רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אראל סג"ל. “אני קצת כבד פה. לא איזה גל"צניק מהוקצע שמדבר כמו מכונת הגייה, בלי אף כחכוח. אני, בלי האה־אה־אה שלי לא קיים"
    7 ימים • 13.06.2018
    "אם אני מוריד את הכיפה, אני נראה הכי מהשבט הלבן. בלונדיני, עיניים כחולות, מנגן בלהקה. רק בפינוי עמונה, כשראיתי את השמחה לאיד של השמאלנים, נזכרתי איפה הבית האמיתי שלי"
    דנה ספקטור ישבה עם העיתונאי אראל סג"ל (מי שהיה פעם בן הזוג שלה) לשיחה על התקשורת הימנית, ביבי נתניהו, ההחלטה לעזוב את גל"צ, האישה החילונית והפדיחה עם דונלד טראמפ. וגם: מה הוא עושה כשהקוף הג'ינג'י שלו משתחרר
    דנה ספקטור | צילום: גבריאל בהרליה

    פעם אחת במהלך הראיון עולות לאראל סג"ל דמעות בעיניים. זה קורה כשהוא מספר לי מתי ואיך הוא החליט להחזיר את הכיפה לראשו. הוא נולד בירושלים, לבית יחסית דתי. אבא שלו ז"ל היה דתי, אבל כזה שהולך עם קסקט. אמא שלו, אישה קרייריסטית ויפה מאוד, נולדה דתייה אבל הפכה לחילונית. אז סג"ל חבש כיפה עד גיל 16, ואז התפרצה אצלו המרדנות שמאפיינת אותו עד היום. "הייתי הילד הכי רע שיש", הוא אומר. "בלגנים, מכות, בחורות וסמים קלים. אבא שלי, עורך דין פלילי שייצג את העבריינים הכי ידועים, היה צריך לבוא לשחרר את הילד שלו מכל מיני מקומות".

      

    הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    אז הכיפה ירדה מהבמה הבלונדינית־ג'ינג'ית שבקצה פדחתו של סג"ל, ולא שבה לשם עד שנת 2006. שחורה, עגולה וזעירה כמו פטריית שמפיניון. ובכל זאת, דווקא הכיפה הסרוגה הקטנטנה הזאת הייתה אחד הדברים שהכי עניינו אנשים ששמעו שאני הולכת לראיין אותו.

     

     

    כמו כמעט בכל מה שנוגע לסג"ל, השואלים נחלקו לשני מחנות - ימין ושמאל. "אבל למה היא כל כך קטנה?" חקר חבר דתי ימני, "כבר יכול היה להניח שם מדבקת ניקוטין". את החברים השמאלנים הגודל שלה לא עניין, מה שהם כן רצו לדעת, זה מה היא בכלל עושה על הראש שלו לעזאזל. "הרי הוא היה לגמרי חילוני", אמר לי עיתונאי שהכיר אותו בצעירותו, "היה יוצא איתנו למסיבות ולברים באלנבי, חוגג. הוא בטח שם אותה כצעד אסטרטגי, לטפס בסולם. כולם יודעים שכדי להצליח היום בתקשורת, צריך להיות דתי".

     

    לא עניתי לו, כי לך תסביר למישהו שכנראה נחוש בדעתו לנטור לסג"ל על ההצלחה המסחררת שלו בשנים האחרונות, כמה החיים הם לא מחזה של מקיאוולי. כמה לפעמים הכל יותר פשוט, תמים. נתחיל בזה שהייתי בת זוגו של סג"ל כשהיינו שנינו בני עשרים פלוס. ולמרות שהוא לא חבש כיפה אז, הוא תמיד־תמיד היה ימני, ובעל זיקה דתית. היינו הולכים ל”דיטה”, בר מסעדה מאוד אופנתי, או שמא נסגיר כבר את הזִקנה ונגיד "אִינִי", בתל־אביב של הניינטיז. כולנו היינו יורדים על שרימפס, ורק הוא היה יושב שם בארשת פנים של איפה הכביש לירושלים, ואומר, "אני אוכל רק כשר".

     

    ביבי נתניהו. “אם יתגלה משהו אני הראשון שיתנער מביבי, אבל הוא לא מושחת. אי־אפשר להגיד נהנתן על בן אדם שהחיים שלו כל כך קשים"
    ביבי נתניהו. “אם יתגלה משהו אני הראשון שיתנער מביבי, אבל הוא לא מושחת. אי־אפשר להגיד נהנתן על בן אדם שהחיים שלו כל כך קשים"

     

    איך שדברים התהפכו מאז. היום סג"ל מגיש תוכנית אישית מדוברת ברדיו 103, מנחה בכיר בערוץ 20, ואפילו היה מספיק אצילי לצרף אותי לפאנל של "הפטריוטים". חלפו הזמנים שבהם הוא היה העוף המוזר הזה שמתעקש לא לסגוד לרבין כשכל תל־אביבי שמכבד את עצמו מצביע מרצ. היום הוא קולו החריף של הרוב.

