שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    גילי סופר. “פריפריה לא נמדדת בפתיחה ובסגירה של מפעלים"
    7 ימים • 13.06.2018
    תראו מי שבמִדבר
    בישראל של 2018, המושג "עיירת פיתוח" הוא עדיין נפיץ, עמוס בסטיגמות ורדוף שדים מההיסטוריה. אבל בינתיים גדֵל שם דור של צעירים ישראלים, שלמרות הפצעים הפתוחים, מנסה להתגבר על העבר, ונאבק על ההווה - כדי לבנות עתיד. בסדרת כתבות חדשה יוצאת מרב בטיטו למסע בין בני הדור החדש של עיירות הפיתוח, בשביל לשמוע מהם על האהבות, הקרבות וההקרבות שהם עושים כדי לחיות במקום הכי רחוק מתל־אביב (ולא רק גיאוגרפית). השבוע, בחלק הראשון - המלחמה על ערד: תכירו את הצעירים שלמרות ההתחרדות, המרחק ובעיות הפרנסה, לא מוותרים על העיר שהייתה אמורה להיות פנינת הנגב. ילדי הפריפריה: חלק א' בסדרה צילומים: יובל חן
    מרב בטיטו | צילום: יובל חן

    זימון לראיון עבודה לתפקיד מתמחה, שקיבל מבית משפט השלום בבאר־שבע, היה הדבר האחרון שאורי ארביב ציפה לו. שלוש שנים אחרי סיום לימודי המשפטים, כשהוא מתפרנס בכלל מתיווך נדל"ן, נשוי לאשתו שני ואב לתינוק איתמר, כבר הפנים ששנה של התמחות תרסק אותו פיננסית. "ויתרתי על החלום להיות עורך דין, וידעתי שזו החלטה כלכלית נכונה", הוא נזכר. את עיר הולדתו ערד עזב מיד אחרי השחרור מהצבא, כדי לעבוד, ללמוד, לטייל, להתאחד מחדש עם חברתו מהתיכון, להתחתן איתה ולחיות, איך לא, בתל־אביב. "אבל מתברר שאבא שלי לא הפסיק לקוות שזה יקרה", אומר ארביב. "כששמע שמחפשים מתמחה במשרד של השופטת רחל טיקטין־עדולם בבית משפט השלום בבאר־שבע, הוא מסר קורות חיים שלי, וסיפר לי על זה רק למחרת".

     

    לא כעסת עליו או משהו כזה.

     

    "ממש לא. אבל האמת היא שגם לא הקדשתי לזה מחשבה, כי לא האמנתי שייקחו אותי שלוש שנים אחרי הלימודים. התרחקתי נפשית מהרעיון שאעסוק בעריכת דין".

     

    אבל ארביב זומן לראיון, ויום לפני ליל הסדר, קיבל טלפון: התקבלת. שמונת ימי הפסח הוקדשו להתקפלות זריזה של הארביבים הצעירים מתל־אביב. העתיד השתנה ברגע אחד והם היו צריכים להשיג אותו: לעזוב את דירתם השכורה, להתחיל לחפש בית חדש בערד, להיפרד בחיבוק אמיץ ובברכת הדרך מהשותף במשרד התיווך שאמר לו, "זאת ההזדמנות שלך, זה הרגע" – ולמכור לו את חלקו בעסק. אורי ושני, עם התינוק, עברו לגור אצל אבא שלה, "עד שנתאפס על עצמנו, כי הכל קרה מהר".

     

    משפחת יפה. האם, עדנה: "גדלנו בתחושה  שהכל אפשרי"
    משפחת יפה. האם, עדנה: "גדלנו בתחושה שהכל אפשרי"

     

     

    זה נראה כאילו רק חיפשתם סיבה לחזור לערד.

     

    "שני תמיד רצתה לחזור", הוא אומר כאילו זה מובן מאליו, ואז מוסיף: "גם אני. רק לא חשבתי אז שזה אפשרי מבחינה כלכלית. היום אני מבין שהאפשרויות באזור המרכז אכן רבות, אבל מבחינתי, כאן זו ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. היום אני גר בערד, בבית קרקע. חצי דונם שלנו, הילדים רצים על הדשא ונהנים מאוויר נקי. אנחנו מחזיקים שני רכבים ואני יכול לנסוע פעמיים בשנה לחו"ל. החיים שלנו כמשפחה הרבה יותר טובים פה, וזה לפני שהזכרתי את הקִרבה להורים ולמשפחה המורחבת. כאן אני גם מוריד שלושה ילדים לגנים בשבע וחצי דקות, זמן שלא היה מספיק כדי להגיע בבוקר מהדירה הקודמת עד למחלף לה גווארדיה".

