מונדיאל, פטריוטיזם ומסי

פעם בארבע שנים עובר מוקד הרעש העולמי אל המגרש הירוק. לרגל המונדיאל שהחל אתמול, סיפור קטן על שחקן גדול. בגיל 17 עמד הנער ליונל מסי בפני החלטה מכרעת. עבורו, ועבור ההיסטוריה של הספורט: האם לבחור לשחק במדי נבחרת ארגנטינה או ספרד. החלטה בלתי הפיכה. לאחר הופעה רשמית אחת במדי נבחרת א', שחקן אינו רשאי לייצג את נבחרת לאומית ב', גם אם הוא עומד בתנאי האזרחות שלה.

ספרד היא ביתו של מסי מאז גיל 13. ילד פלא מרוסאריו, שמולדתו המרוששת ארגנטינה לא יכלה להבטיח את עתידו, ובפועל דחקה אותו ואת משפחתו להגר. מסי צמח בברצלונה, מכל הבחינות. עוד בגיל בר־מצווה הבטיחה אגודת הכדורגל המקומית את הקריירה שלו, כשמימנה עבורו טיפולי הורמון גדילה, בצד מגורים ושכר קבוע למשפחתו. את ההמשך על כר הדשא מכיר כל מי שנולד על פני כדור הארץ, לפחות.

גם בהיבט הלאומי לא נעלם הכישרון האלוהי של מסי מעיני איש. הספרדים כמובן רצו לראות את "הפרעוש" במדי נבחרתם, ה"לה רוחה". המאמן ויסנטה דל־בוסקה, מי שיוביל בהמשך את תור הזהב של ספרד, הודה בפני ה"גרדיאן": "ניסינו לאזרח את מסי בנבחרת. אבל הוא סירב בעקשנות". דווקא מתוך החממה המוגנת של ברצלונה, עיר שטובעת בשמנת, בירת קטלוניה הגאה של גאודי, מירו ודאלי, בחר מסי להישאר ארגנטיני. בעצם, המציא לעצמו זהות חדשה־ישנה. להיות נאמן, בשל סנטימנט עמום, למולדת שהפנתה לו עורף. וגם אימץ לעצמו במפגיע מבטא ארגנטיני. הניב המתנגן הזה שבו אומרים "קבאז'ו אמאריז'ו" במקום "קבאייו אמארייו". בתרגום לעברית: "סוס צהוב".

חמישה ימים לאחר יום הולדתו ה־17, אירגנה ההתאחדות הארגנטינית עבור הקטין "משחק נוער רשמי" ראשון, למעשה תצוגת ראווה קרקסית מול פרגוואי, שהסתיימה בתוצאה הסבירה 0:8. מהר־מהר, לפני שיתחרט. הדיקטטור הגדול של ההתאחדות הארגנטינית, חוליו גרונדונה - אדם מושחת אפילו בסטנדרטים של ארגנטינה ושל פיפ"א - הודה שכל זה היה פיקטיבי לגמרי. העיקר: הר הבית בידינו.

נבחרת ספרד המשיכה בדרכה, נטולת מסי, אל התהילה. "לה רוחה" רשמה רצף חסר תקדים של זכייה באליפות אירופה 2008, מונדיאל 2010, שוב אליפות אירופה 2012, ונותרה מועמדת בכירה לזכייה גם השנה. אילו היה מסי בוחר בספרד היינו נהנים ממנה הרבה יותר. הוא גם היה מבטיח לעצמו את התואר העולמי, אולי מספר פעמים. כך הייתה מסתלקת השאלה הכי מאוסה שתשמעו בחודש הקרוב: "האם מסי יוכתר כגדול השחקנים בהיסטוריה, בלי זכייה במונדיאל?" הוא כזה, ומזמן.

מסי זכה להצלחה פנומנלית במדי קבוצתו ברצלונה, ובמקביל ספג השפלות חוזרות ונשנות בזירה הבינלאומית במדי ארגנטינה. נבחרת שהיא תאונת דרכים מתגלגלת. כמו המדינה עצמה, כישלון שלא ייפתר לעולם, גם אחרי שדאעש יניפו את דגל הקשת בענן. הזהות הלאומית לא סייעה למספר 10 הרחק במולדת. שם רבים קראו לו "משתכנז", "לא משלנו", "למה מסי לא טוב בנבחרת כמו בבארסה". שמאלן כזה, שהצליח לצאת מהבוץ המקומי ולעשות מיליונים בחו"ל. למרות שהוא בערך היחיד שאכן מתאמץ שם - מסי נותר השעיר לעזאזל לכל כישלונות הנבחרת.

