לא לתת יד לאפלייה

מיכל גרא־מרגליות

עיריית תל־אביב־יפו הציבה את הרף הראוי בכך שקבעה חד־משמעית כי לא תאפשר הפרדה בין נשים לגברים באירועים במרחב הציבורי. זאת לא רק ההחלטה החוקית הנכונה, זאת החלטה ערכית מהמדרגה הראשונה.

באירוע "משיח בכיכר" תוכננו להישמר לנשים "מקומות מיוחדים" בקהל, שזה שם קוד להפרדה מגדרית, ומובן שבפרסום לא צוין שם של אישה אחת שאמורה להשתתף על הבמה. נכון, זה מופע במימון פרטי. אבל הפקת מופע מעין זה בכיכר רבין - כיכר העיר המרכזית, מרחב ציבורי השייך לכל תושבי העיר - ללא נשים על הבמה ובהפרדה מגדרית פוגעת בערך השוויון ומפלה נשים. כי הפרדה מגדרית מסמנת וחוסמת נשים רק בגלל שהן נשים, בלי לבחון למה הן מסוגלות, ומה הן שואפות או רוצות.

בשנים האחרונות מתרחשת הקצנה של מופעי הדרת נשים והפרדה מגדרית בזירות רבות בישראל, שבאה לביטוי גם באימוץ של נורמות הדרה והפרדה על ידי מוסדות המדינה. כך, רשויות מקומיות מפיקות אירועים במימון ציבורי בהפרדה מגדרית והמדינה מקדמת קורסים בהפרדה מגדרית. בכך המדינה לא רק ממשיכה להעלים עין מהתופעה אלא מאמצת אותה ומייצרת לה לגיטימציה במוסדותיה. על רקע אלה ראוי להזכיר כי המלצות דוח הצוות לבחינת הדרת נשים במרחב הציבורי, שאומצו על ידי היועץ המשפטי לממשלה ב־2013, קבעו זה מכבר כי "הנהגת הפרדה בין גברים לנשים במרחב הציבורי מהווה הפליה פסולה וחמורה של נשים באשר הן נשים".

עיריית תל־אביב־יפו הודיעה שקיבלה את ההחלטה בשל מחויבותה לשמירה על זכויות האדם, שוויון ושוויון מגדרי, בהתאם לערכיה של מדינת ישראל. זאת המחויבות שמבטיחה השתתפות של נשים על בימות אירועים ושנשים תוכלנה להתיישב בכל מקום בו תחפוצנה. מחויבות שמייצרת מקום ואפשרות לכל אחד ואחת, ללא תלות במינם, אלא בהתאם לכישרונותיהם ושאיפותיהם. כעת יש לקוות ש־256 הרשויות המקומיות הנוספות בישראל יצטרפו לעיריית תל־אביב־יפו ויצהירו שהן מחויבות למאבק באפליה ובהפרדה מגדרית.

הכותבת היא מנכ"לית שדולת הנשים בישראל

תפסיקו להגביל את הדת

הרב מוני אנדר

ראשית כל חשוב להבהיר: האירוע שעיריית תל־אביב שוללת את קיומו בהפרדה בין המינים, הוא לא אירוע של חב"ד. לא של חב"ד הרשמית האחראית על המוסדות והפעילות של חב"ד בישראל על 414 שליחיה, והפועלת לפי הארגון והסדר שקבע הרבי מלובביץ'. ועדיין, זה לא הופך את ההחלטה של העירייה למתקבלת על הדעת.

שהרי במה מדובר כאן? באירוע של אנשים חרדים, המבקשים לקיים אותו לפי אורח חייהם. שום דבר בכפייה, שום צורה של הדרה, רק הרצון והזכות הלגיטימית להתנהג על פי ערכיהם ותפיסת עולמם. בחוץ, כפי שהם מתנהגים בבית.

אלה אנשים שכשהם הולכים לחתונה, מחיצה מפרידה בין הנשים לגברים, ועדיין השמחה מרקיעה שחקים. אלה אנשים שכשהם הולכים לבית הכנסת, כל מגדר נכנס לעזרה המיועדת בעבורו, וכל אחד מוצא את דרכו להתפלל לאלוקים במילותיו שלו. אלו אנשים שכשחשקה נפשם לטבול במי הים, הנשים הולכות לחוף הנפרד בימים האי־זוגיים ואילו הגברים נעקצים מהמדוזות בימים הזוגיים. אלה הורים שאת בנותיהם שולחים לבתי ספר לבנות ואת בניהם לבית ספר לבנים. וזה משהו שאפילו בריטניה האריסטוקרטית עדיין מאמינה בו, לטובת החינוך.

אבל האמת שאפשר קצת להבין את העירייה. אין הרי נושא חבוט ולעוס יותר בימים האלה מאשר "חפש את ההדתה". ואם אפשר לצייר את המציאות כאילו כוחות השחור של המסורת היהודית משתלטים על עוד סימבול תל־אביבי, באמת שחבל לפספס. בדיוק כפי שהנחת תפילין בשדה התעופה, היא לצנינים בעיני פרופסורית מסוימת, או שקיום אירוע ססגוני ומלכד של ילדים מכל הסוגים והגוונים לכבוד ל"ג בעומר הוא סדין אדום בעיני הפורום שמתיימר לייצג את "הרוב החילוני" למרות שהוא בסך־הכל פרזנטור של מיעוט קיצוני ובעיקר אובססיבי.

וכמי שמדברר ומלווה פעמיים בשנה את הכנס המיוחד והרשמי של נשות חב"ד השליחוֹת, אני יכול להעיד רק דבר אחד: הלוואי שבכל המגזרים היו מכבדים ומעצימים נשים כפי שהרבי מלובביץ' הִנחה והדריך.

הכותב הוא מנהל אגף דוברות חב"ד