     

    אילו העיתונאי הזה ידע רק כמה הכיפה שלו לא קשורה לשום טיפוס בסולם. אם כבר עוסקים במטאפורות של סולמות, היא הגיעה בשלב שבו סג"ל נפל על משבצת מאוד מחורבנת במשחק הסולמות והחבלים של החיים. השנה היא 2006, ואבא שלו, זלמן סג"ל ז"ל, שוכב בתרדמת בבית לוינשטיין, אחרי שנפגע בתאונת דרכים קשה. סג"ל בא לבקר כמעט כל יום, מקשיב בדרך לאהוד בנאי באלבום "ענה לי". הוא לא מספר לי מה הוא מצא שם בשירים של האלבום, הוא נמנע מרגשנות ושומר על יובש. אבל שיר הנושא נפתח בשורות מאוד רלוונטיות לאותה תקופה: "זה בא פתאום בשעה של לא לילה לא יום, כשאף אחד עוד לא היה ממש מוכן".

     

    ככה, בדיוק, הגיעה התאונה של אבא של סג"ל. פתאום, כשכבר התחיל להתאושש אחרי תקופה מאוד קשה, שבה אראל תמך בו כלכלית. "ואז, ברגע שהוא שוב עלה על העגלה, פתאום זה, תאונת דרכים. אבל בסדר, אני מאמין שבחיים, בכל תקופה יש לך קיטבג לסחוב. הקיטבג מחכה תמיד. וגם אם כבר קיבלת אחד, זה לא אומר שמחר לא תקבל עוד אחד. זהו".

     

    ארבע שנים ארוכות מאוד שכב אביו של סג"ל בבית החולים, שנים שבהן לא דיבר ולא הראה שום סימן כמעט שהוא אכן שם. "יש מונח ביהדות שנקרא: חלוקא דארעא", הוא אומר. "תלוי בין שמיים וארץ, וזה מה שהוא היה. הייתי נכנס ומשמיע לו שירים, לפעמים רואה דמעה זולגת לו על הלחי תוך כדי, וזהו. במיוחד "עלה קטן שלי" של אברהם פריד, שיר ביידיש מהילדות שלו, היה גורם לדמעה הזאת להופיע. לא תמיד, אבל לפעמים".

     

    נתן זהבי. “אנחנו עוברים אחד מול השני במסדרון ומתייחסים אחד לשני כמו אוויר. אבל בעבר יצאתי איתו לברים, ומעולם לא ראיתי אותו מטריד אף אחת"
    נתן זהבי. “אנחנו עוברים אחד מול השני במסדרון ומתייחסים אחד לשני כמו אוויר. אבל בעבר יצאתי איתו לברים, ומעולם לא ראיתי אותו מטריד אף אחת"

     

    ואז, קצת לפני מותו של האב, גם חזרה הכיפה. "והיא חזרה לא כי חשבתי שזה יעזור, לא כי אני עושה דיל עם אלוהים שיציל לי אותו. ממש לא. אני הרי ריאליסט. שמתי אותה בשביל המשך השושלת שלו. הבנתי שאם אני לא אעשה את זה, זה נגמר. אני האחרון".

     

    הוא הספיק לראות אותך מצליח?

     

    "לא, לצערי. הוא היה איש של מחוות גדולות. רוצה להביא בובת נמר לנכד? קונה טיגריס ענק מפרווה אצל הערבים, כזה שמשמיע שאגה כשלוחצים עליו. שנים היינו מפחידים אורחים עם הנמר הזה. בשיא האינתיפאדה היה נוסע לחווארה, ליד שכם, כי שם הפלאפל הכי טעים. הוא היה החבר הכי טוב שלי והגעגוע הכי גדול בחיים שלי. ואם יש דבר אחד שמבאס אותי, זה שהוא לא ראה אותי מצליח. כתבתי אז טורים שהייתי מתבייש אפילו לקרוא, על סמים ועל מין ועל פלוצים, והוא היה מסתובב איתם בגאווה ומראה לכל המשפחה".

     

    לרכוב על הנמר

    אלו ימים סוערים בחייו של אראל סג"ל. או שבעצם לא, במונחים שלו, זה היה סתם שבוע רגיל. אני עובדת איתו כבר כמעט שנה, ומעולם־מעולם לא הגעתי לאולפן וגיליתי אותו יושב ולוגם תה צמחים בנחת. תמיד־תמיד התחוללה מסביבו איזה דרמה, איזה רחש בחש של סוד. לפעמים זה שמעון ריקלין שמסתודד איתו בקול מעובה על כל מיני עניינים הרי גורל. ולפעמים זה אחד הכתבים של הערוץ שרץ אליו עם אייפון שלוף, מראה לו משהו נבזי שכתבו עליו בטוויטר עכשיו. לפעמים זו גם פצצה ממש, כמו לפני כמה חודשים, ביום שבו הבנו, אחרי שבוע שבו שתק והסתודד עם ריקלין יותר מתמיד, שהוא עוזב את גלי צה"ל ועובר לרדיו 103.

     

    רגע, למה באמת עזבת את גל״צ?

     

    "כי מיציתי. כי כל מיני אייטמים שעשיתי זכו להתערבות נזעמת מלמעלה. כי היה לי קשה לראות כמה לא טוב להם עם מה שאני עושה, וכי אני אוהב את הצבא, הייתי חייל רע ולא ממושמע, אבל גם גולנצ'יק קרבי, ואני זוכר שחשבתי: אני לא רוצה להיות האיש הרע של צה"ל."

     

    שדרנים אחרים בתחנה, מהצד היותר שמאלי, כן מבקרים את צה"ל וזה עובר בשקט.

