ספר חדש של אתגר קרת / איך אני יודע שאתגר קרת הוא הסופר האהוב עליי? כי כשאני קונה את הספר החדש שלו, ולפני שאני קורא שורה מתוך הסיפור "הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח", אני חוזר ישר לקרוא גם את "געגועיי לקיסינג'ר" האלמותי. חוץ מזה, פעם אתגר יצא לשתי דקות עם הבת שלי, אבל התחתן עם שירה גפן.
אבל וואו, כמה מצחיק ועצוב ספרו החדש "תקלה בקצה הגלקסיה". עובדה שהסיפור על ההוא שעבד בקרקס כמנקה כלובים, ומנהל הקרקס איז'ו הציע לו להרוויח אלפייה ולעוף מלוע של תותח, הלך איתי כל השבוע. כמו הפגישה בין טראמפ ושליט צפון־קוריאה, ששניהם נראים תמיד כמו שניים שירו אותם מתוך לוע של תותחים כבדים. שמנים, מלאי שיער מוזר ואגו מוטרף. והם הגיבורים של הקרקס האבסורדי של חיינו.
רב־שאנן ובנו של גודזילה / במסגרת חודש הספר העברי שלחה לי אוגרת ספרים אחת קטע מספר קומיקס ישן של דודו גבע ז"ל, שהיה מגדולי המאיירים בארץ. שם הספר "רב־שאנן נגד בנו של גודזילה".
רב־שאנן מזכיר בציורים של גבע את טרזן. ובנו של גודזילה מזכיר את הלטאה שגרה אצלנו כבר שנים בחצר בכפר עין הוד (רק גדולה יותר). הם נלחמים זה בזה כשרב־שאנן לבוש רק תחתונים וכולו שרירים, אוחז בידו את דגל ישראל כמובן. אבל בעמוד הספציפי שאותו סימנה עבורי השולחת, אומר רב־שאנן לאשתו ג'יין: "הזמן אוזל וצריך למהר" .
אז היא עונה לו בנונשלנטיות: "אבל יש לי כרטיסים לשלמה ארצי" (וואי, ממש הוחמאתי שאשתו של רב־שאנן באה להופעה שלי).
רב־שאנן: "עזבי אותי מארצי. עומד להתרחש אסון קטסטרופלי ביקום. כל האורות האדומים דולקים, חוץ מאחד".
"מה באמת?" אומרת אשתו.
"אם לא נצא מיד ילחץ בנו של גודזילה על הכפתור האטומי".
"חכה, אני כבר אורזת", היא עונה.
מה היה הלאה? אין לי מושג. ובעיקר אני לא יודע אם הם הספיקו ללכת להופעה שלי לפני שהבן של גודזילה הקוריאני, האמריקאי או האיראני החריבו את העולם.
המכונה לקיפול בגדינו / השבוע ראיתי בטלוויזיה שהמציאו מכונה לקיפול כביסה שעושה בשלוש דקות את מה שאני לא יודע לעשות כבר שנים. כלומר, לקפל כביסה.
אני מכניס נהדר צלחות וכוסות לדיש, אני נפלא בלהוריד זבל, ליישר מלפפונים לקראת הסלט, לכוון ת'תריסים במזגנים ואפילו טוב בלכבס ויודע איפה לשים את המרכך. אבל אין לי מושג בקיפול כביסה, במיוחד במה מקפלים לפני מה, שרוולים לפני הבטן או להפך?
אז המכונה החדשה לקיפול כביסה שימחה אותי. ישר חשבתי שלו הייתי אחד מממציאי מכונת הקיפול, הייתי גם עובד על מכונה להחזרת הזמן האבוד ועל מכונת נקמה באנשים שפגעו בנו (למשל מסי והנבחרת שלו).
אבל חוץ ממנה לא יוצאת לי מהראש כתבה שפורסמה ב־"7 לילות" לפני שבוע, על מחירי הזמרים ששרו שיר אחד בהופעה בחגיגות השבעים. מה שצימרר אותי היה הכסף שקיבלו עפרה חזה ואריק איינשטיין ז"ל בתור... לא תאמינו... הולוגרמות. אריק קיבל 65 אלף שקלים ועפרה קיבלה 140 אלף שקלים.
למה ההולוגרמה שלה קיבלה פי שניים ממנו? אין לי מושג. אולי כדאי לשאול את מי שבאמת קובע את מחירי חיינו ומותנו, הלא הוא הקב"ה. הבעיה שהוא לא עונה, ומחירי ההולוגרמות כבר בשמיים.
המילה השותקת / מה מצבו של הספר העברי כיום? האם כותבים יותר מפעם? האם שירת חיים נחמן ביאליק עדיין מעניינת איזה ילד? האם יוסף חיים ברנר היה באמת הומו ולאה גולדברג סבלה מדיכאון? למה אין מועדוני ספרות כמו זה של ינקלובה (סרט חדש) ומי הסופר הישראלי הכי אהוב עליכם?
