שני 19 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    24 שעות • 20.06.2018
    הכדור ברגליים שלהן
    המגישות של ערוץ הספורט מתפללות לרגע שבו אף אחד לא ישאל אותן יותר מה להן ולכדורגל. מירי נבו, מאיה רונן, טליה סלנט ורותם ישראל מדברות על החלום לשבור את תקרת הזכוכית של נשים בשידורי הספורט וגם מנסות לתת תשובה לשאלה הנצחית: מי יותר טוב מסי או רונאלדו?
    יואב בירנברג | צילום: טל שחר

    מאיה רונן נחשבת כבר שנים לאחת ממגישות הספורט המוכשרות בארץ, אבל היא עדיין נתקלת לא פעם בשאלה מה לנשים ולשידורי ספורט. בבית שלה אין מי שיערער על הידע המופלג שלה. בטח לא בעלה אורי, שלא מבין בזה כלום. "ראינו ביחד את המשחק של ברזיל והוא שאל אותי כמה חילופים אפשר לעשות. הייתי גאה בעצמי שלא איבדתי את הסבלנות והתעצבנתי, אלא עניתי לו בסבלנות", היא מחייכת. "בדרך כלל אני לא יכולה לסבול את השאלות שלו. זה מטריף אותי. אני אומרת לו, 'תלך כבר', והוא זורק הערות לא קשורות ונעלב. פעם ראינו ביחד כדורסל, והוא שאל אותי אחרי ששחקן יצא בחמש עבירות אם נשארים ארבעה שחקנים במגרש. אנחנו 12 שנים יחד ויצא לנו אולי לראות ביחד חמש פעמים ספורט שהוא לא ג'ודו. ג'ודו הוא אוהב, הוא ג'ודוקא".

     

    אז איך אתם פותרים את בעיית הצפייה במונדיאל?

     

    "קניתי אוזניות בלוטות' שמחוברות לטלוויזיה ואני יושבת איתן בסלון. הוא לא שומע כלום, ולא יכול להתלונן שהחבר'ה מהיציע מפריעים לו. אני ממש מתנהלת בחשש ובזהירות בחודש האחרון. אני מאוד נחמדה מתי שאני רק יכולה ובבקרים אני נינג'ה — עושה הכל לבד כי בערב זה נופל עליו. אומרת לו, 'תמשיך לישון מותק'. הכל מחושב אצלי. אני חושבת שהוא עלה על המניפולציות הזולות שלי, אבל אנחנו כרגע בסטטוס־קוו. אני ממש מקווה שבעוד חודש עדיין נהיה חברים", היא צוחקת.

     

    צילום: טל שחר
    צילום: טל שחר

     

    פריקית של ספורט

     

     

    רונן היא לא היחידה ששואלת את עצמה עד מתי אנשים — בעיקר גברים — ימשיכו להתפלא על החיבור שלה לספורט. גם שלוש חברותיה לאולפן המונדיאל של ערוץ הספורט — מירי נבו, רותם ישראל וטליה סלנט — נתקלות בשאלות השוביניסטיות האלה. "אני כבר 25 שנה בערוץ, ובחלוף השנים למדתי להבין שמה שאני חווה עם עצמי זה דבר אחד ומה שהקהל חווה זה דבר שני", אומרת נבו. "הייתי בטוחה שאחרי כל כך הרבה שנים לא אצטרך לענות לאנשים על שאלות כאלה, אבל מתברר שטעיתי".

     

    "אנחנו תמיד נאלצות להסביר למה, מדוע ואיך הגענו לזה, מה שלא היו שואלים עיתונאים גברים ובטח לא אנשים שיש להם עבר ספורטיבי", מתערבת טליה סלנט.

     

    רותם ישראל מהנהנת בהסכמה. "כשהגעתי לערוץ הספורט לא הסתכלתי על עצמי כעל אישה שמגיעה לערוץ הספורט", היא אומרת. "הייתי פריקית של ספורט כל חיי והגעתי לערוץ כי הרגשתי שהנה אני מגשימה את החלום שלי. הייתי מוכנה לעשות הכל רק כדי להתקבל לערוץ, אפילו להגיש מים. לשמחתי, יש היום הרבה נשים בערוץ הספורט".

     

    וכשהערוץ הוקם זה היה אחרת?