     

    רביב דרוקר. “הוא עיתונאי מעולה בעיניי, ואולי בגלל זה היריבות איתו לא מעליבה אותי, היא מאתגרת אותי. היא דלק בשבילי להצטיין יותר"
    רביב דרוקר. “הוא עיתונאי מעולה בעיניי, ואולי בגלל זה היריבות איתו לא מעליבה אותי, היא מאתגרת אותי. היא דלק בשבילי להצטיין יותר"

     

    "נכון, ואני מניח שממני הם ציפו ליותר פרגון, כי אני ימני. כאילו, זה בסדר שהחשודים הרגילים מהשמאל מציקים לנו, אבל הוא? לא בשביל זה הבאנו אותו. עזבי, בסופו של תהליך הבנתי עד כמה קיום תחנה צבאית ב־2018 הוא אבסורד. בגל"צ מותר לטחון את הממשלה אבל אסור לגעת בצבא. פרה קדושה. הרוח בגל"צ היא ממסדית וסאחית. רק מול הממשלה יש לגיטימציה לטון אחר. ונמאס לי שהנוכחות שלי הייתה סוג של עלה תאנה לאנומליה הזו".

     

    עד כמה הרגשת שם נטע זר?

     

    "תראי, זה לא היה נעים ללכת בתחנה ולפגוש אנשים שברור לי שמבחינתם אני פולש לא קרוא, אבל אני לא נכנס להתבכיינויות. נגמר. דיפדפתי. חזרתי הביתה לרדיו 103 וזו הזדמנות גם להודות לצוות שלי בגל"צ שהיה מדהים. אולי הקונספט שם שגוי, אבל החיילים הצעירים הם חבר'ה נהדרים".

     

    מגלי צה"ל נמסר בתגובה: "תוכניתו של סג”ל, נהנתה מעצמאות עיתונאית ואנו מאחלים לו הצלחה".

     

    המפכ"ל, רוני אלשיך. “המשטרה לא מחפשת את האמת, היא מחפשת את הראש. במצב כזה יצליחו לשרוד רק בובות, לא מנהיגים"
    המפכ"ל, רוני אלשיך. “המשטרה לא מחפשת את האמת, היא מחפשת את הראש. במצב כזה יצליחו לשרוד רק בובות, לא מנהיגים"

     

    שבוע הדרמות הנוכחי, התחיל בכתבה ב"אולפן שישי" של אילן לוקאץ' עם נתן זהבי. זהבי סיפר שם שסג"ל כינה אותו "מבוגר בלי ילדים, שיושב ברדיו, צווח ומשתולל" (וסג"ל טען בתגובה שעשה זאת בלהט השידור, אחרי שזהבי פגע בחברו הטוב ינון מגל, ולאחר מכן גם התנצל וזהבי סירב לקבל את התנצלותו), וגם: איך בכל פעם שהוא נכנס לאולפן של 103 אחרי שסג"ל משדר, הוא מבקש שיחליפו לו את הראש של המיקרופון, האוזניות והכיסא.

     

    התעצבנת?

     

    "בקטנה, כן. אז בסדר, עשיתי על זה צחוק בתוכנית יום אחרי, עשינו טקס טיהור אולפן בשידור חי. ועדיין, יש בזה איזה משהו אלים. תארי לך מה היה קורה אם הייתי אומר שאחרי שרזי ברקאי משדר ‑ אני מבקש שיחליפו לי את הראש של המיקרופון".

     

    ומה המצב עכשיו ביניכם, אחרי הכתבה?

     

    בהפגנה נגד סגירת ערוץ 20. “חופש הביטוי מהותי בתפיסת העולם שלי"
    בהפגנה נגד סגירת ערוץ 20. “חופש הביטוי מהותי בתפיסת העולם שלי"

     

    "עוברים אחד מול השני במסדרון ומתייחסים אחד אל השני כמו אוויר. אני מאחל לו רק בריאות, חושב שהוא עיתונאי ותיק, מוכשר ובעל זכויות. אגב, גם יצאתי איתו שלוש־ארבע פעמים לברים, למרות שבדיוק נולד לי ילד ולא הייתי כל כך פנוי לשבת בברבוניה עד ארבע בבוקר, ויכול להעיד שמעולם לא ראיתי אותו מטריד אף אחת. יש לו לב טוב והוא לא כופה את עצמו על נשים".

     

    אתה מקלל לפעמים את הקוף הג'ינג'י הזה שלך שקופץ?

     

    "התמתנתי בשנים האחרונות, אבל יש לי אותו. כן. הקוף הכי גדול שקפץ לי בשנים האחרונות היה הציוץ שלי בטוויטר על סגן הרמטכ"ל לשעבר, יאיר גולן. זה שבו כתבתי שעל פי דבריו, יוצא שהוא מפקד הוורמאכט. הכל התחיל כשגולן השווה את התהליכים שעוברים היום על ישראל, לגרמניה של שנות ה־30. אז הלכתי עם ההיגיון הזה ואמרתי שאם ככה, הוא כנראה מפקד הוורמאכט. ופה עשו מעשה מכוער לדעתי, וסתם הבעירו אש מסביבי. מה, לא ברור שמדובר בהערה סרקסטית? באמת לא הבנתם את הלוגיקה הדי פשוטה שבה ניסיתי להראות שגולן מגזים? במקום זה בחרו לנפח. לייצר על הגב שלי סערה. כולם התעלמו מהשאלה, ממתי לאיש צבא מותר לדבר ככה על המדינה שלו?"