אז בתור אחד שנכנס כמעט כל שבוע לצומת או לסטימצקי, אגיד לכם שיוצאים פה המון ספרים (כותרים), שהכי בסט־סלר זה בן כספית על ביבי נתניהו, שחבל שאמיר גוטפרוינד, שעל פי ספרו עשו את סדרת הטלוויזיה המדוברת "בשבילה גיבורים עפים", מת כה צעיר. ושלמרות שאנחנו חיים בתקופה הכי לא עמוקה בחיינו, כיף שיש ספרים בעולם. כי כלום, כולל אפילו הצעקות הכי גדולות של אלה בטלוויזיה, בפוליטיקה וברדיו, לא יחליף את המילה הכתובה השותקת, שמכניסה לך בוסט בלב.
חידות חמיצר / אם משעמם לכם בשבתות, אני רוצה להמליץ בפניכם על ביקור בכפר עין הוד כי הוא מהמם, מלא גלריות וסמטאות שמזכירות כפרים באומבריה באיטליה. יש לנו, אגב, במרכז הכפר גם מסעדה ארגנטינאית בשם דוניה רוסיה (שאפשר היה להביא אליה בקלות את נבחרת ארגנטינה ומסי, לו היו מופיעים בסמי עופר). יש לנו גם פאב מקומי, בית קברות שקט למתים שמבקשים שקט במותם, וגם מכולת אחת מתוקה שעושה ארטיקים תוצרת עצמית, וששם לא מזמן פגשתי את דן חמיצר. זוכרים? החידונאי האלמותי.
אז חמיצר ואני התחלנו לשוחח על מקומן של החידות בעולם, כי מבחינת דני ומבחינתי הכל חידה בעולמנו. שהרי בינינו, כמה שאנחנו מבסוטים מעצמנו לפעמים (כמו שאש העפיפונים מלחכת השדות בעוטף מבסוטה מעצמה), איש עדיין לא פתר את חידות היקום, החיים והמוות.
אז נכון שפתרו את חידת קיפול החולצות והתחתונים, אבל חוץ מזה? האם מצאו תרופה למחלה? לספירלה שנוצרת מחללית עוברת? לריח הרע מהפה? לחידת מירי רגב? תודו שלא.
"מה זה מלך קרקעי?" שאל אותי חמיצר.
"נו, מה זה?" נכנעתי לו.
"השם שלך" (המלך שלמה. וקרקע — ארצי), אמר חמיצר והפתיע אותי. אז לפני שנפרדנו חשבתי שאם אחזור אי פעם לרדיו, אני ישר אבקש ממנו לעשות חידה יומית כדי לפתור בעזרתכם ובעזרתו כמה מחידות חיינו בארץ החידתית הזאת.
ב־150 למדינה / השבוע הסתיימה הסדרה בשבילה גיבורים יפיופים עפים שהעיפה את כל המדינה ובעיקר את הבנות (בבית הייתה לנו מריבה על הסדרה הזו שעוסקת בפוסט־טראומה בעטיפת צלופן גברית ישראלית).
וכך, בעודי מביט בפרק האחרון ומקפל כביסה עדיין בידיים, ובעודי מהרהר בכסף שקיבלו עפרה ואריק בתור הולוגרמות, צילצל אליי זמר מפורסם ואמר לי ככה: "שמע, אם אשתתף באיזה מופע פסיכי בשנת 150 למדינה, תגיד למירי רגב (שבטח עדיין תהיה שרת התרבות) שאני מוכן לבוא ולהופיע בתור הולוגרמה, אבל חינם".
הסיום של ההוא / ואסיים במה שהתחלתי. כלומר, בסופו של הסיפור של אתגר קרת על האיש ההוא שנורה מלוע תותח בקרקס.
אז הבעיה הייתה שהזווית של לוע התותח הייתה חדה מדי, והוא עף כלפי מעלה, פער חור באוהל, המשיך לעוף לכיוון השמיים וטס (כולל מעל הדרייב־אין הנטוש במעוז אביב) ועד שנחת במים של החוף שליד שגרירות ארצות־הברית.
וכשהאיש שלנו חזר רטוב לקרקס, אמר לו איז'ו בעל הקרקס שהוא פיספס את המטרה, ולא עלה להשתחוויה, אז הוא מוריד לו 400 שקלים.
"אתה מעדיף לקחת את הכסף או לריב איתי?" שאל איז'ו, התחמן הישראלי המצוי, את גיבורנו.
"עזוב אותך מהכסף, בוא תעשה טובה לחבר ותירה אותי שוב", ענה גיבורנו. איזה יופי.
תקווה / בשבוע הבא אני טס ב"ה לפורטוגל. אז בינתיים אני מוצא תקווה בכך שטראמפ (בן דמותו של רב־שאנן מהקומיקס) פגש השבוע את רב־האון הצפון־קוריאני גודזילה קים ג'ונג און, זה שכבר היה בדרך ללחוץ על כפתור האטום ולהחריב את העולם.
כי אם טראמפ יצליח לגרום לקים לוותר (בכנות) על פצצות האטום שלו, יישארו בעולם רק גודזילה האיראני חמינאי, שאיתו רב־שאנן ואשתו ג'יין, המוסד וחיל האוויר בטוח יסתדרו. ואז יהיה כבר שקט בעולם.
