיים עם קוריאה־הדרומית. טראמפ כינה אותם "יקרים ומאוד פרובוקטיביים", ופרם בכך מעשית את הברית האסטרטגית בין ארצות־הברית לקוריאה־הדרומית ויפן.

• הבטחת ערבויות ביטחוניות לקוריאה־הצפונית. בתמורה לכלום.

• פירוק נשק גרעיני: לשון רפה ושפה ענייה בפרטים.

בסופה של הפסגה, ציפיות וסופרלטיבים בצד, מדובר בשלב ראשוני כאשר המכשולים הגדולים, במיוחד סביב הגדרת "פירוק גרעיני", מעבר לפינה. אם מחיר ההכרה של טראמפ בקוריאה־הצפונית והחנפנות לקים מנעו מלחמה, אולי גרעינית, זו הייתה פסגה מוצלחת, ולא חשוב כמה מפתה ללעוג. √