     

    כששבו לעיר הולדתם, לפני ארבע שנים, גילו הארביבים מהר מאוד שהם לא לבד: יש עוד ערדניקים שכמותם, רק חיפשו את הסיבה לחזור, ויש לא מעט מבני דורם שכלל לא עזבו. אבל ערד של זיכרונות ילדותם היא עיר שמחפשת כרגע את עתידה. בשנים האחרונות הגיעו אליה כ־1,200 משפחות מחסידי גור, וה"גורניקים" – כפי שהם מכונים בפי הוותיקים יותר – מהווים כיום כחמישית מכ־27 אלף תושבי ערד. החיכוך בין האוכלוסיות הלך וגבר, ובספטמבר 2017 נרשם אחד משיאי העימות שכלל צמיגים בוערים, שלטים נגד הרבי מגור, שיירת רכבים שנסעה בערב שבת לתוך השכונה החרדית, ועוד מיני אקטים אזרחיים שמבצעות לעיתים קבוצות מיעוט ורוב זו בזו.

     

    יותר מתשעה חודשים חלפו מאז וייתכן כי השקט – אולי הזמני, אולי לא - ששורר כאן משקף הסכמות בלתי כתובות בין הצדדים. "בשנה האחרונה עלו מחירי הדירות, מה שהוריד את מספר הגורניקים שמגיעים הנה", אומר עו"ד ארביב.

     

    משפחת  ארביב. האב, אורי: “לחזור לכאן,  זה היה צעד  משנה חיים"
    משפחת ארביב. האב, אורי: “לחזור לכאן, זה היה צעד משנה חיים"

     

     

    ואתם? ארבע שנים אחרי החזרה הביתה, איך אתם מרגישים?

     

    "בדיעבד התפתחנו כאן כמו שלא יכולנו להתפתח בשום מקום אחר בארץ, גם כלכלית וגם אישית. זה היה צעד משנה חיים, על כל המשמעויות שלו".

     

    ***

     

    גם היום, בישראל 2018, צמד המילים "עיירת פיתוח" הוא טעון מאוד, רווי סטיגמות, ודחוס לא־מעט בחומר נפץ פוליטי, עדתי, חברתי. הסדרה "סאלח, פה זה ארץ ישראל" פתחה שוב את פצעי שנות ההקמה והביאה עדויות מצמררות על יחס השלטון לתושבים, רבים מהם הובאו לעיירות הפיתוח נגד רצונם. אבל 50־60 שנה אחרי, סאלח לא גר כאן יותר, לא בערד ולא בשאר עיירות הפיתוח. מי שכן גרים פה הם הארביבים ושאר בני הדור השני והשלישי למקימים, שאליהם הצטרפו צעירים רבים אחרים. חלק מעיירות הפיתוח פורחות – מי זוכר היום שיקנעם, אור־יהודה וכרמיאל התחילו כך – אחרות עדיין נאבקות בשדי העבר, ובאלו שההווה מזמן להן. מה שבטוח השתנה הם התושבים, ובעיקר הצעירים שבהם. בתוך שנת ה־70 למדינה יצאנו למסע בין בני הדור החדש של עיירות הפיתוח, בישראל של כאן ועכשיו, בין הצעירים שעבור חלקם אותו "סאלח" מטאפורי הוא עדיין פצע פתוח ומדמם; לבין אלו שבעיניהם הוא פשוט דימוי נושן שכבר מזמן לא רלוונטי.

