השבוע פגשתי משלחת של אקדמאים אמריקאים שהגיעה לביקור בארץ. מדובר בכארבעים אישה ואיש, לא יהודים, שלכולם זוהי הפעם הראשונה כאן. מטרת הביקור הייתה לאפשר להן ולהם חשיפה חיובית לישראל ולעודד שיתופי פעולה בינם לבין אקדמאים בארץ. פגשתי אותם ביום האחרון למסע והם נראו, כמו שאומרים, עייפים אך מרוצים. ההתרשמות שלהם מישראל ומהקולגות שפגשו הייתה נהדרת.

אבל מהר מאוד השיח הגיע לשאלות בנוגע להתנהלותה המדינית של ישראל, מול הפלסטינים ומול העולם. בשלב מסוים, אחד הפרופסורים שאל אותי אם אני חושבת שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא בעיה שאין לה פתרון — ואם כך, איך נכון להתמודד איתה. השאלה הפתיעה ועניינה אותי.

עניתי לו שאני מאמינה שבבסיס ההתמודדות צריכה לעמוד מידה גדולה של ענווה. הענווה הזו צריכה לבוא לידי ביטוי בתוספת של מילה למשפט הזה: עדיין. "בעיה שאין לה פתרון — עדיין".

ההתנהלות שלנו אל מול הבעיה הזו צריכה להתבסס על התובנה שבעיות רבות שנראו בלתי פתירות לאורך ההיסטוריה נפתרו — אבל לא מאליהן, אלא כי היה מי שלא ויתר עד שנמצא פתרון.

*

ב־25 במאי התקיים משאל עם באירלנד בנוגע לחוק שאסר על קיום הפלות במדינה הקתולית ברובה, מהחוקים הנוקשים ביותר בעולם בנושא. זו ממש לא הייתה הפעם הראשונה שמתנגדי החוק ניסו לפעול נגד הקביעה כי "לאם ולעובר יש זכות שווה לחיים". ב־1983 התקיים משאל העם הראשון בעניין זה — וברוב גדול, חוק ההפלות נותר על כנו. ב־1992 נערה בת 14 נאנסה והרתה, ומשפחתה תיכננה להטיס אותה לאנגליה כדי לעשות הפלה, ופנתה למשטרה האירית בבקשה לערוך בדיקת דנ”א טרם ההפלה במטרה לאשר את זהותו של החשוד באונס. בתגובה, פרקליט המדינה הוציא צו שמנע את יציאתה של הנערה מאירלנד. היא הפכה אובדנית, ורק פנייה לבית המשפט העליון המקומי הביאה להסרת הצו, ולקביעה שבמקרה של סכנה לחיי האישה, כולל התאבדות, תותר הפלה מחוץ לגבולות המדינה. במהלך השנים, בית הדין העליון האירופי לזכויות אדם וגם הוועדה לזכויות אדם של האו"ם גינו שוב ושוב את החוק האוסר הפלות באירלנד, ללא הועיל.

ב־2017 נבחר לראשות ממשלת אירלנד ליאו ורדקר — בן 38, בנו של מהגר הודי והומו מוצהר (מהפכה בזכות עצמה). זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד הודיע כי יערוך משאל עם נוסף לגבי חוק ההפלות. התוצאה: 66.4 אחוז מהאירים הצביעו בעד ביטולו. ורדקר הודיע כי הוא מקווה להפוך את ההחלטה לחוק בתוך חצי שנה.

אלפי נשים מתו לאורך ההיסטוריה של אירלנד מסיבוכים בשל הפלות לא חוקיות, אחרות נקנסו ונאסרו, עשרות שנים של מאבק נדרשו, כישלונות נצברו בזה אחר זה. אבל, בשנת 2018, הפלות עומדות להפוך חוקיות באירלנד הקתולית. לנשים תהיה זכות על גופן, לאנשים תהיה זכות לקבוע איך ייראה העתיד שלהם. בעיה שלא היה לה פתרון, נפתרה. ולא כי הפתרון לא היה ידוע — אלא כי צריך היה לעבור דרך ארוכה, כואבת ומייגעת כדי ליישם אותו.

 

* 

יש אין־ספור רגעים גם בחיינו הפרטיים שבהם אנחנו נתקלים בבעיות שאין להן פתרון — עדיין. אדם יקר לנו חולה באלצהיימר. נכון להיום זו מחלה חשוכת מרפא. האם מיד עם הינתן האבחון ניפרד ממנו ונמתין להידרדרות ולמוות? לא. אנחנו נקרא כל דבר שאי פעם נכתב על המחלה, ננסה להביא לכך שהחולה ייכלל בטיפול ניסיוני, נצטרף לקבוצות תמיכה ומחקר, נשקיע ממיטב כספנו ומרצנו כדי להילחם ברוע הגזרה — למרות שהבעיה, נכון להיום, בלתי פתירה.

אני חולת אסתמה. אני מחזיקה בתיק משאף ונטולין — לא הולכת לשום מקום בלעדיו. כשהייתי ילדה עוד לא המציאו את הוונטולין. קוצר נשימה קל שהיה יכול להיבלם במחי שאיפה אחת לו היה בידי משאף, התפתח להתקפים שדרשו שוב ושוב נסיעה למיון ילדים לצורך קבלת טיפול אינהלציה. גם מכשירי אינהלציה ביתיים טרם הומצאו. נלך עוד כמה עשורים אחורה ונגלה שאנשים כמוני — אסתמטיים, נידונו למוות בחנק. אסתמה, לא כל כך מזמן, הייתה בעיה שאין לה פתרון.

