אורגזמטרון

ספר התשוקות // סופרות לטינו־אמריקאיות כותבות ארוטיקה - מתרגמים שונים - תשע נשמות, 302 עמודים

לכאורה, מצטרף 'ספר התשוקות' - קובץ סיפורים קצרים שנכתב כולו בידי סופרות מאמריקה הדרומית - אל מדף הספרים המתרחב של נשים הכותבות על מיניותן העכשווית. 'ערות' מאת תמר מור סלע, ובו וידויים של נשים ישראליות על מיניותן, היה אחד הספרים הנמכרים ביותר בשנה החולפת; 'ספר הגברים' של ננו שבתאי דיבר במיוחד אל נשים מקומיות שהזדהו עם העמדה הנשחקת של האישה המתירנית כלפי מאהביה המתחלפים; והסיפור הקצר Cat Person מאת קריסטן רופניאן, שהתפרסם השנה ב'הניו יורקר', ובו מתארת צעירה אמריקאית לילה של סקס עם בחור חצי זר ואת השלכותיו החמורות, עורר דיונים ומחלוקות וננעץ כסיכה חדה בעין הסערה של MeToo# - נשים מערביות המתייצבות זו לצד זו ומספרות, בלי טשטושי פנים ועילום שם, על פגיעות מיניות שהסבו להן גברים במשך השנים.

המאפיין המאחד של כל הטקסטים האלה הוא כתיבה בגוף ראשון - כלומר, סיפור מכלי ראשון המשוחרר ממרותו של מספר כל־יודע, קול ישיר בלי בעלים, מתוודה אך לא מבקש כפרה, אלא דווקא נוטה להטיל אישום פומבי. רק בקריאה חוזרת מתבהר ההבדל הסמלי כל כך בין הכותרת 'ספר הגברים', המורה מראש, גם אם באירוניה, על אוזלת היד של האישה למול התשוקה הגברית (מינית או כוחנית), לבין 'ספר התשוקות' החדש, המצהיר מראש כי היצר, החרמנות, ואפילו ההתרסה והחציפות - הם־הם בראש מעייניו.

החוצפה מתגלה בכל תעוזתה מיד בסיפור הפותח את הקובץ, 'שערה מזדיינת' מאת כריסטינה פרי רוסי מאורוגוואי, המציב במרכזו דווקא גבר, ששערת ערווה נשית נקלעת לגרונו ומייסרת אותו בשעת מין אוראלי שהוא מבצע באישה בשם קלאודיה. והרי על פי אמנת MeToo#, שנוסחה בשיאה בפי אופרה ווינפרי, עכשיו הגיע תורן של הנשים להישמע. אבל יש משהו מהמם בישירות, באבסורד העלילתי שתלוי על חוט השערה, של 'שערה מזדיינת'. זוהי בעצם הודעה חגיגית: תתכוננו למהפכה שמחה. ואמנם, למן אותו רגע מתגלגל על ראש הקורא רצף ססגוני של סיפורים שאינם מפחדים להסתכל לדגדגן בלבן של העיניים. ופתאום אתה אומר לעצמך - נכון, איפה היה הדגדגן כל הזמן הזה? פתאום אתה מגלה שהישראליות והאמריקאיות דוגמת רופניאן חוללו לעצמן מילה נשית, וכרתו את הדגדגן משפתן. כאן הם מופיעים בכל תצורותיהם: דגדגן אדום, דגדגן נפוח כמו עינב, דגדגן חבוי ודגדגן עצום.

חילופי הקולות - ברובם קולותיהן של נשים, אבל שבים וצצים בתוכם גם קולות גברים וילדות - מצפצפים על הסדר החדש הרווח כאן, והופכים אותו בן רגע לסדר ישן ומיושן. אם ג'ודית באטלר ביקרה את הקוויריות כמושג דיכוטומי ולבן, הרי ש'ספר התשוקות' מחולל מהלך קווירי המפורר את הטיעון הזה: הסוגה הבדיונית מאפשרת למחברות חופש זהויות מוחלט, בין שהוא מגדרי, אתני או מוסרי. ואחרי כל הסייגים האתיים של באטלר, כמה מרענן להיתקל בתיאור הדיכוטומי הבא, מתוך הסיפור 'סולם לוטה': "ייתכן שהדבר תלוי בפיגמנטציה של העור. נשים שעורן לבן... מדיפות פחות ריח מנשים כהות עור או שזופות יותר; מכאן אולי נובע הקישור של הלובן לניקיון, לטוהר, לצח כשלג. לעומת זאת, נשים שחומות מדיפות ריח, צועקות, מפרישות ניחוחות חזקים, מטביעות את חותמן בבגדים, במושבים שהן יושבות עליהם, בדברים שהן נוגעות בהם, ואפשר לעקוב אחר מסלולן בחוש הריח, כמו כלבים בשעת ייחום". ככה, כשהוא תלוש מהקשרו, הקטע הזה עלול לקומם את שומרי הסף של התקינות הפוליטית. אבל זהו כוחו הערמומי של הקובץ הזה: בבליל המיצים והאיברים הנפערים ונסגרים, הפסקה הזאת חוזרת אל מקומה הטבעי - וידוי פשוט על הבדלי טעמים במין, כמו שיש לכל אחד מאיתנו אחרי שאנחנו פושטים מעלינו את מוסכמות השעה.

חייבים להודות שבהקשר הזה, אוריאל קון, עורך הוצאת 'תשע נשמות', צודק בטענותיו כלפי הספרות המקומית. הקובץ שערך כאן בפירוש מטיל פצצה, בפירוש חושף עד כמה מלובשת ומהוגנת הספרות הישראלית (כלומר, ספרות המקור והזרם המרכזי של הספרות המתורגמת) כשהיא ניגשת אל המין. השפה העברית בפירוש מתחדשת כאן, משתוללת ממש, כמו נערת אולפנה שיוצאת לראשונה למסיבת חשק. קון מזיז את מרכז העצבים של ההשפעה על הישראליות מארצות־הברית, וגורר אותה מטה־מטה, מקולומביה עד ארגנטינה וצ'ילה, כמי שמוליך את האצבע מ"שיפולי הבטן" הידועים לשמצה, עד לדגדגן עצמו. וזה מקפיץ ברגע הראשון, אבל נהיה נעים מאוד, אם רק משתחררים רגע מהזעם הקדוש. •