רביעי 26 בספטמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: Just Loomis
    24 שעות • 13.06.2018
    "אתה חייב לתת לנו טיפים על תל־אביב"
    הזמר אדם עלה על מטוס בפעם הראשונה מאז שהחלים. הסיבה: לראיין את חברי להקת א־הא בלונדון, רגע לפני שהוא מופיע איתם בישראל. הם החליפו זיכרונות מהאייטיז, גילו שהשירים שלהם צעדו באותו מצעד והבהירו שגם הבי־די־אס לא יעצור אותם: "ניסו לגרום לנו לא להגיע אליכם, אבל לא נכנעו"
    אמיר שוורץ, אנגליה

    רק לפני חודשים אחדים אדם היה מאושפז במצב קשה בבית החולים איכילוב. באותם ימים הוא בטח לא האמין שתוך זמן קצר כל כך ימצא את עצמו בנתב"ג, מחכה לטיסה ללונדון שתוביל אותו למפגש עם חברי להקת א־הא. אבל עכשיו, אחרי שחזר לחיים במה שניתן להגדיר כנס רפואי, זה בדיוק מה שקורה. עוד שבוע בדיוק (ב־21 ביוני בפארק רעננה), יעלה אייקון האייטיז לחמם את ההרכב הנורווגי עתיר הלהיטים. ועד שזה יקרה, אדם (58) עולה על מטוס כדי לפגוש את חברי הלהקה באנגליה.

     

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    הוא נראה טוב, נרגש מעט. ההופעה המלאה הראשונה שערך לאחר ששוחרר מבית החולים עברה בהצלחה. "הייתי גמור בסוף אבל ממש נהניתי", הוא אומר ומזכיר שהרופאים ניבאו לו החלמה של חצי שנה — אבל ייעצו לו לעשות את הדברים בקצב שנכון עבורו. אז הוא מגביר את הקצב. השיר שהוציא לאחרונה, "בסוף כולם רוצים אהבה", התקבל יפה וההד־סטארט לאלבום המתקרב כבר הגיע למחצית מהיעד.

     

    בשדה התעופה בלונדון מחכה כבר הרכב שייקח אותנו להופעה של א־הא בקנטרברי, עיירה שלווה בדרום־מזרח אנגליה. "יש לנו 160 ק"מ עד לשם, זה יוצא בערך שעתיים", אומר נתי, הנהג. בארבעים השנים שהוא בלונדון הוא כבר הסיע את כולם. "טינה טרנר הייתה מתוקה ודאגה שאשתה קפה כדי שאשער ערני. אלטון ג'ון היה דיווה אמיתי שכל הזמן הזכיר לי שאם לא אפתח לו את הדלת, לא אקבל את ה־50 פאונד שלי, אז פתחתי וסגרתי אותה ואמרתי לו, 'הנה, עכשיו מגיע לי מאה'", הוא צוחק.

     

    "אי־אפשר שזה יהיה 120 ק"מ?" אדם שואל בחיוך עייף בעודו לוגם אספרסו כפול. זו היציאה הראשונה שלו מהארץ לאחר האשפוז הממושך, והנופים הירוקים שרצים מבעד לחלונות מחזירים אותו לשנים שבילה באירופה באמצע האייטיז, עוד כשענה לשם כריס לייף. הוא מספר על הימים הנפלאים שהעביר כצעיר בפריז, ומציין שלמרות שלא טרח ללמוד צרפתית, הוא הסתדר מצוין גם בלעדיה בעיר האורות. "אני זוכר את האוכל במסעדות. המנות היו מעוצבות אבל קטנות מדי. באחת הפעמים ביקשתי עוד לחמנייה מהבחור שישב לידי בשולחן, כי הייתי רעב, אבל הוא זרק לי מבט מאיים ואמר לי, 'אל תחלום על זה אפילו'.

     

    "היה לי חוזה בינלאומי לשלושה סינגלים, הופעתי במועדונים בפריז, וגם בבלגיה ובהולנד. הרווחתי מצוין במושגים של אז. בארץ הופעתי לפני 30 אלף אנשים, אבל לא אהבתי את זה. מיתגו אותי כאליל נערות. ראיתי מהבמה את הפרמדיקים שפינו את הנערות שהתעלפו בהופעות ונשברתי כשאחת מהן הראתה לי את הזרוע שלה, שעליה חרתה את שמי במסמר מלובן. אני לא מצטער על כלום, אבל אני במקום אחר היום".