     

    שמעון אלהרר והבן שמוליק. “הפוטנציאל הוא אין־סופי"
    שמעון אלהרר והבן שמוליק. “הפוטנציאל הוא אין־סופי"

     

     

    בחלק הראשון של המסע אנחנו מגיעים כאמור לערד. עיירת הפיתוח הדרומית, שפעם התגאתה במלונותיה ובתושב עמוס עוז, מצויה היום במאבק על זהותה. אגב, בבית שבו התגורר עמוס עוז, כך מספרים בערד, מתגוררת כיום משפחה מחסידי גור. אבל יותר מכל – יותר מהמאבק הדמוגרפי, מקשיי הפרנסה ואפילו מהחשש מכריית הפוספטים לא הרחק מהעיר - הערדניקים חוששים מכותרות שליליות. את אלו אפשר למצוא כאן בקלות, אבל בתמונה הגדולה, ערד היא בעצם מיקרוקוסמוס ישראלי: יש פה את ילידי הארץ, את עולי ברית־המועצות שהגיעו הנה בשנות ה־90 (ומהווים יותר מ־30% מתושבי העיר), את ה"גורניקים", בני העדה האתיופית, חב"דניקים, חובשי כיפות סרוגות, מבקשי מקלט מאריתריאה וסודן, מעט בדואים, חברים בקהיליית העבריים וכמה יהודים משיחיים – כמעט כולם כאן. "הילדים שלנו סופגים רב־תרבותיות באופן הכי טבעי שיש", אומרת סיון כהן, ערדניקית בת 32. "ואנחנו יודעים לשמור על הנכס הזה, הוא חשוב לנו. ערד לא למכירה ‑ והוכחנו את זה בכל מאבק חברתי".

     

    ***

     

    באוגוסט הקרוב יארזו מור גילאון ובן זוגה מורן את הדירה בחולון, יושיבו את שני הקטנים מאחורה ויחזרו הביתה, לערד. היא דור שלישי למייסדי העיר; סבה וסבתה מצד אמהּ הגיעו מירושלים בשנת 1962 והיו חלק מגרעין המייסדים שעלה על הקרקע באותה שנה. 11 שנים עברו מאז עזבה עם בן זוגה לטובת לימודים במכון הטכנולוגי בחולון. "כשנולדו הילדים, התחלנו לחשוב באיזו אווירה אנחנו רוצים לגדל אותם", אומרת גילאון (35). "בעלי מיסוד־המעלה בצפון, שם חיכה לנו בית שיכולנו להיכנס לגור בו מיידית, והייתה התלבטות אמיתית לאן פונים: צפונה או דרומה. בחזון שלנו היו ילדים רצים על דשא, ציפורים וכוכבים והרבה טבע, ולי ברור שאם טבע, אז רק מדברי. כשהתחלנו לחשוב על מסגרות חינוכיות, בית הספר הדמוקרטי בעיר הכריע את הכף".

     

    סבא שלה פתח את הפלאפל הראשון בעיר, "פלאפל חביב", והיו גם "מוניות חביב" שלו, הרבה לפני שפתחו את כביש 31, "וסוף־סוף אחרי הרבה שנים הדרך לא נמשכת לנצח, נעים לנסוע בכביש, ואם את פותחת מזגן ושומעת מוזיקה זאת בכלל חוויה. היום השעה הזו מוקדשת אצלי לפקקים, אני יוצאת מהבית בחולון רק כדי לעמוד בפקק לפתח־תקווה".

     

    משפחת גילאון (עדיין בביתם בחולון, לפני החזרה לערד). האם, מור: “יש ערדניקים שהמקום הזה חשוב להם באמת"
    משפחת גילאון (עדיין בביתם בחולון, לפני החזרה לערד). האם, מור: “יש ערדניקים שהמקום הזה חשוב להם באמת"

     

     

    היא מתרגשת לקראת המעבר ומספרת שגם בן הדוד שלה חוזר ויתגורר לא רחוק ממנה, וגם בקרבת ארבע הדודות שמעולם לא עזבו את העיר: "גם אחותי הצעירה גרה בערד, לא מזמן ילדה תאומים. הילדים גרמו לנו להבין שאנחנו רוצים לחיות קרוב למשפחה, לא רק כדי לקבל גיבוי ועזרה עם הילדים, גם לשבת לשתות קפה אחר הצהריים עם המשפחה, לחיות קרוב".

     

    החינוך הכריע אצלכם, אבל אתם לא חוששים מהעתיד? החילונים עלולים להפוך למיעוט.

