yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 18.06.2018
    מדוע אין "פוקס ניוז" ישראלי
    יועז הנדל

    צריך תקשורת ימנית. הרייטינג הנמוך של ערוץ 20 והחשיפה הנמוכה של אתר מידה רק ממחישים צורך זה. השאלה היא איזה סוג של ימין? אחד ממקימי מפלגת קדימה תיאר לי פעם כיצד החליטו על אופי המפלגה בתחילת דרכה, עוד בימי הליכוד. "אם לוקחים סרגל ושמים בו קו אמצע הרי שרוב הציבור נמצא שתי מעלות מימינה לו", הסביר. לא סומך על ערבים בחתימה על הסכמי שלום, מאמין בביטחון ובצה"ל חזק, גאה במדינה ועם רגשות לאומיים חזקים. קדימה הפכה בסוף התהליך למפלגת מרכז־שמאל, אבל הרעיון ההתחלתי חשוב.

     

    וכאן זה מגיע לתקשורת: אם ניקח סרגל (כמשל המפלגה) ונמקם את זהותם הפוליטית של מרבית העיתונאים נגלה שהם מרכז ושמאלה. לא "עוכרי ישראל" כדבר "מבקרי התקשורת" בימין שהולכים וצצים כפטריות אחרי הגשם, אלא מה שהיה פעם ונשאר. מולם ניצבת תקשורת ימנית נוסח ערוץ 20: תקשורת שבה הנשיא (תומך ארץ ישראל השלמה) זוכה מפעם לפעם למתקפה ומוגדר כשמאלן, קצינים בצה"ל "רופסים מדי", לנתניהו אין בעיה של שריפות בדרום, ופינוי מאחז באיו"ש נחשב לאירוע בעל חשיבות אסטרטגית. לפעמים מוצגות שם קונספירציות על שליטת הקרן החדשה או "הדיפ־סטייט" של פקידים וקצינים, האשמות נגד "שמאלנים" שמשתלטים על מאחזי כוח, והרבה דה־לגיטימציה לכל מי שמעז לבקר את נתניהו.

     

    כל הדעות האלה לגיטימיות כמובן בדיוק כמו שדעות מוזרות משמאל לגיטימיות, אלא שהן עושות עוול למרבית מצביעי הימין. נוח לשמאל ולמרכז — הנוהג בתקשורת לראות את מצביעי הימין כעדר — להפוך את כולם לוועד מעריצי שרה נתניהו או תומכי מירי רגב ולהסביר את חוסר הנכונות בפשרה טריטוריאלית כגחמה או גזענות נגד ערבים. למעשה, השיח שמתנהל בתקשורת נע, בהכללה, בין הפרובוקציות של גדעון לוי לתיאוריות של מידה וערוץ 20. רק שבאמצע לא נותר כמעט דבר: אין ויכוחים אינטלקטואליים על הנושא המדיני, על דת ומדינה או על אופי הדמוקרטיה הישראלית. במקום, יש רק הכפשת הצד השני ובכי ונהי. רצינו לגדל דור של אנשי תקשורת, גידלנו דור של מבקרי תקשורת.

     

    הימין צודק מבחינה מדינית, אני משוכנע בכך בכל ליבי ושכלי. אחרת לא הייתי מנסה לשכנע אחרים. השמרנות המדינית הוכיחה את עצמה בעוד שהנועזות המדינית לקדם יוזמת שלום מול הפלסטינים התגלתה כסכנה וכמקור לשפיכות דמים. התפיסה הזאת מבוססת על הערכת סיכונים — ולא על עדריות או משיחיות. קיימות גם מגבלות מדיניות וצבאיות: מקור הפער בין מה שהפוליטיקאים אומרים לבין מה שהם עושים.

     

    כל אלה צריכים היו לבוא לידי ביטוי בכלי תקשורת שמאמץ קו של ימין־מרכזי, כמו "פוקס ניוז" האמריקאי, ושואף לעומק אידיאולוגי ואינטלקטואלי עם יכולת ביקורת עצמית. מימין ל"פוקס ניוז" יש בארה"ב מספיק שדרנים על ספקטרום הקונספירציות, והנה כולם חיים יחד בשלום. ערוץ 20 יכול להחליט שהוא כזה ולשכנע את הימין והמרכז בישראל לצפות בו כמקור לתוכן איכותי. לחלופין, באין "פוקס ניוז" ישראלי, יכולה הייתה הממשלה להפוך את תאגיד השידור לכזה. הסכום העצום שמושקע בו — לעומת התקציב הפרטי הזעום לערוץ 20 — יכול היה לתת תוצאות שמבטאות את הנקודה המדויקת על סרגל הרגש הישראלי. זה לא קרה כי איש לא חשב על כך.

     

    להערכתי דיון כזה לא התנהל מעולם בממשלה שכה עסוקה בתקשורת. מדובר בשאלת המה ולא האיך. במקום לנהל דיון מעמיק בנושא, מרגע הקמתו מנהלת הממשלה מאבק אווילי בתאגיד על מנת לפגוע בו ולפצלו. גם עכשיו, כשיש אירוויזיון בדרך שיכול להעלות את הרייטינג — מתעסקים בלריב עליו. למה? כי זה הכל בכאילו. מרוב דיבורים על תקשורת שתייצג את העם, אף אחד לא באמת רוצה תקשורת כזאת. במקום, מעדיפים את השמאל המוכר, הגדול, אויב הנראה לעין, ואת התקשורת בימין כקטנה, תלושה ואזוטרית. √

     


    פרסום ראשון: 18.06.18 , 23:49
    yed660100