     

    "כשהתחלתי את דרכי בערוץ בשנות התשעים, זה בהחלט היה אישיו", אומרת נבו. "את השנה הראשונה של מהדורת חדשות הספורט אני ואלי (אילדיס) לא הגשנו, אלא מיכה פרידמן. כשעשיתי פיילוט כמגישה לפני שמיכה נבחר, מנכ"ל הערוץ אמר לי 'תשמעי, אני לא יכול להושיב אישה בתפקיד הזה. הקהל לא יהיה מסוגל לחיות עם אישה בתפקיד מגישת חדשות הספורט בשנה הראשונה'. לשמחתי, שנה אחרי זה הדעה פתאום השתנתה. עשיתי את האולפנים של אליפות אירופה בכדורסל, והתברר שאנשים לא מתנתקים מערוץ הספורט בגללי. להפך".

     

    אז אפשר לנשום לרווחה? האפליה תוקנה? השוויון הושג?

     

    מירי: "אי־אפשר להתכחש לזה שבפוזיציית השידור — בענפים האולימפיים ובכדורגל בוודאי — אנחנו עדיין מיעוט. כששידרתי בשנה שעברה את אליפות העולם באתלטיקה מלונדון, הייתי האישה היחידה בעמדת השידור, והיו שם קרוב למאתיים מדינות. היו קצת פרשניות, אבל הייתי השדרנית היחידה, וזה היה די מוזר לשנת 2017, בענף ספורט שחמישים אחוז ממנו הן נשים".

     

    זה די צורם שאף אישה לא משדרת או מפרשנת בטלוויזיה בארץ משחקי כדורגל. רק גברים.

     

    מאיה: "אני חושבת שאם הייתי רוצה לשדר עכשיו כדורסל או כדורגל, לא הייתה מניעה לזה בגלל שאני אישה. אני פשוט לא חושבת שאני טובה בזה".

     

    מירי: "אני מקבלת הרבה ציוצים מעיתונאים שמראיינים אותי — ולא רק מהם — שמשוכנעים שיש קונספירציה שלא נותנת לנו לשדר כדורגל, שזה משהו שמוכתב מלמעלה. אני אומרת להם שזאת בחירה שלי. אם היינו רוצות, הדלת הייתה פתוחה בפנינו".

     

    טליה: "אבל זה לעמוד בפני הרבה יותר ביקורת. צריך ביטחון עצמי סופר־גבוה כדי לעשות את זה. חוסר השוויוניות בין גברים ונשים קיים בהרבה תחומים, לא רק בתחום שלנו".

     

    מאיה: "בבית הספר לרפואה שבו אני לומדת אנחנו שישים אחוז סטודנטיות, שזה לא קשור לאפליה מתקנת — אנחנו פשוט יותר טובות — ועדיין, מנהלות מחלקה בבתי חולים הן אחוז מאוד קטן לצערי משלל מנהלי המחלקה, ולנשים קוראים בדרך כלל 'אחות', לא 'רופאה'. לכן חשוב שנשים כמונו ידברו וישמשו כמודל".

     

    באיזה תגובות אתן נתקלות ברחוב? בבדיחות שוביניסטיות כמו פעם?

     

    מאיה: "דווקא לא. האבות בגן של הילדים שלי עפים עליי, ישר רוצים לדבר על ספורט".

     

    רותם: "בחורה אמרה לי אתמול 'די, כל הקטע הזה של נשים שאוהבות ספורט זה כל כך משחק. אני לא מאמינה לזה'. אמרתי לה 'למה נראה לך שאני עובדת במשהו שהוא משחק?! אני עובדת במשהו שאני אוהבת'. הייתי בשוק שהיא שאלה אותי את זה. מצד שני, יש כמובן תגובות הפוכות לגמרי: שאלות כמו מה נעשה בווינר, ומי יותר טוב — מסי או רונאלדו?"

     

    מאיה: "הייתי היום בלימודים באוניברסיטה, וישבנו בהפסקה בחבורה — בנים ובנות — ורוב הבנות היו אלה שראו כדורגל ודיברו על המשחקים אתמול. אני לא מבינה למה לא שואלים שדרים גברים איך הם מספיקים הכל, רק אותנו".

     

    ברשתות הווירטואליות המצב עדיין שונה. שם, מתחת למעטה אנונימיות, השוביניזם והרוע מבעבעים. "מה שאנשים מרשים לעצמם לכתוב מאחורי המקלדת זה משהו אחר", אומרת טליה.