     

    "אנחנו מגיעים די הרבה לסופי שבוע כאן. אמא גרה מול בית הכנסת, ככה שאנחנו רואים את חסידי גור, מרגישים את הנוכחות שלהם. החשש היה שערד שלנו שמקבלת את כולם, שמכילה, שלא כופה על אנשים להיות מה שהם לא, עלולה להיעלם. אבל אני מאמינה שזה חרג הרבה מעבר לפרופורציות האמיתיות. מה שכן חיזק אותי היה לראות את החברים שלי, תושבי ערד, שנעמדו על הרגליים האחוריות, לא כדי להגיד לחסידי גור 'תלכו מכאן', לא כדי לגרש מישהו – גם הם צריכים לחיות איפשהו - אלא דווקא כדי להציב גבול ברור שאומר: אתם מוזמנים לחיות פה, בתנאי שלא תהיה כפייה והשתלטות על המרחב הציבורי. יש קבוצה לא קטנה של ערדניקים שהמקום הזה חשוב להם באמת והם לא מוכנים לוותר על האופי שלו".

     

    את הדירה הקטנה בחולון תחליף בקרוב משפחת גילאון בבית קרקע שהצליחו לרכוש. מור: "סוף־סוף אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לגור בבית 'של גדולים', ולא בקופסת גפרורים. כשאני מספרת לאנשים על המחיר ששילמנו עליו, העיניים שלהם נפתחות. חיפשנו בית שצופה לנוף, אנחנו כבר בערד, אז שלא נראה את המדבר מהחלון?"

     

    אלון סגל וזוגתו אורית ב"מוזה". אלון: “מה שלא טוב כאן, לא טוב בכל המדינה"
    אלון סגל וזוגתו אורית ב"מוזה". אלון: “מה שלא טוב כאן, לא טוב בכל המדינה"

     

     

    ***

     

    זה לא רק האוויר הצלול של המדבר שמשך בשנות השבעים את חולי האסתמה מכל קצות הארץ. גם ים המלח, על שלל תעשיותיו ומלונותיו, הבטיח בזמנו אופק תעסוקתי יציב. בין באר־שבע לים המלח, בין דימונה לחברון - ערד היא אחד המקומות הבלתי צפופים במדינה. בניגוד למרבית ערי הפיתוח, שנוסדו בחופזה, ערד הוקמה דווקא כעיר מרווחת ומתוכננת בקפדנות. היא יועדה להיות עירם של העובדים בקידוחי גז או נפט, בבתי המלון והמרפא של ים המלח, עין בוקק ומישור רותם. על פי הנחיות תוכנית האב, נדרשה חזית כל בניין בעיר להכיל לפחות 60 אחוז ציפוי אבן מקומית: הרמוניה ארכיטקטונית שמבטיחה חיבור לנוף, ועל הדרך מוחקת פערים סוציו־אקונומיים וממזגת בני אדם לקהילה מגובשת אחת.

     

    אבל למציאות היו תוכניות אב אחרות. גלי העלייה, לצד ירידה בצורך בידיים עובדות בתעשיית התיירות, יחד עם סגירת מפעלים (כמו "מגבות ערד"), עשו את שלהם. גם אסון ערד (1995), שבו נהרגו שלושה בני נוער במהלך פסטיבל הרוק השנתי שנערך בעיר, גבה מחיר תדמיתי וכלכלי לא פשוט. והיום? יש הטוענים כי עתידה הכלכלי של ערד מצוי שלושה קילומטרים וחצי מדרום־מערב לעיר, בשטח שמשתרע עד למרגלות הפסגה הלבנה של הר בריר. זהו שדה בריר, מרבץ עתיר שכבות סלע שמהן ניתן להפיק פוספטים ששווים עשרות מיליארדי דולרים. חברת רותם אמפרט, מקבוצת כיל שבבעלות האחים עופר, מבקשת לכרות את אוצר הטבע וליהנות מפירותיו, ובדרך להביא גם משרות לאזור. אלא שמנגד לא מעט תושבים בעיר חוששים מההשלכות הסביבתיות של החציבה הזו ומנהלים נגדה מאבק עיקש.

     

    גילי סופר (48), תושב ערד בשש השנים האחרונות ומבעלי מלון הבוטיק "יהלים", הגיע לעיר כשהיה כתב ynet וסיקר מאבקים סביבתיים, ובהם גם מאבקם של מתנגדי הכרייה מערד. הוא לא ידע שתוך כמה חודשים יעבור בעצמו לערד, "ויגשים חלום גנרי להקים מלון בוטיק במדבר".

