למה אני תמיד נוסע למונדיאל

מי שלא היה שם, לא יבין זאת לעולם.

מי שלא היה שם לא יבין מה זה לשבת ביציע של אסטדיו מיינראו בחצי גמר גביע העולם בכדורגל ולראות איך גרמניה מפרקת את ברזיל בתוצאה 1:7.

הוא לא יבין כמה מתוק יכול להיות צליל השעון המעורר שמעיר אותך באמצע הלילה כדי שתספיק לטיסה הבאה — מעיר לעיר, ממגרש למגרש, ממשחק למשחק.

והוא גם לא יבין מה זה להצטופף שלוש שעות בפתח האצטדיון לפני המשחק ולהצטלם עם אנשים שלא פגשת מעולם ולא תראה שוב לעולם: האוהד הניגרי בלבוש המסורתי שמנופף בדגל צבעוני; האוהדת המקסיקנית שלראשה סומבררו ענק; האוהד הפנמי הנרגש מהופעת הבכורה אי־פעם של נבחרתו במונדיאל; האוהד המשולהב שצועק מילים לא ברורות בקוריאנית.

אוהדים ברזילאים

וזה כל היופי באירוע המלהיב הזה שנקרא מונדיאל. הערבוב של אוהדי הכדורגל מהעולם כולו. פרואנים, צרפתים, איראנים וקרואטים, שיושבים ולוגמים יחד בירה או מיץ אשכוליות, מתערבים שינצחו אלה את אלה, צובעים את הפנים בדגלי המדינות ומקעקעים את דמויות שחקניהם האהובים על הצוואר, על הזרועות ולפעמים גם במקומות מוצנעים יותר.

ולכן אני לא מסתפק בצפייה מהספה בסלון, דרך מסך הטלוויזיה, עם דיליי או בלי דיליי, עם חברים או בלי, אלא מקפיד לנסוע לכל מונדיאל, פעם בארבע שנים.

יש מי שקוראים לנו מכורים. יש כאלה שחושבים שאנחנו מוזרים. או משוגעים. אבל האמת חייבת להיאמר: מי שלא חווה אירוע כזה, הפסיד בגדול.

המונדיאל הוא אירוע הספורט הגדול ביותר בעולם. כן, אפילו יותר מהאולימפיאדה. עובדה: באולימפיאדה יש תחרויות של חץ וקשת והרמת משקולות שמתקיימות, עם כל הכבוד (ויש כבוד), בפני יציעים חצי ריקים. ולכן אני מציע לכם לנסות להשיג כרטיס למשחק כלשהו במונדיאל, גם כאשר משחקות בו נבחרות כמו ערב הסעודית או פנמה, לא בדיוק אריות כדורגל. וזה לא פשוט. צריך סבלנות בלתי נגמרת והמון מזל, ולא פחות מכך תושייה, כדי להשיג כרטיס אפילו למשחק הנחשב לשולי מכולם.

תעודת האוהד, בה אסור לחייך

אוהד עם תעודות

ההתרגשות מתחילה חודשים רבים לפני פתיחת המונדיאל, שמתקיים בדרך כלל בחודשים יוני־יולי, פעם בארבע שנים. איזה משחקים נרצה לראות? באילו ערים? איך נשלב גם טיול בתוכנית המשחקים העמוסה? איפה נחווה את האירוע המטורף הזה בצורה הכי טובה? עם אילו אוהדים נרצה לשבת ביציע ולעודד? הרי נבחרת ישראל שוב לא העפילה למונדיאל.

בשלב הראשון מתקיימים בכל רחבי העולם, במשך כשנתיים וחצי, המשחקים המוקדמים כולל משחקי ההכרעה — הפלייאוף — שלשניים מהם טסתי עם חבר: שוויץ נגד צפון אירלנד (בבאזל המושלגת), וההדחה הסנסציונית של איטליה על ידי שוודיה (במילאנו). אבל רק כשכבר יודעים מיהן 32 הנבחרות שיתחרו בשמונת הבתים במונדיאל מתחילה המשימה האמיתית: להשיג כרטיסים לנבחרות שבהן רוצים לצפות ולתכנן את הטיול הנלווה.

הטורניר ברוסיה, שתארח את האליפות לראשונה, יהיה ה־21 במספר של גביע העולם בכדורגל — והחמישי שלי. הייתי במונדיאלים בצרפת (1998), בגרמניה (2006), בדרום אפריקה (2010) — כולל הגמר שבו ניצחה ספרד את הולנד, בברזיל (2014) וכעת ברוסיה. לכולם, חוץ מגרמניה, נסעתי עם הבן שלי, וכך גם הפעם.

משחק הפתיחה — המארחת רוסיה מול ערב הסעודית — נערך אתמול באיצטדיון לוז'ניקי במוסקבה. משחק הגמר יערך באותו מקום בעוד חודש בדיוק, ב־15 ביולי. הרבה אנשים היו מוכנים לשלם הרבה מאוד כסף כדי לדעת מיהן שתי הנבחרות שיעמדו אז על כר הדשא, מול קהל של 81 אלף ועוד מיליארדי צופים בכל העולם. כרטיס לגמר עלה באתר פיפ"א 1,000 דולר (כולם כבר נמכרו), וספסרים כבר מציעים אותו ב־16 אלף דולר ויותר.