     

    יש לך גם ריב מתמשך עם רביב דרוקר.

     

    שמעון ריקלין. “מהדורת החדשות בערוץ 20 היא חדשה, יש עקומת למידה. העיקר שאנחנו על ההר. ממשיכים לטפס"
    שמעון ריקלין. “מהדורת החדשות בערוץ 20 היא חדשה, יש עקומת למידה. העיקר שאנחנו על ההר. ממשיכים לטפס"

     

    "אני מעריך את רביב, הוא עיתונאי מעולה בעיניי, ואולי בגלל זה היריבות שלי איתו לא מעליבה אותי, היא מאתגרת אותי. היא דלק בשבילי להצטיין יותר. אני גם לא פראייר, אני יודע להילחם. אחרי שהוא הוציא את סיפור הצוללות, הרגשתי שאני צריך לצאת לקרב. להגן על הממלכה. ככה זה גם בקרב שלי מול המפכ"ל והמשטרה, אני רואה בזה שליחות, להיות מהחמישה אחוזים של העיתונאים שמגינים על ביבי מול ה־95 אחוז שמחפשים אותו".

     

    ואולי אתה וגוש הימין קצת מאוהבים בלהיות האאוטסיידרים, שקשה לכם פתאום להיות הרוב?

     

    "כשהתחלתי לשדר בגל"צ גיליתי שפתאום התחילו לכתוב עליי בעמוד הדעות ב'הארץ'. ואז גם הבנתי שיצאתי מעמדת הפרינג', שאני כבר לא יכול להרשות לעצמי להתפרע ולאלתר ולשחרר את הקוף. גם מחפשים אותי. אני לא אומר את זה בפרנויה. אחרי גל"צ אני מבין שאני רוכב על נמר, הנמר זה הציבור שברובו חושב כמוני, ומי שרוכב על נמר לא צריך להתבכיין או להיות אאוטסיידר, הוא צריך לגלות אחריות. לא משנה שמרגיז קצת שהילדים שלי שומעים את נתן זהבי אומר: 'טוב, הוא כתב את הספר 'מיומנו של פסיכופת' והקדיש פרקים לאוננות'. בסדר, הייתי בן 29. אני בן 48 עוד מעט. היום לא הייתי כותב ככה, לא בגלל שלדבר על אוננות זה לא ראוי, גם הבאתי סגנון כתיבה חדש שלא היה כאן בארץ, בגלל שבגילי, עם ילדים, אני לא יכול לעשות את זה יותר".

     

    במורד השבוע כבר נהיה עוד יותר סוער, כשסג"ל פגש אותי במסדרון ובישר לי שעומדים להוריד את "הפטריוטים", שנחשבת יקרה במונחים של ערוץ 20. כמו תמיד, כל מה שעניין את סג"ל היה הצוות. האנשים שזקוקים לתוכנית הזאת בשביל הפרנסה. הפאנליסטים, המאפרות, עוזרי ההפקה. גם כשהוא עשה את הפדיחה המפורסמת והעלה את "פייק דונלד טראמפ" לשידור בתוכנית שלו בגל"צ, הדבר הראשון שעניין אותו היה להגן על העורך שלו.

     

    בכלל, כל העובדים שדיברתי איתם מסכימים שהוא מענטש ובעל אפס גינונים של כוכב. אתה יכול להיכנס לאולפנים ברחוב הברזל ובחיים לא תנחש שהבחור הזה שצוחק בפינת הקפה ומתאפר אחרון, רק אחרי שכולם סיימו, הוא המגיש והמנחה.

     

    כן, סג"ל הוא חבר ממש טוב. יעיד על זה העיתונאי דרור פויר, חבר שלו מגיל 16, שמנגן איתו בלהקת העיתונאים נאג' חמאדי, עוד מהתקופה שלמדו ביחד בישיבת אור עציון. פויר בתפקיד התלמיד שתמיד זורקים אותו מבית ספר, סג”ל על תקן פרא האדם שאי־אפשר לזרוק כי הוא תלמיד מצוין ויש לו מאה בשש יחידות גמרא. וגם ינון מגל, שסג"ל לא הפסיק לְגַבות לרגע, גם אחרי הפרשה שבה נטען נגדו כי הטריד מינית, שבסופה החליטה המשטרה לסגור את התיק. "ינון הוא חבר טוב שלי, ולדעתי עשו לו עוול. הוא בן אדם מדהים שעשה טעות, ובטח לא מגיע לו הנידוי המטורף הזה. אני חושב באותה מידה שלארי שביט נעשה עוול איום ונורא. ואני לא חבר שלו, הוא בעיניי פלוץ נוראי. ועדיין, מה שהוא עשה זה לא ברמה שבן אדם צריך להיות מורחק מהחברה. שאנשים יסתכלו על הפסטיבל שערכו לדן בן אמוץ לקראת מותו, כמה דמעות נשפכו, וייזכרו איך כולם ידעו איך הוא עם קטינות. אז נכון, זה לא שנות התשעים יותר, ועדיין".