     

    עימותים בערד בין תושבים ותיקים לחסידי גור, ספטמבר 2017. “לא באנו לגרש אותם"
    עימותים בערד בין תושבים ותיקים לחסידי גור, ספטמבר 2017. “לא באנו לגרש אותם"

     

     

    מאז עברו 14 שנים, אבל הקרב נגד הכרייה טרם הוכרע: "אנחנו כאן אורחים לרגע", מצטט סופר את אהוד בנאי. "המאבק הזה הוא לא משהו קטן ומקומי של בריאות הציבור ותושבי ערד, זה חייב להיות עניין של כל ישראלי שאכפת לו".

     

    יחד עם אלון סגל (55), ערדניק מלידה ובעלים של "מוזה", מוסד מקומי שיושב חזק על כביש 31 ומתפקד כמסעדה בצהריים ובר בלילה, הם הקימו את עמותת התיירות של ערד. במרפסת הקדמית בביתו של סופר מתחיל להיות קריר, אפילו שרק ארבע אחר הצהריים, אז הוא קוטף כל מיני עלים מהגינה ומכין תה עם הרבה סוכר. השכן עם הכיפה הסרוגה יורד מהמכונית, והם מנופפים לשלום. כאן על המרפסת הזו הגו יחדיו סגל וסופר את חזון "אלף המיטות" שאליו הם חותרים מאז שהקימו את העמותה. "את יודעת שערד כל הזמן מפוצצת בתיירים ואין מספיק מקומות אירוח?" שואל סגל. "הכל מלא כל הזמן, באתר בוקינג אנחנו מדורגים גבוה בארץ כי יש כאן מדבר עם רמה גבוה של אירוח, וזה מה שהתיירים מאירופה מחפשים. אנחנו מנצחים בהליכה את הצימרים בגליל, כי האירופאים מחפשים את מה שאין להם. הם לא צריכים את היערות והמפלים המדהימים שלנו, יש להם מספיק מזה. נו באמת, האוסטרים יבואו לכאן לשבת מול אח מבוערת? המדבר של מצרים וירדן פחות זמין להם כרגע, אצלנו יש מדבר קטן עם וויי־פיי".

     

    גם שמעון אלהרר (49), שחזר עכשיו מהעבודה כאחראי על בית הכנסת שעל המצדה, והגיע לשתות תה, בענייני צימרים. הוא נולד וגדל במילאנו למשפחה חב"דניקית, הגיע לערד כנשוי טרי ועבד במלונות שבסביבה. יחד עם אשתו, מנהלת בית ספר בקריית־מלאכי, הם הביאו שבעה ילדים. "הגיע הזמן לעשות מהמקום הזה את פנינת הנגב של התיירות, לעודד אנשים פרטיים לפתוח חדרי אירוח. אנחנו לא מפחדים מתחרות, להפך. הקדוש ברוך הוא דואג שכל אחד יקבל את הפרנסה שלו. הפוטנציאל הוא אין־סופי, האוויר והנוף מביאים הנה אנשים, וגם אצלי שני הצימרים מלאים, ברוך השם, כל הזמן".

     

    על המצדה הוא כונן טקס לתיירים יהודים שמגיעים לחגוג בר־מצווה (אלהרר: "הרעיון הוא לייצר נוכחות ותוכן יהודי על פסגת המצדה"; סגל: "התנאי היחידי הוא שבסוף לא שוחטים אחד את השני ומתאבדים"), אבל כאן, על המרפסת, הם מצטטים שירים של מאיר אריאל וטוענים שמתח החילונים־דתיים בעיר משרת בעיקר פוליטיקאים. "אין הבדל בין ‘ערבים נוהרים’ ל’חרדים נוהרים’", אומר סגל, "שניהם משמשים לצורכי בחירות".

     

    סיון כהן.  “ערד לא למכירה,  והוכחנו את זה בכל מאבק חברתי"
    סיון כהן. “ערד לא למכירה, והוכחנו את זה בכל מאבק חברתי"

     

     

    אבל בינתיים ערד מדורגת באשכול סוציו־אקנומי 4.

     

    סופר: “פריפריה לא נמדדת בפתיחה ובסגירה של מפעלים”.

