תמיד חלמתי להיות צלם עיתונות. מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה לצלם תמונות שיהפכו את הבטן של הצופה, שייתנו לו משהו לחשוב עליו.

כבר עשר שנים שאני מגשים את החלום ומצלם עיתונות. ותנו לי להגיד לכם: זה מקצוע לא קל וכפוי טובה. אני לא מדבר רק על הטכנולוגיה שהציפה את השוק במחזיקי מצלמות בני יומם או שולפי טלפונים לעת מצוא שחושבים שהם יודעים את המקצוע, אלא גם על מאבטחים, שוטרים וחיילים שכל אחד מהם מרשה לעצמו להגיד לך מה מותר ומה אסור לך לצלם ואיפה מותר ואיפה אסור לך לעמוד - למרות שגם הם בעצמם לא מכירים את החוק.

אתמול שמעתי שח"כ אילטוב יוזם חוק שיאסור לצלם חיילים. נדמה לי שהוא לא חשב עד הסוף על משמעות החוק הזה, שלדעתי אין בו שום היגיון.

ראשית, אם אסור לצלמים לצלם חיילים, אז מה יעשו עם מצלמות האבטחה שמתעדות באופן שוטף? גם אותן יכניסו כלא? כי מה ההבדל בין אדם שמחזיק מצלמה למצלמה שתלויה על הקיר? שניהם הלוא מתעדים את מה שהם רואים.

שנית, אם אסור לצלם חיילים במילוי תפקידם אז לא צריך להגביל את זה רק להפרות חוק בשטחים. אנחנו הצלמים לא נצלם אותם כשהם מקבלים תעודות הצטיינות ביום העצמאות, משתתפים בטקסים ביום הזיכרון או עושים פעילות שעד היום דובר צה"ל הזמין אותנו לצלם ועודד אותנו לתעד. כי למה שתדעו רק על מה שנוח למדינה לאפשר לכם לראות?

כוחות הביטחון, ובהם גם חיילי צה"ל, פועלים בלב אוכלוסייה אזרחית פלסטינית, מה שיוצר חיכוך תמידי. אנחנו, צלמי העיתונות, מצלמים את המתרחש ממרחק סביר ובלי להפריע. אנחנו לא משתייכים ל"שוברים שתיקה" ולא ל"בצלם" וגם לא ל"אם תרצו". הארגונים האלה לא מעניינים אותנו. מה שמעניין אותנו זה לתעד את המציאות כמו שהיא.

אני רחוק מלהיות שמאלני בדעותיי, אבל בעבודת השטח שלי הדעות הפרטיות שלי ממש לא רלוונטיות. מה שרלוונטי זה רק להביא סיקור הוגן של העובדות כמו שהן, בלי להתייפייף ובלי לזייף. משום כך דעתי היא שאת המקרה של אלאור אזריה היה צריך לתעד, ולהשאיר לרשויות להכריע אם פעל כדין או לא. בדיוק כמו בפרשת קו 300 - התיעוד לא יוצר מציאות, הוא רק מביא לבירורה.

עולם ללא עיתונות אמיתית, חופשית וניטרלית, הוא עולם לא שפוי. בואו נשמור על המדינה שלנו מהאופל, כי "אין לי ארץ אחרת גם אדמתי בוערת".