     

    מי יוצא מהמרצדס

     

    160 ק"מ אחר כך, הוא יורד מהרכב ופוסע על הדשא באצטדיון הקריקט של קנטרברי, שבו תופיע עוד כמה שעות א־הא. הדשא מבריק מניקיון. למרות שכל אדם שני כאן אוחז בכוס בירה ואחרים בולסים הררי צ'יפס ונקניקיות, קשה למצוא להם זכר על המרבדים הירוקים.

     

    פתאום נכנסת למתחם מרצדס אס־קלאס שחורה. מתוכה יוצא מורטן הארקט, הסולן והפנים של א־הא ב־33 השנים האחרונות. היד שהושיט בקליפ המצויר של Take on me, סוגרת את הדלת והוא נבלע בחדר ההלבשה. קצת אחרי זה הוא מגיע עם שני חבריו, הקלידן מאגנה פיורהולמן והגיטריסט פול וואקטר־סאבוי. לרוב, לאמנים שמגיעים לארץ אין מושג מי יופיע לפניהם, אבל הטריו הנורווגי החמים שמח לפגוש את אדם. הוא מספר להם שכשהוא היה באירופה באמצע האייטיז, בדיוק כשהם כבשו את העולם, הוא נהג לנגן את השירים שלהם במועדונים שבהם תיקלט. "אפילו צעדנו באותו המצעד", הוא ממשיך, "אלא שהשיר שלכם היה במקום הראשון ושלי אי שם במקום ה־28".

     

    למרות שזו תהיה הופעתם הראשונה בישראל, יש להם מושג לאן הם מגיעים. הארקט היה כאן בתחילת שנות ה־90 וביקר בירושלים וברשות הפלסטינית, ופיורהולמן נזכר בחיוך בחופשה שהעביר בעבר בירושלים, באילת ובים המלח ומציין לטובה את מזג האוויר והאוכל. כשהם מדברים על הביקור המתקרב בישראל, הם מנסים להיות גם פרקטיים. "אתה חייב לתת לנו טיפים איפה כדאי לאכול בתל־אביב. הבנו שהמסעדות שם מצוינות", אומר הארקט, ואדם מבטיח להכין להם רשימה מסודרת עד למפגש הבא מאחורי הקלעים ברעננה.

     

    מקובל להתייחס לשיר פופ, בטח שלהקה כה מצודדת חתומה עליו, כאל מוצר צריכה קליל. אבל לא־הא יש גם צד יותר עמוק. הוא בא לידי ביטוי בסיבוב האקוסטי שסיימו לאחרונה והפשיט את האלקטרוניקה המרימה מהקלאסיקות שלהם. "הגרסאות האקוסטיות שמו את המילים במרכז והשירים נשמעו אחרת לגמרי, אפילו Take on me נשמע פתאום אפל", צוחק הארקט. בסיבוב הנוכחי, זה שמגיע גם אלינו בשבוע הבא, הם כבר שרים את הקלאסיקות בעיבודים המוכרים.

     

    איך משלבים בין הצורך של הקהל לשמוע את הלהיטים הישנים לבין הרצון שלכם לבצע גם חומרים מאוחרים יותר?

     

    "עשינו עד היום עשרה אלבומים", אומר פיורהולמן, "ויש לנו הרבה חומרים לבחור מהם. תמיד יהיה מישהו שיגיד שחסר לו בהופעה את השיר הזה או את השיר ההוא. אתה לא יכול לרצות את כולם. יש חוזה בין אמן לקהל שלו ואנשים באים לשמוע את השירים שהם אוהבים, אבל אנחנו חייבים לשלב ביניהם בדרך שתשאיר אותנו בחיים. למזלנו, יש לנו מספיק שירים לבחור מהם ואנחנו נהנים בסיבוב הזה לשנות לפעמים את הביצועים ולחזור לעיבודים המקוריים של השירים. כשאתה מבצע כל פעם את אותו השיר בדיוק באותה הדרך אתה הופך בהדרגה לקוף מרקד".

     

    הארקט: "אם היינו רק בעניין של רק לרצות אנשים, לא היינו א־הא. אנחנו חייבים לעשות את מה שאנחנו מאמינים בו".