     

    סגל: "ומה שווה מפעל אם מרוויחים בו שכר מינימום והמנהלים מרוויחים פי שלושים? לערד יש את הבעיות שקיימות בכל החברה הישראלית. מה שלא טוב כאן, לא טוב בכל המדינה: מתח עם חרדים, מאבק מול טייקונים – שום דבר שאת לא מכירה ממקומות אחרים בישראל. קצת בדואים שחלקם עובד ב'שחור', חרדים, אריתריאים או כל מיעוט אחר שהיה פה במהלך השנים, הם לא הבעיה. בישראל צריכים משהו להיתלות נגדו, השיטה היא לפחד מהשונה, להתאחד נגדו: שחורים, ערבים, חרדים או אפריקאים. כאילו שאחרי שמבקשי המקלט גורשו, נהיה יותר טוב. את יודעת, כשירדו כאן מאשכול 5 לאשכול 4 היו כאלו שפתחו בקבוקי שמפניה, כי ידעו שעכשיו נקבל יותר תקציבים".

     

    אבל החיכוך בין האוכלוסיות קיים. אתה יכול, למשל, לומר בלב שלם שאין חשש מכפייה דתית בערד?

     

    "אי־אפשר להגיד שלא, אבל בגדול, חיים פה בשלום ישראלים, אנגלו־סקסים, חב"דניקים, גורניקים, אמנים, משיחיים, להט"בים, מיקרוקוסמוס חברתי נדיר שלא תראי בשום מקום אחר בפריפריה. יש פה סובלנות בסיסית לשונה, חבל שלא יודעים להפיק מזה את המיטב".

     

    והנה, אתה נלחם.

     

    "זה כי אני רוצה את המדבר הזה לעוד מאה שנה, אנחנו מתפרנסים ממנו, אל תיקחו לנו אותו".

     

    ***

     

    ההורים של עדנה יפה הגיעו לערד בשנת 1984, שנתיים אחרי שהגיעו לישראל מאתיופיה ונשלחו למרכז קליטה בפרדס־חנה. היא עצמה נולדה בדרך הארוכה שצעדה משפחתה מאתיופיה לסודן, והייתה בת שלוש כשהגיעו לישראל. "אחרי שנתיים בפרדס־חנה שאלו אותם איפה הם רוצים לגור ונתנו להם כמה אפשרויות. אבא שמע 'מִדבר' ונדלק, ומאז ועד היום הם כאן".

     

    הסיפור המשפחתי שעובר מדור לדור הוא על האב (היום הוא בן 82), שחצי שנה אחרי שהגיע לערד ניגש למבחן תיאוריה בנהיגה. העברית עדיין לא הייתה שגורה בפיו, אבל הוא כבר ספג את רוח הלוחמנות של העיר הדרומית ולא ויתר עד שייבחן בעל פה. הוא ניצח, "והצליח להוציא רישיון כמעט מיד. זה יכול היה לקרות רק פה בערד".

     

    למה?

     

    "כי כל הסיפור כאן הוא של אנשים שהקימו בידיים ובזיעה שלהם עיר והטביעו את חותמם. מהסיפור של ההורים שלי למדתי שכשאתה בסביבה מאפשרת, אתה מעז. זו עיר שמאפשרת, מבטלת חסמים. כילדים, אני והאחים שלי יצאנו מחוזקים. אני מדברת בשם עצמי, לא מייצגת שום מיעוט או מגזר, אבל העיר הזו מעולם לא הסלילה אותי ולא תייגה אותי על פי מוצא או צבע, תמיד היינו כמו כולם. אני יודעת שזה יישמע לך מוזר, אבל עד שיצאתי מהעיר הזו לצבא, מעולם לא חוויתי גזענות. כן, שמעתי על זה וראיתי את זה אבל לא כאן. אנשים בערד עיוורים לדברים האלו, לא משנה אם אתה רוסי או מרוקאי, זה חסר משמעות".

     

    היא בת 36, נשואה לאריאל (45). הוא מנהל מפעל קוסמטיקה בעיר, והיא עובדת סוציאלית בהכשרתה, בעלת קליניקה בערד ומתפקדת גם כמאמנת אישית וכמרצה במכללה. הם הורים לשניים (נגב בת 11 ותמיר בן 8) ואף פעם לא חשבו לעזוב: "זה לא עלה על הפרק כי אנחנו אוהבים לחיות כאן".