     

    השבוע התברר גם שסג"ל וריקלין יקבלו תוכנית פוליטית אישית בשבע בערב, לתת פוש נוסף למהדורת החדשות המדשדשת ברייטינג בערוץ. "תראי", הוא אומר, "זו מהדורה חדשה, יש עקומת למידה. מה שחשוב זה שאנחנו על ההר. מטפסים. זה מצחיק שכתבי הברנז'ה ברובם כל הזמן מקנטרים שעשינו אחוז אחד. התאגיד עלה לציבור הישראלי מאות מיליונים, וכמעט אף אחד לא מדבר על כמה רייטינג הוא עושה".

     

    עד כמה העובדה שמדובר בערוץ ימני מחייבת אתכם? היית משדר, נגיד, אייטם ביקורתי על מתנחלים שעקרו מטע זיתים של פלסטיני?

     

    "השאלה מעליבה אותי. כתבתי לא מאמר אחד ולא שניים נגד תג מחיר וגם על הטמטום שבפעולות נקם עצמאיות".

     

    את מי לא היית מסכים להכניס לאולפן?

     

    "לא עולה לי שום שם. חופש ביטוי וחופש מחשבה הם מרכיב מהותי בתפיסת העולם שלי. אני יכול כמובן להבין את המתנגדים לראיונות עם מחבלים, אבל לדעתי הם טועים. חשוב שנדע מה האויב חושב".

     

    את מי היית מת לראיין בערוץ?

     

    "דונלד טראמפ (צוחק)".

     

    איך זה באמת קרה שמתחזה שלו הצליח לעלות אצלך בשידור לראיון כ"נשיא טראמפ"?

     

    "מישהו התקשר מהמספר של הבית הלבן ואמר שיש מצב שמחר טראמפ ייתן לנו ראיון. עכשיו, אני לא סיפרתי לאף אחד ולא עשיתי פרומו, כי באמת שלא האמנתי, אבל משהו קטן בי אמר: האיש הרי משוגע, הוא גם מסוגל להחליט ללכת על תוכנית קטנה במזרח התיכון סתם כי בא לו. כשגיליתי שעבדו עליי, זה היה כמו ביצה על הראש. פדיחה. אבל ידעתי שלפחות לא התפתיתי לזה מהיבריס. אני מפחד מהיבריס, בגלל זה אני שונא מחמאות. זה קרה כי נורא־נורא רציתי את זה, ושכחתי להיזהר".

     

    אמסטרדם על הירקון

     

    והנה עוד משהו שקרה השבוע, ציוץ שכתבה עליו מישהי בטוויטר והוא שולח לי כדוגמה. "פשיסט ימני", היא כותבת עליו, "בהמה ביביסטית מצויה". "דוגמה לשיח שמאלני סובלני?" הוא כותב ליד הציוץ. ואין לי מה לענות לו. רק שהדיבור נהיה בלתי נסבל ברמות האלימות שלו. וגם ילדותי בצורה מביכה.

     

    אבל כאן יש גם ויכוח ביני לבינו. אני טוענת שהשיח הפך כזה גם בגלל שפת השיסוי והפילוג של ביבי נתניהו. אותה דרך גאונית שבה הוא דואג להשאיר אותנו טרודים בשנאה זה לזה, באמצעות משפטי תבערה מבריקים כמו "הערבים נעים בכמויות לקלפי" ו"נאום החמוצים". סג”ל טוען שזה בכלל לא קשור. שהסיפור פה הוא סיפור על שבט לבן, שמאלני ועשיר וזחוח ושולט, שקם יום אחד וגילה שהוא כבר לא הרוב. "ב־77' היה המהפך. ב־2015 נפל האסימון. אנשים הבינו שזהו, המציאות השתנתה. דמוגרפית, היום אין יותר סיכוי לשבט הישן לחזור לשלטון. קואליציית ישראל השנייה ניצחה, ובקואליציה הזאת יש דתיים ויש חרדים ורוסים ותושבי עיירות פיתוח. בגלל זה התקשורת, שהיא מהשבט הישן ברובה, כל כך מתקשה להרפות מביבי. הם מבינים שהוא הראש, ויש להם תקווה אחת - שאם הם מפילים את הראש, הם חוזרים להיות השבט השליט. אף אחד לא מפחד מבנט, מאיילת שקד, מישראל כץ, זה רק ביבי".

     

    אהוד אולמרט. “הדרך שבה מדברים על נתניהו היא מבזה, בחיים לא דיברתי ככה על ראש ממשלה, גם לא על אולמרט, שבאמת נלחמתי בו בכל דרך"
    אהוד אולמרט. “הדרך שבה מדברים על נתניהו היא מבזה, בחיים לא דיברתי ככה על ראש ממשלה, גם לא על אולמרט, שבאמת נלחמתי בו בכל דרך"

    אבל אמא שלך עורכת דין תל־אביבית חילונית, יש בך גם מהשבט הישן.

     

    "אם אני מוריד את הכיפה, אני נראה הכי מהשבט הלבן הזה. אני בלונדיני, עיניים כחולות, מנגן בלהקה. אני חושב שרק בפינוי עמונה הבנתי פתאום למי אני באמת שייך, כשראיתי את השמחה לאיד, את השמאלנים שמריעים כשנערות נגררות לניידת, נזכרתי איפה הבית האמיתי שלי. תראי, בגדול יש רק מלחמה אחת היום והיא בכלל לא בין ימין ושמאל. עם ישראל מתחלק כרגע למי שמגדיר את עצמו קודם כל כישראלי, שזה בעצם קוסמופוליטיות, בוא נעשה פה אמסטרדם על גדות הירקון, למי שהוא לפני הכל יהודי, רוצה מדינה עברית יהודית. על זה הוויכוח בעצם".