לא פחות מ־12 איצטדיונים, ב־11 ערים ברוסיה יארחו את המשחקים. כולם ייתקימו ברוסיה האירופית: הרי אי־אפשר לטלטל שחקנים אלפי קילומטרים, עד מזרח אסיה, לצורך משחק או שניים. וכך נבחרו הערים מוסקבה, סנט פטרסבורג, ניז'ני נובגורוד, קאזאן, יקטרינבורג, סוצ'י, קלינינגרד, רוסטוב על הדון, וולגוגרד, סמארה וסרנסק. השלב המוקדם במונדיאל יתקיים בשיטת הבתים. לכל אחד משמונת הבתים שובצו ארבע נבחרות, ששתי הראשונות שבהן יעפילו לשמינית הגמר.

כמה עולה להיות במודניאל

מיליוני אוהדי כדורגל מכל רחבי העולם ניסו בחודשים האחרונים להשיג כרטיסים למשחקים. תחילה הכריזה פיפ"א (הפדרציה הבינלאומית לכדורגל) על חלון זמן של כמה ימים שבהם אפשר לרכוש כרטיסים דרך האתר שלה. אבל בגלל העומס היה צריך להמתין שעות כדי להיכנס לאתר, ואז בדרך כלל כבר אזלו כל הכרטיסים. אנחנו נשארנו ערים כמעט כל הלילה כדי לקנות כרטיסים.

בשבועות האחרונים, ממש עד פתיחת המונדיאל, משחררת פיפ"א כמות מוגבלת של כרטיסים בלילות (שעון ישראל). מדובר בעיקר בכרטיסים שנמכרו חזרה לאתר על ידי אוהדים שנאלצו לבטל או החליטו לראות משחק אחר. אפשר עדיין להשיג כרטיסים באתר, אך מספרם קטן ביותר.

אחת הסיבות להחלפת הידיים היא הקושי להגיע לחלק מהמשחקים. אנחנו, למשל, הצלחנו להשיג כרטיסים לשני משחקים, שבין הערים שמארחות אותם אין טיסה ביום המשחק. כשמתקיים משחק בעיר מסויימת ואין אליה טיסה במועד מתאים, או שהכרטיסים לטיסה אזלו (הרוסים לא הוסיפו טיסות פנים למונדיאל), נאלצים אוהדים רבים לטוס לעיר שאין בה משחק, לשכור רכב ולנהוג מאות קילומטרים לעיר שבה נערך המשחק.

וזה לא הכל. למצוא חדר בבית מלון בערים שבהן מתקיימים המשחקים הוא סיפור בפני עצמו. בערים הפחות גדולות מספר בתי המלון הוא מצומצם יחסית, ולא רק שקשה למצוא חדר, אלא שהשיטה הכלכלית הידועה ביותר פועלת גם כאן: ככל שההיצע קטן יותר והביקושים עולים — המחירים מזנקים מעלה מעלה. בזמן המונדיאל אפשר לשכור חדרים במלונות 3 כוכבים במחיר של 120־150 דולר ללילה, אך בלילה של המשחק עצמו, במלון בקרבת האיצטדיון, המחיר עלול להגיע ל־300־500 דולר ללילה, בעיקר אם מזמינים ברגע האחרון. מחירי הלינה בערים שאינן מוסקבה וסנט פטרסבורג, שבימים כתיקונם נעים סביב 50 דולר ללילה, זינקו בכ־200 אחוז.

וכך הופך האתגר למשולש: להשיג כרטיס למשחק, למצוא חדר במחיר סביר בבית מלון שאינו מרוחק מדי מהאצטדיון, ולקוות שחברת התעופה הרוסית תוציא טיסה לאותה העיר ממש ביום המשחק או יום לפניו. דבר שאינו מובן מאליו.

ואי־אפשר בלי מילה על הספסרים: כרטיסים שנמכרו באתר פיפ"א במחירים הרשמיים, 105 עד 210 דולר, הועברו מיד ליד ב־1,000 דולר ואף יותר. שמות הקונים המקוריים אמנם מוטבעים על הכרטיסים, אבל קשה מאוד לבדוק את השמות על גבי 60 אלף כרטיסים, שעתיים לפני המשחק.

המצער הוא שסוכנויות נסיעות שיזמו "חבילות מונדיאל" לרוסיה, כולל טיסה, מלון ומשחק אחד או שניים, משתתפות למעשה בחגיגת הספסרות. כרטיסים מהסוכנויות מסתובבים בין אוהדים שרכשו אותם במחירים כפולים ומשולשים מאלה המוטבעים על הכרטיס.