     

    מירי: "שטויות של טוקבקים זה לא מה שאנשים יגידו לך בפנים. אני לא קוראת טוקבקים. נקודה".

     

    רותם: "אנשים נהנים לשנוא פה מאוד. לא לפרגן — לכולם, לא רק לנו כנשים".

     

    מההתנחלות לערוץ הספורט

     

    כולן נשמו ספורט מאז שהן זוכרות את עצמן. מירי, 50, בת זוגו של איש העסקים ירון עיון ואמא ליונתן בן ה־8, עסקה עד לגיוסה לצבא בהתעמלות אמנותית. אחר כך התפרסמה כאחת מבנות שלישיית "מנגו". מ־1999 היא מגישה את מהדורת החדשות המרכזית של ערוץ הספורט לצד אלי אילדיס, ואחת לשבוע את תוכנית הבוקר של ערוץ 10 עם אור הלר.

     

    טליה, 26, שהתארסה באחרונה לדוד ליפשיץ, מכותבי "ארץ נהדרת", נולדה למשפחה דתית, שהתגוררה ביישוב קדומים מעבר לקו הירוק. את שירותה הצבאי עשתה בגלי צה"ל ככתבת בריאות ולאחר מכן ככתבת ספורט. מאז שחרורה מהצבא היא בערוץ הספורט.

     

    מאיה, 34, אמא לנועה ורפאל, היא בעלת תואר ראשון בספרות ובפסיכולוגיה וכיום סטודנטית לרפואה באוניברסיטת תל־אביב. היא נולדה בקייפטאון, והתאמנה בילדותה ובנעוריה באמנויות לחימה. "הרבה פעמים הייתי הבת היחידה בקבוצה, אבל אף פעם לא התייחסתי לעצמי ככזאת, כי בכל זאת ניצחתי את הבנים והתקדמתי יותר מהר מהם". בערוץ הספורט מילאה רונן מגוון רחב של תפקידים, ביניהם הגשת "חדשות הספורט" ומגזין הכדורסל "חמישיות".

     

    רותם, 30, התוודעה לספורט ככדורסלנית באליצור חולון. "הפסקתי לשחק כי הבנתי שלא יהיה לי עתיד מזהיר ככדורסלנית. אני פשוט לא מספיק כישרונית", היא אומרת. "החלום שלי היה תמיד לעשות את מה שאני עושה עכשיו". היא החלה את דרכה בערוץ לפני כארבע שנים, כעוזרת הפקה וכשדרית קווים, והתקדמה במהירות מרשימה. כיום היא מובילה, יחד עם דניאל זילברשטיין, את המגזין "בוקר ספורט" וזוכה לביקורות מפרגנות.

     

    ערוץ הספורט לא רק מעביר תשעה ממשחקי המונדיאל אותם משדרים נדב יעקובי, שגיא כהן, עמיחי שפיגלר ועמרי אפק, אלא גם מגיש לצופים את האולפן המרכזי, שמשלב בין השאר את חדשות הספורט ויציע העיתונות, את תוכנית הסאטירה של דוד ליפשיץ ופינות קומיות בהשתתפותו של ירון ברלד. לא פלא אם כך שארבעתן נושמות את המונדיאל כמעט 24 שעות ביממה. גם כשאנחנו יושבים לשוחח — ברקע, ללא קול, משודר אחד המשחקים, והן מגניבות אליו מבטים מדי פעם. אין מה לעשות, זה צו השעה.

     

    איזו נבחרת אתן רוצות שתזכה במונדיאל?

     

    מאיה: "אני הולכת עם בלגיה ומאמינה שהיא תגיע רחוק. יש לה המון כישרון, ואולי סוף־סוף זה יבשיל לכדי משהו גדול, אפילו זכייה בגביע".

     

    מירי: "אני בעד ברזיל. מה לעשות, באתי ממשפחה שעלתה מברזיל וזה בדמי. אין לי הרבה אלטרנטיבות. השורשים הכריעו. אני רוצה שברזיל תזכה, ואני גם מאמינה שזה יקרה".

     

    במשפחה של טליה אוהדים את אנגליה, אבל לה אין נבחרת מועדפת. "אני רוצה שצרפת תזכה, למרות שהיא מאוד לא הרשימה במשחק הראשון שלה", היא אומרת. "מי יזכה בסוף? אין לי מושג.