     

    וממלחמת השבטים האלו הגיעו כל החקירות של המשטרה על השחיתות? הרי המפכ"ל רוני אלשיך הוא דתי, מזרחי מהשבט החדש.

     

    "אני חושב שהמשטרה כבר מזמן לא מחפשת את האמת, היא מחפשת את הראש. זה בדיוק כמו שטייס רוצה עוד איקס על הכנף של המטוס שלו, ככה לדעתי המשטרה רוצה את ראש הממשלה אצלה בתא. אני שונא את הפאניקה המוסרית הזאת, אני חושב שזה אחד הדברים שיהרגו את הפוליטיקה הישראלית. הפקידות והמשטרה ובתי המשפט בעצם מטילים אימה על נבחרי הציבור, ובמצב כזה יצליחו לשרוד רק בובות, לא מנהיגים. בכלל, כל הבכיות החדשות האלו על מות הדמוקרטיה, מטריפות אותי. לא היה ציבור במדינה הזאת שכיבד את הדמוקרטיה יותר מהדתי־לאומי. לא סירבנו פקודה בהתנתקות, לא אמרנו מילה כשהרסתם בתים. אין לכם מושג מה זה להמשיך לציית לחוקים גם כשהם לא מוצאים חן בעיניכם".

     

    ובכל זאת אתם קוראים לשמאלנים בוגדים. רומזים שהם לא אוהבים את הארץ.

     

    "את יודעת כמה פעמים אני מגיע לתל־אביב עם הלהקה וסופג מבטים של ‘עוד שנייה אני מוריד עליך ביצה על הראש’? הלכתי יום אחד ברוטשילד, כשהייתה אחת ההפגנות של אלדד יניב, בדרך להצטרף להפגנה של שפי פז, פתאום נעמדו מולי כמה אנשים והתחילו לצעוק בקצב: 'חלאה! חלאה!' ואני מסתכל מסביב, לא מבין, עד שאני קולט שהחלאה היא אני".

     

    נתניהו אוהב אותנו ככה. מפולגים.

     

    "די כבר עם המחשבה הזו שביבי הוא מיסטר פילוג ושיסוי. בכלל, הדרך שבה מדברים על נתניהו היא מבזה, מלאת שנאה, בחיים שלי לא דיברתי ככה על ראש ממשלה, גם לא על אולמרט, שבאמת נלחמתי בו בכל דרך. ואשר לבוגדנות, אולי יש משהו בזה שאתם לא יודעים להישאר ביחד, להיות נאמנים אחד לשני. יש סוג של אחווה בימין שאני לא משוכנע שתמצאי אצל עיתונאים שמאלנים. מי כמוך יודעת, גם כשאת משלהם את לא באמת משלהם".

     

    אנשים בטוחים שיש לך קו ישיר לנתניהו. שאתם מדברים ומתאמים ביניכם אסטרטגיות למיגור הנזק.

     

    "בשנות הכהונה שלו יצא לי שלוש־ארבע פעמים לדבר איתו. לא יותר מזה. ושיישקו לי כל אלו שחושבים שאני מקורב שלו".

     

    מאיפה הגיעה האהבה שלך לנתניהו?

     

    "המילה אהבה לא מתאימה פה, ונתניהו הוא בטח לא בן אדם חם שמחזיר לך אהבה. זה לא שהוא מרים לי טלפון, "אחי, מה קורה?" אני פשוט ממש מעריך אותו, כבר בשנות ה־90, כשפגשתי אותו בפעם הראשונה, הבנתי שעומד לפניי מנהיג ענק".

     

    מתי פגשת אותו בפעם הראשונה?

     

    "אחרי ההפסד ב־99' הוא הזמין אותי ללשכה שלו. כמה חודשים לפני כן כתבתי עליו את הטור הכי אמוציונלי שכתבתי בחיים, על הרדיפה שהוא עובר, על איך זה מרגיש, וגם על ההבנה העמוקה הזאת שלו את ההיסטוריה ועל התפקיד המבאס שהוא קיבל, להיות ריאליסט, אפילו פסימיסט. להזכיר לכולם שכנראה אין שום אוטופיה באופק. ישבנו במשרד שלו, הוא עישן סיגריה, ומאוד התרגשתי. תראי, פגשתי את כל המנהיגים הישראלים כמעט. נתניהו שואב את האוויר מהחדר. אין הרבה מנהיגים כאלו. שרון היה שואב את האוויר מהחדר. שמעתי שרבין, שלא הכרתי, היה כזה. זו מין עוצמה כזאת שאי־אפשר להסביר, אבל מיד מרגישים אותה. הוא איש מאוד חכם. הרבה פעמים חשבתי שהוא טועה, היה אומר לי משהו והייתי מתקומם, ואחרי חודשים ראיתי כמה הוא צדק, כמה מדהימה ההבנה הזאת שלו את המשחק הפוליטי בישראל".

     

    אז למה שונאים אותו בכזה להט? אולי זה בגלל יוקר המחיה שמבריח צעירים לברלין? אולי גם בגלל המצב של מערכת הבריאות? אולי זה כי חושדים בו שהוא אדם ציני שמעוניין רק בהישרדות שלו?