האם היה נראה סביר בעיני מישהו לנטוש את המחקר שהוביל לפיתוח הוונטולין מכיוון שזו נחשבה פעם לבעיה שאין לה פתרון? האם סביר בעיני מישהו היום שנפסיק לחפש מרפא לאלצהיימר?

*

יש הרבה מאוד הקבלות בין תהליכי פיתוח רפואיים לבין תהליכי התמודדות עם משברים מדיניים. בשני המקרים נדרשים משאבים כספיים ואנושיים, שיתוף פעולה בין מומחים שונים, כישלונות בדרך, ואין־סוף נחישות, התמדה, חשיבה מקורית וסירוב להתייאש; בשני המקרים מעורבים אינטרסים, אגו, כסף גדול, וסוגיות של כוח ושליטה שאין להן קשר ישיר לפתרון הבעיה עצמה.

גם אם הייתי מקבלת היום הודעה רשמית וחד־משמעית שהסכסוך הישראלי־פלסטיני לא ייפתר בימי חיי ולא בימי חיי ילדיי, ובדרך תהיינה עוד שלוש מלחמות עקובות מדם — עדיין לא היה לי ספק שחובתנו לפעול יום־יום, במלוא הכוח, כדי לחפש את הפתרון. מהסיבה הפשוטה שאם לא נעשה זאת, הפתרון לא יגיע גם בימי חייהם של נינֵי־נכדינו, ובדרך תהיינה עוד 17 מלחמות עקובות מדם.

אין דבר כזה "קיפאון מדיני" — זה מונח שכביכול מבקר את אי־העשייה המדינית, אבל בפועל רומז לכך שניתן לשמר איזשהו סטטוס־קוו דמיוני: לקחת את המצב הנוכחי, שבו רוב הישראלים חיים יחסית בנוחות, ומוכנים להשלים עם סבלו של עם אחר שלא הולך לשום מקום (ההשלמה הזו לרוב מוצדקת על ידי התייחסות לכשליו של השלטון בצד השני), לדעת שאחת לשנתיים־שלוש יש מלחמה ומשלמים עליה מחיר דמים שמספרים לנו שהוא בלתי נמנע — ואת כל זה להכניס לדיפ־פריזר. וזה יישאר ככה, עד להודעה חדשה, עד שיבשילו התנאים להפשרה.

אלא שתנאים אינם "מבשילים". תנאים נבנים בעבודה קשה ועקבית. ואם לא מתמידים בכך, המצב לא נשאר "כמו שהוא" — הוא רק הולך ומחמיר, פותח פתח לקיצוניים משני צידי המתרס לצבור עוד ועוד כוח. מה שכמובן מאפשר למי שמתחזק את אשליית שימור הסטטוס־קוו להגיד, "אתם רואים? אין פרטנר! מה לעשות, זו בעיה שאין לה פתרון. לעד נחיה על חרבנו, לעד ימותו ילדינו במלחמות, זה המצב, אין מה לעשות. תשלימו עם זה. וזה לא כל כך נורא, עובדה — אתם עדיין נוסעים לחו"ל, לא?"

*

אז בואו נטוס שנייה בחזרה מאירלנד לישראל — יש לנו הסכם שלום עם מצרים, הוא מחזיק מעמד כבר כמעט 40 שנים; יש לנו הסכם שלום עם ירדן, הוא מחזיק מעמד כבר כמעט 25 שנים. היו שנים טובות יותר וטובות פחות — אבל יש שלום. הילדים שלנו לא מתים במלחמות מול מצרים וירדן. זה לא קרה במקרה, זה קרה בתהליכים ארוכים וקשים בידי אנשים שסירבו להתייאש.

במובן מסוים ההיסטוריה האנושית כולה מתבססת על הניסיון לפתור בעיות שפתרונן אינו ידוע לנו. זו ליבת הקיום שלנו, המהות של התקדמות. וקצב ההתקדמות מהיר מאי פעם. בתחילת המאה ה־20 מכשיר טלפון חוטי היה המצאה חדשנית, יקרה ונדירה. מאה שנה מאוחר יותר כל ילד בן עשר מחזיק בכיס מכשיר שעלותו שווה לכל נפש ומאפשר לו גישה לכל העולם. מי היה מאמין.

זו יוהרה איומה ומסוכנת להחליט שבעיה היא בלתי פתירה ולכן אנו פטורים מהחובה לנסות לפתור אותה. וזה מידבק — חברה שפוטרת את עצמה מההתמודדות עם בעיות מדיניות תפטור את עצמה גם מהתמודדות עם בעיות חברתיות, תתפצל יותר ויותר, תקרוס לתוך הגדרות מבוצרות של "הם" ו"אנחנו". ואז יספרו לנו שגם זו בעיה שאין לה פתרון. ובכן, זה שקר. אין בעיות שאין להן פתרון, רק כאלה שטרם נפתרו. ומי שלא לוקח חלק בניסיון למצוא את הפתרון הוא בהגדרה חלק מהבעיה.