     

    מבין שבעת האחים שלה - כולל עוזרת פרלמנטרית בכנסת וכלכלן במשרד האוצר – רק שניים נשארו בערד. עדנה שלמה לגמרי עם ההחלטה שלא לעזוב. "גדלנו בתחושה שהכל אפשרי. אני מאמינה שעיר יכולה להשפיע על בריאותו הנפשית של אזרח. ערד היא מקום מבריא, לא רק לגוף, גם לנפש. יש לי בערד חיי חופש. אם אני הולכת לסידורים בבנק או סתם למספרה, אני לא צריכה לקחת חצי יום חופש כמו חברה שלי בחיפה. המשאב של זמן פנוי הוא יקר ערך בעיניי, ואין כאן צורך לבזבז אותו".

     

    את חסידי גור, ובעיקר נשותיהם, היא פוגשת בגינה, בסופר, במרפאה. "אני תמיד אומרת שלום ומרגיעה את התינוק בעגלה, כי בדרך כלל יש עוד שניים קטנים", היא אומרת. "אני מכירה בזכות שלהם להתגורר בדיוק כמוני, ומבינה את הרצון שלהם לחיות חיים שקטים. אני לא קיצונית, אני לא רואה צבעים, הנוכחות שלהם לא מאיימת ולא מפריעה לי, כל זמן שהצביון החילוני נשמר ולא כופים עלינו שום דבר. זו תופעה כלל־ארצית, לא רק עניין שלנו. אצלנו פשוט הייתה התארגנות אזרחית ספונטנית, אנשים לא היו מוכנים לשתוק, קמו ועשו מעשה. הגדירו את הגבולות. זו חברה חפצת חיים, מכילה. לא מגרשים חלילה אף אחד, רק דורשים כבוד הדדי".

     

    אריאל, בעלה, הוא ערדניק אורגינל שלמד כמה מחזורים מעל עדנה בתיכון ופגש אותה בפאב מקומי. יש לילות שבהם הוא אומר יפה שלום לעדנה והילדים ויוצא עם משמרת המתנדבים. הם מפטרלים ברחובות, שומרים על העיר שלהם. זה התחיל בתחילת המילניום, כשמכת גנבי הרכב פשטה בערד. "ערד היא מקום קטן עם תחנת משטרה שיש בה מקסימום שלושה שוטרים", הוא מסביר. "היה ברור שאנחנו התושבים חייבים לסייע בתגבור שלהם". אז התושבים התארגנו – היום יש בסביבות ארבעים מתנדבים – ולקחו את העניינים לידיים. "תושבי ערד הם לא כאלו שישלימו עם מצב כזה של מאות גניבות רכב בשנה, אז קמנו ועשינו מעשה".

     

    נו? וזה הצליח?

     

    "הגנבים לא ידעו מה נפל עליהם", מחייך אריאל. "פעם היה פה מערב פרוע, היום אנחנו לא רואים בכלל תופעות כאלה של אנשים שמסתובבים סתם בלילה".

     

    ***

     

    אלא שהבעיות של ערד, במיוחד אלו של הצעירים, עוד קשות ומורכבות. בראש ובראשונה, עוד לפני גנבי הרכב, השד הדמוגרפי ורוחות הרפאים מההיסטוריה, ישנו העניין הכלכלי. העירייה עושה לא מעט כדי לעזור ולהשיב את בני העיר העוזבים לערד, אבל כולם מבינים שנוף מדברי בראשיתי זה יופי, רק שקודם צריך להביא אוכל הביתה. חנן קדוש (28), יליד ערד, נשוי ואב לשניים, יודע היטב איך מרגיש המאבק הזה. מיד אחרי הצבא הוא בחן את האופציות שלו: מפעלי ים המלח, וזהו בעצם. אז הוא עבר לתל־אביב, עבד והרוויח יפה, אבל גם שילם יפה על שכירות. כשהיה נשוי ואב לתינוק, החליט לחזור. עבד קצת במפעל, אחר כך בביטחון. "אם אתה גר בערד", הוא קובע, "תהיה מנוצל. הכל עניין של ג'ובים. אם רק הייתי מרוויח שכר ממוצע במשק, 8,000 שקל, הייתי מאושר להישאר כאן. החיים פה תענוג".

