yed300250
הכי מטוקבקות
    סיון כהן. “ערד לא למכירה, והוכחנו את זה בכל מאבק חברתי"
    7 ימים • 13.06.2018
    הפריפריה החדשה
    מרב בטיטו יצאה למסע בין דור צעירי עיירות הפיתוח של ישראל 2018 . פרק א': הקרב על ערד
    מרב בטיטו | צילום: יובל חן
    הזימון לראיון עבודה לתפקיד מתמחה, שקיבל מבית משפט השלום בבאר־שבע, היה הדבר האחרון שאורי ארביב ציפה לו. שלוש שנים אחרי סיום לימודי המשפטים, כשהוא מתפרנס בכלל מתיווך נדל"ן, נשוי לאשתו שני ואב לתינוק איתמר, כבר הפנים ששנה של התמחות תרסק אותו פיננסית. "ויתרתי על החלום להיות עורך דין, וידעתי שזו החלטה כלכלית נכונה", הוא נזכר. את עיר הולדתו ערד עזב מיד אחרי השחרור מהצבא, כדי לעבוד, ללמוד, לטייל, להתאחד מחדש עם חברתו מהתיכון, להתחתן איתה ולחיות, איך לא, בתל־אביב. "אבל מתברר שאבא שלי לא הפסיק לקוות שזה יקרה", אומר ארביב. "כששמע שמחפשים מתמחה במשרד של השופטת רחל טיקטין־עדולם בבית משפט השלום בבאר־שבע, הוא מסר קורות חיים שלי, וסיפר לי על זה רק למחרת".

    לא כעסת עליו או משהו כזה.

    "ממש לא. אבל האמת היא שגם לא הקדשתי לזה מחשבה, כי לא האמנתי שייקחו אותי שלוש שנים אחרי הלימודים. התרחקתי נפשית מהרעיון שאעסוק בעריכת דין".

    אבל ארביב זומן לראיון, ויום לפני ליל הסדר, קיבל טלפון: התקבלת. שמונת ימי הפסח הוקדשו להתקפלות זריזה של הארביבים הצעירים מתל־אביב. העתיד השתנה ברגע אחד והם היו צריכים להשיג אותו: לעזוב את דירתם השכורה, להתחיל לחפש בית חדש בערד, להיפרד בחיבוק אמיץ ובברכת הדרך מהשותף במשרד התיווך שאמר לו, "זאת ההזדמנות שלך, זה הרגע" – ולמכור לו את חלקו בעסק. אורי ושני, עם התינוק, עברו לגור אצל אבא שלה, "עד שנתאפס על עצמנו, כי הכל קרה מהר".

    זה נראה כאילו רק חיפשתם סיבה לחזור לערד.

    "שני תמיד רצתה לחזור", הוא אומר כאילו זה מובן מאליו, ואז מוסיף: "גם אני. רק לא חשבתי אז שזה אפשרי מבחינה כלכלית. היום אני מבין שהאפשרויות באזור המרכז אכן רבות, אבל מבחינתי, כאן זו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. היום אני גר בערד, בבית קרקע. חצי דונם שלנו, הילדים רצים על הדשא ונהנים מאוויר נקי. אנחנו מחזיקים שני רכבים ואני יכול לנסוע פעמיים בשנה לחו"ל. החיים שלנו כמשפחה הרבה יותר טובים פה, וזה לפני שהזכרתי את הקִרבה להורים ולמשפחה המורחבת. כאן אני גם מוריד שלושה ילדים לגנים בשבע וחצי דקות, זמן שלא היה מספיק כדי להגיע בבוקר מהדירה הקודמת עד למחלף לה גווארדיה".

    כששבו לעיר הולדתם, לפני ארבע שנים, גילו הארביבים מהר מאוד שהם לא לבד: יש עוד ערדניקים שכמותם, רק חיפשו את הסיבה לחזור, ויש לא מעט מבני דורם שכלל לא עזבו. אבל ערד של זיכרונות ילדותם היא עיר שמחפשת כרגע את עתידה. בשנים האחרונות הגיעו אליה כ־1,200 משפחות מחסידי גור, וה"גורניקים" – כפי שהם מכונים בפי הוותיקים יותר – מהווים כיום כחמישית מכ־27 אלף תושבי ערד. החיכוך בין האוכלוסיות הלך וגבר, ובספטמבר 2017 נרשם אחד משיאי העימות שכלל צמיגים בוערים, שלטים נגד הרבי מגור, שיירת רכבים שנסעה בערב שבת לתוך השכונה החרדית, ועוד מיני אקטים אזרחיים שמבצעות לעיתים קבוצות מיעוט ורוב זו בזו.

    יותר מתשעה חודשים חלפו מאז וייתכן כי השקט – אולי הזמני, אולי לא - ששורר כאן משקף הסכמות בלתי כתובות בין הצדדים. "בשנה האחרונה עלו מחירי הדירות, מה שהוריד את מספר הגורניקים שמגיעים הנה", אומר עו"ד ארביב.

    ואתם? ארבע שנים אחרי החזרה הביתה, איך אתם מרגישים?

    "בדיעבד התפתחנו כאן כמו שלא יכולנו להתפתח בשום מקום אחר בארץ, גם כלכלית וגם אישית. זה היה צעד משנה חיים, על כל המשמעויות שלו".

     

    הכתבה המלאה ביום שישי ב-"7 ימים" ובאפליקציית ידיעות אחרונות

     

     

    yed660100