     

    "אני לא אומר שאין פה יוקר מחיה, אבל אני רואה את המכוניות פה בתל־אביב. רואה גם שבונים בנמל התעופה בן־גוריון עוד חניון ענק לחניה לטווח ארוך, זה אומר שבוא נגיד, אף אחד לא גווע ברעב פה. וגם נכנסתי לניתוח אפנדיציט דחוף בבית החולים הדסה, ולא יכולתי לקחת רופא פרטי או להפעיל קשרים, וזאת הייתה חוויה מופלאה מבחינת שירות וטיפול. בכלל, המצב במדינה פנטסטי. הכלכלה, הביטחון, אנחנו הריבונות היהודית הכי חזקה שהייתה אי פעם בהיסטוריה. שונאים את ביבי בראש ובראשונה כי הוא לנצח יהיה פונטיוס פילטוס של השמאל, ‘הרוצח'. הוא ‘הרג את ישו', כלומר את רבין. ולכן, כל ההתייחסות אליו בתקשורת וגם אצל השמאל היא מעוותת. מצד אחד הוא אימפוטנט, מצד שני הוא אומניפוטנטי, כלומר הוא גם לא עושה כלום וגם כל־יכול שמושך בחוטים. הוא גם מפוחד, חרדתי והיסטרי, וגם שטן ערמומי עם מזימות. אי־אפשר לקחת את זה ברצינות, אין בן אדם אחד שיכול להיות כל הדברים האלו בו בזמן. נתניהו הוא הסימון, הוא הסמל, והימין מבין את זה, לכן הוא ממשיך לבחור בו, לא משנה מה".

     

    טוב, אני אכן יכולה להעיד שכבר בגיל עשרים פלוס אהבת את ביבי.

     

    "נפשי נכרכה בו מהשנייה שהוא הגיע לפוליטיקה בערך. הוא אדם גדול עם חסרונות גדולים. אי־אפשר לקבל מנהיג גדול שהוא הדלאי לאמה".

     

    איזה חסרונות יש לו, למשל?

     

    "לפעמים היחס הלא מספיק טוב שלו לאנשים, לפעמים בחירת האנשים המוטעית. הוא לא עושה את זה מרוע, הוא פשוט באמת עסוק במנהיגות, יש לו את הדרך שלו ואין לו חברים".

     

    ואם יתברר שהוא באמת מושחת?

     

    "אני מבטיח לך שאם אכן יתגלה משהו אני הראשון שיתנער מביבי, אבל מלא חסרונות כפי שהוא, נתניהו לא מושחת. אי־אפשר להגיד נהנתן על בן אדם שהחיים שלו כל כך קשים. מהבית, למשרד, לנסיעות עבודה. בן אדם רוצה לצאת החוצה, לשתות משהו, לעשן, ולא יכול. אני משוכנע שיש לו תחושת שליחות פנימית, אחרת הוא לא היה מחזיק מעמד. לאיש יש כושר עבודה מדהים, הוא ישן שלוש וחצי שעות בלילה. בטיסות, זה ריקלין סיפר לי, כולם נרדמים מעל האוקיינוס האטלנטי, ורק הוא יושב עם ערימות של קלסרים מאחורי הפרגוד, קורא, עם משקפיים על האף".

     

    יהיו מי שיגידו שזה בגלל שהוא הציע לך להצטרף לליכוד, ועוד במקום 11 הריאלי.

     

    "ואז אמרתי לו שלמטרות של המחנה, יותר טוב שאני אשדר ולא אבחר. ברור שיש לי שליחות אידיאולוגית, אני לא מסתיר את זה. אני לא בא ומשחק אותה אובייקטיבי כמו חצי מהעיתונאים האחרים".

     

    שקלת את זה ברצינות? התלבטת?

     

    "השתגעת? ללכת לפוליטיקה ולמכור את הפרטיות שלי ואת החיים שלי בשביל כוח? אני רוצה להמשיך לעשות מוזיקה עם הלהקה שלי, לחיות, לא רוצה להיות עבד. אני שחקן חופשי, לא מייצג את כל הציונות הדתית, ולא את כל הימין. אז אני בעד ביבי היום? כן. למה? ככה. יום אחד אני לא אהיה בעדו, סבבה, אני אעבור הלאה. זה אני".

     

    הג’ינג’ית הסודית

     

    הלהט והשמחה של סג"ל הם משאבי הטבע הכי יקרים שלו. בגיל 48 הוא עדיין בוער ואדום ומשתוקק כמעט כמו שהיה בצעירותו. זה מעורר קנאה קצת, לראות אותו מסתער כמו צייד גנאי עם חנית שלופה על האייטם, אפילו אם הוא האחרון בתוכנית. לא מרפה מהמרואיין עד שהוא מוציא ממנו בדיוק מה שרצה. בהבדל אחד, פעם הוא היה נעלב הרבה יותר, וכמי שהעליבה אותו לא מעט בעברה, אני עוד זוכרת איך הוא היה נפגע, כמו ילד. התמימות הזאת קצת אבדה לו, הוא התחשל ונהיה חזק. זה מבלבל אותי, אני לא מצליחה להבין מאיפה כל החסינות הזאת. האם זאת ההצלחה שיושבת לו בגב כמו עמוד שדרה מזהב? האם זאת העובדה שהצד שהוא מאמין בו חזר לשלטון? עד שבמקרה יוצא לנו לשוחח על אשתו, דלית, קיבוצניקית יפהפייה וג'ינג'ית שקצת מזכירה את ג'וליאן מור, ואז אני מבינה הכל. "אף אחד לא יכול להתקרב אליי", הוא אומר, "יש לי משפחה נהדרת, אני נשוי לאישה שאני חולה עליה ממש, ויש לנו ארבעה ילדים. את יודעת איזה כוח זה ארבעה ילדים? זה כמו שבט קטן. אז אי־אפשר באמת לפגוע בי או לסדוק אותי. אני מוקף בצבא שלי, ואני נהנה מחיי".