     

    בסוף פתח גלידריה במתחם תחנת הדלק בכניסה לעיר. ההתחלה לא הייתה קלה, אבל בעל הבית עזר. "מזל שיש אנשים פרטיים שיודעים לתת את הפוש ההתחלתי הזה", הוא אומר, "חבל שאין יד מכוונת מלמעלה".

     

    משאית גדולה עומדת ליד הבית של סיון ואון כהן. הבריכה החדשה הגיעה סוף־סוף, והילדים של השכונה נעצרים להתבונן בפלא המבהיק שפורק המנוף. בסוף החודש תסיים סיון את תפקידה כרכזת מעורבות חברתית של מרכז הצעירים בעיר ותתפנה לעיסוקה כהידרותרפיסטית, מטפלת בוואטסו ומדריכת שחייה. "פירסמתי לפני שבועיים פוסט בפייסבוק, וכבר התמלאו שלוש קבוצות, הרביעית בדרך", היא מדווחת.

     

    כמוה גם בעלה און (33), מנהל מרכז המוזיקה העירוני ומורה לגיטרה בקונסרבטוריון להבים, יליד ערד. את הסיבוב שלהם מחוץ לעיר עשו כשהיו סטודנטים באוניברסיטה ואפילו קנו נכס במושב מבועים, עד שהחליטו לחזור לערד: "מה שהכריע בסוף זה רכישת הבית", מספרת סיון. "עמדנו לפני פרויקט בנייה גדול במושב, ופתאום קלטנו שפה בערד אנחנו יכולים להשיג וילה בהרבה פחות מאמץ ב־750 אלף שקל". הם מכרו את הנכס במושב מבועים ונשארו עם משכנתה מינימלית אחרי שרכשו את הבית בערד: "140 מטר, שישה חדרים, מזווה, שני מחסנים, חניה וגינה בשטח של 500 מטר".

     

    פעם קראו לערד "הפנינה של הנגב".

     

    "כשהיינו בני 16־17 ונסענו לסמינרים ארציים של תנועות נוער, היינו גאים להגיד שאנחנו מערד. כל זמן שחיינו רק פה הרגשנו שאנחנו בני מזל, שיש לנו ילדות מיוחדת, אחרת. ואז את מגיעה לצבא ושומעת משהו אחר. זה התחיל בשנות ה־90, כשהתחילה חשיפה שלילית בתקשורת, אסון פסטיבל ערד. הוותיקים התחילו להרגיש שהמקום משתנה, וזה לא בגלל שהגיעו רוסים או אתיופים או קבוצה אחרת. אבא שלי נולד במרוקו אבל לא הייתה לזה משמעות, הוא הגיע הנה עם אשכנזים ומזרחים – וכולם באו להפריח את השממה. ועד היום העיר שומרת על האופי הזה".

     

    אבל רבים מבני גילכם כבר לא בערד. אין תחושה, כשפוגשים חברים מהתיכון, שאולי נשארתם מאחור?

     

    "דווקא מהמחזור שלנו נשארו יחסית הרבה. בחוויה שלי, מי שהלך לעיר הגדולה, אולי הוא נשאר מאחורה. אני מתעוררת בבוקר בבית שהוא שלי, שיום אחד אני אוכל להוריש לילדים שלי. יש פחות דאגות כלכליות, אנחנו יכולים להחזיק ג'יפ ולנסוע פעם בשנה לתאילנד ולראות שלוש הופעות בחודש, לצאת בכיף, כי יש לי גיבוי משפחתי ומי שיהיה עם הילדים. אנחנו ערדניקים, רגילים לנסוע הרבה זמן לכל מקום מגיל אפס. הכל בסדר, זה לא מה שימנע מאיתנו לחוות את החיים".

     

    ערד

    נוסדה: 1962

    מספר תושבים: כ־27 אלף*

    שכר ממוצע: 6,988**

    מספר תושבים בני פחות מ־45: 70.7%**

    שיעור מקבלי תעודת הבגרות מבין מסיימי י"ב: 60.7%**

    ממוצע תלמידים בכיתה: 23**

    מחיר ממוצע למ"ר מגורים: 6,616 שקל***

    מקום בדירוג הסוציו־אקונומי: 4

     

    *על פי אתר העירייה

    **נכון ל־2014, על פי הלמ"ס

    ***על פי אתר מדל"ן

     


    פרסום ראשון: 13.06.18 , 19:36