במסגרת הניסיונות להילחם במסחרה הזאת הגישה פיפ"א עתירה נגד אתר הפלטפורמה "ויאגוגו", שמסייע לספסרים לגבות מחיר גבוה על כרטיסים שרכשו. פיפ"א גם הגבילה את רכישת מספר הכרטיסים בקנייה אחת, ואף מאיימת לבטל כרטיסים שיוכח כי סיפסרו בהם.

ויש גם המצאה חדשה: "תעודת אוהד", שכל מי שרוכש כרטיס רשמי חייב להצטייד בה. החיוב בתעודה כזו אמנם הגיע משלטונות רוסיה, כתחליף לויזה ולצרכי מעקב אחר הנכנסים למדינה, אבל כך לפחות אפשר להבטיח שהאוהד שנכנס לאצטדיון הוא זה שתמונתו מופיעה על התעודה. חלק מהספסרים יתקשו למכור כרטיסים למי שאין להם תעודת אוהד, שהיא תנאי לכניסה לאצטדיונים.

הרובל כמעט אזל

בניגוד למונדיאלים קודמים, הפעם בחרנו לצפות דווקא בשלב המוקדם. הסיבה לכך היא שמצאנו נבחרת נהדרת ושיטה שתבטיח לנו לפחות שלושה כרטיסים למשחקים שלה. פיפ"א מאפשרת לאוהדי הנבחרות ללווות את נבחרתם לכל אורך הטורניר, ולכן קנינו כרטיסים לשלושת המשחקים של נבחרת... איסלנד. כן, איסלנד הקטנה, רק 300 אלף תושבים, עם נבחרת כדורגל שהפכה לסנסציה כבר במשחקי יורו 2016, כשהדהימה במוקדמות את הולנד והעפילה לרבע הגמר אחרי ניצחון על אנגליה, נבחרת עם קהל נהדר ששאגות ה"בבבווו" שלו, בצירוף מחיאות כפיים קצובות, הפכו לקריאת עידוד בעולם כולו. צפינו גם שלא יהיו על נבחרת איסלנד יותר מדי קופצים בהשוואה לנבחרות כמו גרמניה, צרפת וארגנטינה. מאחר שישראל לא העפילה למונדיאל מאז מקסיקו 1970, נהיה בטורניר הזה אוהדיה של אלופת בית ט' של המוקדמות. וכך ננדוד מאצטדיון אוטקיריטיה שבמוסקבה (איסלנד נגד ארגנטינה!) לארנה בוולגוגרד (איסלנד נגד ניגריה) ומשם לארנה ברוסטוב על הדון (איסלנד נגד קרואטיה). בדרך נצפה גם במשחק הבכורה של פנמה אי־פעם במונדיאל, נגד בלגיה, באצטדיון האולימפי פישט שבעיר הנופש המלהיבה סוצ'י, זו שאירחה בהצלחה מרובה את אולימפיאדת החורף ב־2014.

החלטנו גם לצפות, יחד עם הנשיא פוטין, בטקס הפתיחה ובמשחק של רוסיה נגד ערב הסעודית. באותו איצטדיון, לוז'ניקי שבמוסקבה, נראה גם את גרמניה האלופה נפגשת עם מקסיקו, ועם סיום הפסטיבל שלנו ברוסיה נצפה באצטדיון השני במוסקבה איך ברזיל מנסה לפרק את סרביה.

להסתובב ביום המשחק ברחובות העיר, למשל מוסקבה או רוסטוב על הדון, זו חוויה אחרת לגמרי. אוהדים רוקדים ברחובות. אוהדות במיטב התלבושות העממיות מפזזות בריקודים דרום אמריקניים או אפריקניים. מקסיקנים רועשים לצד שווייצרים מנומסים. ולאיש לא אכפת שהמנהיג של האוהד האיראני הוא איזה אייתוללה, או שבמרוקו אין בדיוק דמוקרטיה כמו בגרמניה ובבלגיה.

האווירה המטורפת הזאת שווה כל רובל שנוציא במונדיאל. ואם כבר הזכרתי רובלים, להשיג כאלה בארץ השבוע הייתה משימה לא פשוטה. הסתובבתי בין שבעה חלפנים בירושלים ורק לשניים מהם היה המטבע הרוסי, ורק בשטרות גדולים (5,000 רובל, שהם כמעט 290 שקל) ובשערים גרועים. אבל מה לעשות, כשמגיעים למוסקבה צריך מיד רובלים, ולך תדע איזה תור יהיה בשדה ומה שער המטבע שם. אז הצטיידנו בסכום ראשוני, לכל מקרה.

לפני ארבע שנים, ביציע בבלו הוריזונטה, הייתי עד לאחד האירועים הכי דרמטיים בתולדות הספורט העולמי. ראיתי במו עיני את נבחרת הענק הגרמנית נותנת את משחק חייה ומביסה 1:7 את ברזיל. זו שזכתה חמש פעמים בגביע העולם, שלוש מהן בהובלתו של פלה האגדי. אני לא יודע אם במונדיאל 2018 תהיה עוד סנסציה בסדר גודל כזה. אבל אם תהיה, אני רוצה להיות ביציע כשזה יקרה.

מי שלא היה שם, לא יבין זאת לעולם.