וכשזה יקרה, גם החודש, יישלף נשק יום הדין: מסי לעולם לא יהיה מראדונה. דייגו מראדונה, הפטריוט האסלי, שהביא לארגנטינה את גביע העולם הנכסף ב־86', ובתערובת של לאומנות משיחית זכה לכינוי "אלוהים". אבל אם מפשפשים לאלוהים בתחתונים מגלים תמונה לא מחמיאה. הוא הורחק במונדיאל 82' ודפק את הנבחרת. גנב שער במונדיאל 86' בשערוריית הספורט הגדולה בכל הזמנים - שהקנתה לו את אותה תהילת נצח. שותף סוד לפרשת סימום המים של שחקני נבחרת ברזיל במונדיאל 90'. ופגע אנושות בנבחרת המצוינת של ארגנטינה במונדיאל 94', כשהושעה לאחר שבגופו נמצא הסם אפדרין.

מראדונה הפך לגיבור המונים, מתוך איזה סנטימנט לטיני עממיקו, המסתיר רוח לאומית של הרס עצמי מתמשך. עולם הפוך: האחד, מסי, יצא מגדרו כדי לבחור דווקא במולדת העלובה, שמורידה אותו איתה לתהום. השני, מראדונה, עשה הכל עבור עצמו, ובכך הזיק ל"פַּטרייה", הסוגדת לו. עולם הפוך כמו הדבר שנקרא מונדיאל: חגיגת ספורט מרהיבה עם אלמנט "לאומני" ישן, שב־2018 כמעט אבד עליו הכלח.

זכייה במונדיאל היא עסק מסובך. נבחרת אחת מתוך 32, בסדרת משחקים קצרה, שבשלביה המתקדמים היא נוקאאוט ‑ המפסיד נשלח מיד הביתה. לצד היכולת יש משקל עצום להגרלה, למזל, לבעיטות עונשין מ־11 מטר המשולות להטלת מטבע, או לסתם טעות שיפוט אחת קריטית ("אלוהים" יאשר). הסיכוי של ארגנטינה ומסי לזכות סוף־סוף במונדיאל הקרוב הוא בערך כמו הסיכוי למצוא סוס צהוב. הכישלון בדרך. הדמעות, הקלישאות - "אל תבכי עבורי" וכו' – וקיתונות השמחה לאיד. זה יהיה הסיפור העולמי הגדול של החודש הקרוב.

וכשזה יקרה, תישכח גם התשובה לשאלה: אז למה מסי הפסיד? הוא פשוט היה יותר מדי פטריוט.

ומי הבא בתור

מפגש הפסגה בין האויבים־שלעולם־לא־ייפגשו אכן קרה. נשיא ארצות־הברית, דונלד טראמפ, עדיין מצחיק להגיד את זה, ומנהיג צפון־קוריאה, קים ג'ונג און, במדי חתן בר־מצווה רדיואקטיבי משנות ה־80. היינו כחולמים. הוצב כאן רף כל כך גבוה, שאפשר לפנטז על המפגשים הבאים:

1. רב־אלוף (מיל') דן חלוץ ומזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה. "תשמע, אתה נראה הרבה יותר טוב מהתמונות!" מחמיא חלוץ. "עזוב שטויות, דני", עונה חסן, "איפה להשקיע?" סלפי מנצח: בינת ג'בייל. והפעם בלי להקריב חיילים.

2. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ואלטון ג'ון. לא מאוד דמיוני, המפגש כמעט קרה לפני שנתיים, לפני שההומופוב נהיה סיסי. סר אלטון הבטיח לנסות לתת לו נשיקה. הו, ניקיטה! סלפי מנצח: הכיכר האדומה. רק עבור כותרות העיתונים למחרת. משהו עם ורוד, איך ניחשתם.

3. כוכב קליבלנד קאבלירס (עדיין?), לברון חוסיין ג'יימס, ומאמן דרושפאקה דיוויד בלאט. נכון, נשבענו לזכור ולא לשכוח. אבל בואו, נמאס להתעורר כל בוקר בחמש, רק כדי לירוק על מס' 23. סלפי מנצח: יד אליהו, או איך שלא קוראים לזה עכשיו. לברון הרי יכול לקחת גם את הגלמים של מכבי לגמר ה־NBA.

4. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, והמנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי. תכלס נתניהו מתכונן לרגע הזה כל חייו, ולנאום המבריק שיזוקק למילה אחת בלבד: איראן, איראן, איראן, איראן, איראן. סלפי מנצח: על במת האו"ם. עם האיור ההוא של פצצה מסרטי באגס באני.

5. אסיר העולם יגאל עמיר ונועה בן־ארצי, נכדתו של יצחק רבין. אתם יודעים את זה. עמוק בתוך הלב, אתם יודעים שזה יקרה. סלפי מנצח: כיכר מלכי ישראל, שלערב אחד תחזור לשמה המקורי. ¿