ראיתיכם שוב בקצר ידכם

השנה היא 1931, זה עתה הסתיים הקונגרס הציוני הי"ז בו התגלע קרע בין ויצמן לבין ז'בוטינסקי והתנועה הרוויזיוניסטית, ששאיפתו לרוב יהודי הרחיבה גם לגדתו המזרחית של הירדן. ההקצנה בין חלקי העם הניעה את ביאליק, שהשתתף גם הוא בקונגרס, להביע את שאט נפשו וביקורתו הנוקבת מול עם שבמקום להתייצב יחד מול אתגריו טורח להסתכסך איש באחיו כאכולי משטמה וקנאה.

רבות השורות בשירו “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”, אותו פירסם באותה השנה, המלקות את נוהגנו הלעומתי והקיצוני כיום כאז:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה...

לָמָּה שָׁפֵל קוֹלְכֶם הַיּוֹם... וּתְמוֹל עוֹד צָלְלוּ אָזְנַיִם וְסִפִּים רָעֲשׁוֹ לִתְרוּעַתְכֶם...

ּמִי הִכְרִית שְׂשׂוֹן תִּקְוָה וְאַחֲרִית מֵאָהֳלֵי דַלִּים...

מִי הִפְרִיחַ בִּבְשַׂרְכֶם... מִתְנַבְּאִים נִכְפִּים... מִתְקַדְּשִׁים... הַמְשַׁוְּעִים

כָּל-הַיּוֹם... לַגְּדֹלוֹת... נַפְשָׁם תְּרוּעָה, וְיָדָם לַשָּׂכָר...

ּמִי הִשְׁלִיחַ בָּכֶם... עֲדַת נְגוּעֵי אֱלֹהִים, אֲכוּלֵי מַשְׂטֵמָה וּמְזֵי קִנְאָה,

לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם אִישׁ בְּאָחִיו וּלְהַאֲכִילְכֶם אֶת-בְּשַׂרְכֶם...

מִי הִתִּיר אֲגֻדַּתְכֶם וַיֶּחֱצֶנָּה בֵּין נְעָרִים אֱוִילִים?...

הֲשָׁב וְהֵתֵל בָּכֶם אֱלֹהִים, אִם תִּעְתְּעוּ בָכֶם נְבִיאָיו...

הַאֵין אִישׁ בִּיהוּדָה, הַאֵין אֶחָד בְּכָל-מַעַרְכוֹתֵיכֶם

גֶּבֶר חַיִל, מוֹשֵׁל בָּעֹז, גְּדָל-רוּחַ וּנְגִיד-עָם,

תַּקִּיף וּבַר לֵבָב, שֵׁבֶט בַּרְזֶל וּתְבוּנוֹת כַּפַּיִם עִמּוֹ,

אֲשֶׁר יֹאחֶזְכֶם בְּצִיצִית רֹאשְׁכֶם וִינַעֶרְכֶם בְּחֹזֶק-יָד... לְמַעַן הָשֵׁב

רוּחֲכֶם וְכֹחֲכֶם אֲלֵיכֶם וּלְמַעַן הֲקִימְכֶם?...

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה.

כהיום כן אז מיהר כל צד לבקר את ביאליק. כך התלהם ז'בוטינסקי לבקרו: "ויכולני לומר בשקט כי בשטח המחשבה הפוליטית מר ביאליק הוא, אמנם, דמות מזיקה, אבל חסרת ערך". שלונסקי, שראה בשיר ביקורת על הניסיון לפעולה עניינית של ויצמן, גרס: "מפני הכותל המערבי וקבר רחל שוכחים את עמק יזרעאל". ז'בוטינסקי פסל בהקשר זה גם את איינשטיין, "סמולן" נוסף: "ניתן לומר שאני חושבו לפטפטן קל דעת בשעה שהוא מדבר על ציונות".

תפיסותיו של ז'בוטינסקי, כמו של ויצמן ובן־גוריון, ציונים כלליים, כללו אלמנטים שהתבררו כנכונים ואחרים שהתבררו כשגויים. נכונה הייתה קביעתו של ז'בוטינסקי שלשם הקמת מדינה יציבה, שקיר ברזל מגן עליה, ושעקרונות החופש וזכויות הפרט יקוימו בה, נדרש רוב יהודי ניכר. שגויה הייתה הערכתו שאפשר לגרש ערבים ולהחליפם ביהודים כדי לקיימו. שגויה הייתה קביעתו של בן־גוריון מ־1934 שאיננו זקוקים לרוב יהודי: "אם לרעיון של בית יהודי לאומי יש איזו משמעות שהיא - אין זאת שהרבה יהודים יבואו לארץ ישראל, אלא שהיהודים בארץ ישראל יחיו חיים לאומיים בריאים". אך נכונה קביעתו שיהודים צריכים לחיים לאומיים בריאים בארץ.

הערך הרב שבתורותיהם של ז'בוטינסקי ובן־גוריון הוא צירופם מעשה מצרף שכורכן יחד וצירופם מעשה צורף המזקק את זהבן מסיגיו. הסכנה הקיומית לישראל כעם וכמדינה היא מהדגשת ההבדלים ביניהן ומלחמה בין המחנות. אנו זקוקים לרוב יהודי כדי שהצורך במדינה עבור העם היהודי לא יתנגש בצדק ובזכויות האדם, כפי שז'בוטינסקי מיטיב לומר ב"קיר הברזל": "ככל היהודים מוכן אני להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שיווי־זכויות (עם המיעוט הערבי) ולא נעשה ניסיון לגירוש או לדיכוי". אנו זקוקים לפשרות קיומיות, בן גוריוניות, שיאפשרו להמשיך את תקומתנו שהחלה ב"עמק יזרעאל" והתעצמה בכוחנו הצבאי ובתעשייה עתירת הידע.

מגיע לנו לחיות בתוך גבולות שמקיפים אותנו, רוב יהודי ומיעוט ערבי שהשכיל לייצר מדינת פלא, גבולות שיפרידו אותנו מעם אחר שזכותו להגדיר את עצמו. מחוזות הארץ, שמקורותינו מקדשים בעיני רבים, אינם נדרשים לשם קיומנו הפיזי, והסדרים של הסכמה ושלום יאפשרו לנו לפוקדם ולבקרם לשם המשך קיומנו הרוחני.