     

    אתה באמת יצור נדיר, גבר שמטורף על אשתו, שנאמן לה. אתה לא שולח מבטים אל אף אחת מלבדה.

     

    "תראי, לא הכל מושלם, היא מזל טלה, ג'ינג'ית וחמומת מוח. כולם חושבים שאני העצבני מבין שנינו, היא פי מאה יותר עצבנית ממני. אבל היא החברה הכי טובה שלי, היא המאהבת שלי, אני חולה עליה, מת עליה והיא הכל בשבילי. אבל אני מפחד לדבר על זה בעיתון, כי בכל פעם שאני קורא מישהו מדבר ככה, אני ישר חושב, 'אלו הולכים להתגרש'. אני מפחד שיפתחו לנו עין, אז תהיי עדינה עם התיאורים של כמה אני אוהב אותה".

     

    מבטיחה. איך הכרתם?

     

    "בשידוך, דרך חברים. באתי אליה לקיבוץ נען במוצאי שבת, אני זוכר איך עברתי את השער, ראיתי אותה יוצאת מהחדר וידעתי. ידעתי שאני מתחתן איתה. אחרי זה היא סיפרה לי שגם היא ידעה באותו הרגע שנתחתן. ובאמת, שבועיים אחרי שהיא הגיעה לדירת החדר המזעזעת שלי בתל־אביב, צינוק קטן בקצה חמש קומות והסתכלה בכתמי העובש על הקיר ‑ שכרנו דירה יחד ואחרי שנה כבר התחתנו".

     

    ואתה עוד אומר שאין אלוהים.

     

    "אני לא יודע אם יש אלוהים, לפעמים אני מאמין ולפעמים לא, אני כן יודע שאני יהודי. תמיד. יש זברה? יש לה פסים כי היא זברה, ככה אני, יהודי וגאה בזה. אבל אני דתי מאוד־מאוד ליברלי, למרות שאצלנו שומרים שבת והילדים בבית ספר דתי".

     

    אבל אשתך חילונית, למרות שגם היא עשתה מהפך ועכשיו היא ימנית. אז למה הילדים בבית ספר דתי?

     

    "את שואלת אותי אם הילדים שלי יישארו דתיים? כמעט מאה אחוז שלא. בקצב שבו הדתיים עוזבים את הדת ועוברים לחילוניות רוב הסיכויים שהם יורידו את הכיפה כשהם יגדלו. בגלל זה זה מצחיק אותי, כל הדיבורים האלה על הדתה. הרי החרדים עוזבים בהמוניהם או לפחות נפתחים למודרניות ולשינוי".

     

    והחינוך שלהם שונה מהחינוך שלי? תיסע איתם לחו"ל בקיץ, או שתשאיר אותם לטייל בסנדלים תנ"כיים בתקוע?

     

    אני כבר לא נוסע לחו"ל עם הילדים, לא מאז שהבנתי שזה סתם מרדף מטומטם אחרי סטטוס. גם אני לא הייתי בחו"ל עד אחרי שהשתחררתי מהצבא, ויצאתי בסדר. כל אחד בא ומספר - החבר מהכיתה נוסע לצרפת וההוא ליוון, נהייתה מין תחרות מעצבנת. בכלל, החלטתי שאם אני רוצה שהילדים שלי יהיו מאושרים, אני צריך להיות מאושר קודם. ואני מאושר עם אשתי האהובה לבד בחו"ל. בפעם האחרונה נסעתי איתם לאגם מאג'ורה באיטליה. מגיעים לוונציה - הם אומרים ‘משעמם לי’. הקטע פה הוא שכולם חייבים לנסוע, לסמן וי על חו"ל, ואז סובלים. אנשים מתלוננים שהילדים שלהם משמינים, מה רציתם? אתם מביאים אותם ל’הכל כלול’, וכל היום הם יושבים וטוחנים מול הבופה הרצחני הזה. ואני, יש לי קטע עם זה, כי אני שמן, רק מריח לחם ומעלה שני קילו, אני לא רוצה שהילדים שלי ילכו בדרכי. בפני עיוור אל תשים מכשול".

     

    אגב, יש לך מושג למה דווקא אתה כל כך הצלחת?

     

    "אולי כי אני לא כזה קל דיבור, לא הכי רהוט בעולם. יש לי המון ידע, גם גדולי המתנגדים שלי לא יגידו שאני לא ידען, אבל אני קצת כבד פה. קצת מגמגם. אני לא גל"צניק מהוקצע שמדבר כמו מכונת הגייה, בלי אף כחכוח. אני, בלי האה־אה־אה שלי לא קיים. אבל כנראה בעולם החדש הזה שנוצר, צריך גם אנשים מיוחדים". •

     


    פרסום ראשון: 13.06.18 , 19:36