"פתאום היא אומרת, 'את כזה חתיך'"

ה התחיל בסביבות גיל 12. בצוּרת המורה שלי לתנ"ך. היא נכנסה לכיתה, דיווה מהודרת, הנוכחות הפיזית שלה מחלחלת אליי. זה היה קראש מיידי, חד־צדדי כמובן. הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה להיות לידה. התרגשתי לקראת השיעורים שלה. הבנתי את מה שקורה לי בתודעה אחרת. לא היו לי לזה מילים.

בגיל 17 התאהבתי בגבר. אבל לא רק בו. אלא ברעיון שזה בכלל אפשרי לי. שזה לא חד־משמעי העניין של נשים. שהנה. אני יכולה גם. זה היה כמו כדור הרגעה. הוא לימד אותי לעשות אהבה. למרות גודלו הפיזי, הייתה בו עדינות ורגישות והתחשבות וקשב לחששות ולגיל שלי. הייתי בת 17 והוא בן 22 והיה לי מזל ענקי כי החוויה הראשונה שלי הייתה נהדרת. היא לא הייתה הדבר עצמו, אבל הרבה נשים עברו חוויה ראשונה מבאסת והרגשתי בת מזל שהיה לי נעים. עם מישהו שרואה אותי. במשך ארבע שנים היינו במקומות גבוהים של אהבה ומין וכל הזמן ניסינו דברים חדשים. בגלל שהייתי ילדונת, הוא לא התנפל עליי מיד עם כל הארסנל, למרות שהיו לו המון נשים לפניי. אז הוא עשה את זה ב"תחנות". כמו כשכותבים סימפוניה. בהתחלה המיתרים. אחר כך כלי הנשיפה. שכבות על שכבות עד שהכל נכתב. וכשהכל טוב, התחיל לנקר מה שחסר. הצד שנטשתי.

ואז התחלתי לעבוד במקום חדש. הייתי בת 21 וברגע שהגעתי לשם, בגלל האופי של המקום, נחשפתי שוב לעולם הלהט"בי. היו שם כמה נשים שהיו לסביות מוצהרות ולא התביישו בזה וזה הפך לי את המוח וזרק אותי לכל מיני תחנות קטנות שהתעלמתי מהן בדרך. למשל הנסיעה לטיול מטעם בית הספר. אני יושבת באוטובוס וחברה טובה שלי יושבת לידי ופתאום היא אומרת, "את כזה חתיך". באותו רגע זה הצחיק אותי, אבל זה משהו שהרגשתי מגיל אפס. הייתי ממש בן. רק כשהכרתי את החבר שלי התחלתי ללבוש גם שמלות ולהתאפר ובמשך כמה שנים הייתה לי נראוּת של בת.

אחרי שנתיים מצאתי את עצמי נמשכת לחברה מהעבודה. התאהבתי בה. יכולתי לומר את זה לעצמי, אבל לא אמרתי לה. כל זה היה בתוך ההכנות לחתונה שלי עם החבר שלי. ערב אחד נפגשתי עם חבר שהביא איתו זוג חברים ושיחקנו כדורסל. החברה שהוא הביא הפכה להיות בת הזוג שלי בארבע השנים הבאות. התאהבנו ממבט ראשון. נפרדתי מבן הזוג שלי וביטלתי את החתונה. אני זוכרת את הנשיקה הראשונה איתה. זה היה בווליום אחר. בתאורה אחרת. כאילו את יוצאת מלימוזינה לשטיח אדום אל פלאשים של מצלמות ומרגישה שמתפוצץ לך המוח. זו הייתה התרגשות עצומה. זמן קצר אחר כך יצאתי מהארון בפני כל העולם. ומאז אני עם נשים. וגם חזרתי למראה הרגיל והנוח של הטום־בוי שבו הרגשתי אני.

מרגע שיצאתי מהארון הבנתי שרואים אותי אחרת. שלהגיד "אני לסבית" זה קצת כמו ללכת בעירום ברחוב מחוברת לאישה. שמסתכלים עליי דרך המיניות שלי. כשאני אומרת "אני לסבית" המיניות מיד קופצת החוצה. גם בגלל הלוּק שלי שהוא קצת גברי. יש מעט חברים וחברות שאני לא מרגישה את המבט הזה מולם וזה מאוד מסובך למישהי כמוני שהכי לא צועקת ולא מחצינה את המיניות שלה. לא משנה כמה סגור תתלבשי, העיניים רואות אותך כל הזמן דרך מין. ויש עוד תגובה שכיחה מחברות ונשים שאני פוגשת בסיטואציות שונות שנורא דחוף להן לומר לי מיד בתחילת ההיכרות שהן לא בקטע של נשים וחבל שלא, גם אם אין לזה שום קשר לסיטואציה. עכשיו תחשבי שאני אבוא ואגיד לך, "חבל שאני לא בקטע של סטרייטיות". בלי קשר לסיטואציה. זה משהו אוטומטי שנשים אומרות מולי ואני לא יודעת אם זה נאמר כדי לנטרל את המיניות מתוך ההיכרות, או דווקא להציף אותה. אני כמעט לא יכולה להימלט מזה.

הרבה נשים חושבות (או כך זה מתפרש בעיניי) שאם אני לסבית אז כל אישה מעניינת אותי. יותר מזה, שכל אישה היא אובייקט בשבילי. וזה כל כך מנותק מהמציאות. הרי לא יעלה על הדעת שאת תתלהבי מכל גבר בגלל שאת סטרייטית. אבל אישה לסבית פתאום הופכת להיות "חשודה". שאם אישה תתפשט לידי ישר "יעמוד לי". וזה אבסורד. אני ממש לא רוצה כל אישה. זו מחשבה כזאת שהומואים עובדים בלזיין גברים ולסביות עובדות בלזיין נשים. שזה העניין המרכזי שלנו בחיים.. נדמה לי שהיום זה קצת משתנה כי נשים, הרבה יותר מגברים, הן יותר פלואידיות בקטע הזה. הרבה יותר נשים מתנסות עם נשים ומבינות שאפשר פה ואפשר פה וזה באמת עניין של חיבורים יותר מאשר מין. שהעדפה מינית היא לא רק מין.

אם את מעוניינת לקחת חלק במדור, כתבי לי לכאן:

erot.woman@gmail.com