     

    כשאדם אומר להם שזו גם הפילוסופיה שלו, הארקט זורק בחיוך: "רואים שאנחנו באותה התעשייה".

     

    התפיסה הזו היא כנראה גם הסיבה שלאורך השנים הם אפילו פירקו לא פעם את החבילה רק כדי לשוב ולהתאחד מאוחר יותר. "אנחנו מאוד מעורבים בחיים אחד של השני, ויש לנו הרבה דברים משותפים שאנחנו חולקים", אומר הארקט. ופיורהולמן משלים: "זה כמו נישואים ארוכים, עם עליות ומורדות, שנולדו מהם מאה ילדים ואנחנו צריכים לדאוג להם". "שום עליות ומורדות", צוחק הארקט, "אצלנו הכל תמיד היה שטוח".

     

    הרבה אמנים זוכים לאיומים לפני שהם מגיעים להופעות בישראל, ניסו ללחוץ עליכם לבטל את ההופעה אצלנו?

     

    "ניסו להניא אותנו מלבוא לישראל, אבל אנחנו לא נכנעים לדרישות פונדמנטליסטיות", מרגיע פיורהולמן, "אנחנו מופיעים בפני אנשים בכל העולם מבלי לשאול אותם עבור מי הם מצביעים או במה הם מאמינים. בכל מדינה יש אנשים נהדרים ויש קונפליקטים בהרבה מקומות בעולם. החלטנו מזמן שנגיע לכל מקום שאליו יזמינו אותנו. ישראל נמצאת באזור עם הרבה בעיות היסטוריות והבטחות שלא מומשו, אבל אנחנו לא לוקחים צד בהחלטה שלנו להגיע אליכם. אנשים מהצד השני של הגבול שלכם אולי חושבים אחרת, אבל אנחנו נשמח להופיע גם שם. כשביטלו את ההפרדה הגזעית בדרום־אפריקה בשנות ה־90 הופענו לפני קהל מעורב, ואנחנו מקווים שגם להופעה בישראל יגיעו אנשים מרקעים ומדתות שונות".

     

    התותחים הכבדים

     

    עד שזה יקרה הם עולים לבמה הבריטית. מגובים בשלוש נגניות כלי מיתר, מתופף, קלידן ובסיסט. הארקט במשקפי שמש פותח עם Cry Wolf והבריטים מניפים את הבירות שלהם. הם נשמעים טוב, כמעט כמו ב־1985. הסאונד נהדר וכשהם מגיעים ל־Crying in the rain הארקט מסיר את משקפי השמש לרגע וזוכה בתשואות.

     

    הם עוצרים בכמעט כל תחנה בקריירה, כולל Hunting High and Low ו־I've Been Losing You שמתקבל בחום מוצדק, אך מדלגים משום מה על Summer Moved on, הלהיט שהחזיר אותם לתודעה בתחילת המילניום. לבריטים זה אולי לא מפריע אבל ברעננה הקהל לא יסלח להם. להארקט וחבריו היו שירים טובים גם בשנים הפחות מצליחות, אבל הבחירה שלהם לשמור את התותחים הכבדים לסוף ראויה למחשבה מחודשת.

     

    כשאלו מגיעים אי־אפשר לעצור את הקהל. האקורדים הראשונים של The Sun Always Shine on TV מנוגנים באיטיות שהולכת ומעצימה את ההתרגשות שתכף תגיע. כש־The Living Daylights מנוגן הקהל צורח את הפזמון. קשה לאתר כאן אקסטזה, אבל אין אחד שלא נהנה. ואז זה מגיע: וואקטר־סאבוי מחליף לגיטרה אקוסטית, התאורה שוטפת באור צהוב וחזק ובן רגע המקום רועד כשהארקט מתחיל לשיר את Take on Me, הנאמבר הכי גדול של הלהקה ואחד משירי הפופ הכי טובים של האייטיז.

     

    "הם נשמעו נהדר וגם התאורה הייתה מצוינת", מסכם אדם את החוויה. "מדהים שהארקט שומר על הסולמות הגבוהים כמו פעם".

     

     

    סינגל חדש של אדם, "בסוף כולם רוצים אהבה", יצא לרדיו לאחר שנים. אתם מוזמנים להאזין לו ביוטיוב ולתמוך כלכלית בדיסק שעליו עובד אדם בימים אלה בהדסטארט

     


    פרסום ראשון: 13.06.18 , 19:50