     

    "יש לי תחושה יותר טובה לגבי אנגליה מאשר במונדיאלים קודמים. אני חושבת שיש די תמימות דעים שזו לא תהיה ארגנטינה, ולגבי מסי זה יכול להיות מבאס. התואר הזה חסר לו לכתר השחקן הטוב בעולם".

     

    "אני כל הזמן מתבאסת שאיטליה לא במונדיאל", אומרת רותם. "בן זוגי מאוד אוהב את איטליה, וגם בבית שלנו די אהבו את איטליה וברזיל. אני חושבת שזה הולך להיות מונדיאל ההפתעות, ושבלגיה הולכת להגיע רחוק. אם לא הם, אז ברזיל".

     

    "מירי, לא נעים לי להגיד, אבל הברזילאים שלך תמיד נראים לי פריכים מדי", פוסקת מאיה. "לא רק ההגנה שלהם שבירה. כל הנבחרת כנבחרת".

     

    מירי: "הם משחקים רק בשביל ניימאר, וזה לא עובד, כי הוא לא טוב מספיק".

     

    אז ניימאר הוא בינתיים האכזבה הגדולה?

     

    מאיה: "הוא פשוט היה ממש 'בלתי' במשחק הראשון. כל שנייה עשה הצגות. די, שחרר אותנו מהשטויות שלך".

     

    מירי: "ציפיתי שהוא יבוא אחר למונדיאל הזה, שיהיה פחות דיווה על המגרש וייתן את נשמתו. לצערי, לפחות במשחק הראשון, זה ממש לא קרה".

     

    הרגליים של רונאלדו

     

    ואי־אפשר בלי הסוגיה הנצחית: מי יותר טוב — מסי או רונאלדו? "במשחק של פורטוגל הסתכלתי כל הזמן על שרירי הרגליים של רונאלדו, ואמרתי, אני רוצה שהילדים שלי כן ילמדו מרונאלדו כי הוא השיג את זה בעבודה קשה", אומרת מאיה. "ברור שהוא מוכשר, אבל הבנאדם הזה עובד הכי קשה בעולם. מבחינתי, עבודה קשה זה ערך שקודם להרבה ערכים אחרים בחיים. שחצן או לא, הוא הבנאדם שעובד נורא קשה, אולי חוץ מלברון ג'יימס".

     

    מירי: "אני לא אוהבת את השחצנות של רונאלדו. היא לא מתחברת אליי. הוא לא מקסים אותי אישיותית. אני כן מתחברת למוסר העבודה שלו ולרעב הבלתי פוסק שלו להיות תמיד ראשון. זה אדיר בעיניי".

     

    טליה: "הוא היה בצל של מסי הגאון, השחקן הכי טוב בעולם, והנה, בשנים האחרונות הוא השיג שלוש אליפויות אירופה ברצף ולקח את היורו עם הנבחרת שלו, כשאף אחד לא ציפה ממנו לזה".

     

    מאיה: "ברור שהוא שחצן גדול, נרקיסיסט, מלא מעצמו, אבל אוהבים אותו. הוא גם נורא אוהב להיות אבא".

     

    טליה: "מסי הוא בסופו של דבר איש משפחה הכי קונבנציונלי ומשעמם — עם שלושה ילדים ועם אותה אישה כבר המון שנים".

     

    אז מסי נולד עם כישרון גדול יותר?

     

    רותם: "הם שני כדורגלנים שרואים פעם בדור, אם לא יותר, אבל אני לא חושבת שצריך לערוך את ההשוואה ביניהם כי בעיניי הם שחקנים שונים לחלוטין — בסגנון, בנראות ובטכניקה".

     

    מאיה: "בסוף זו שאלה איזו אסתטיקה אתה אוהב, וכל אחד מהם מייצג אידיאה אסתטית שונה לחלוטין. רונאלדו עם הכוח האדיר שלו, עם היכולת שלו לזנק כל כך גבוה, הוא ממש אל יווני, אפולו; ולמסי יש יכולות לעשות עם הכדור מה שהוא רוצה".

     

    ומי החתיך מבין הכדורגלנים?

     

    רותם: "אמא שלי חושבת שניימאר הוא חתיך חבל על הזמן. היא לא מפסיקה לדבר עליו".

     

    טליה: "הכי חתיך הוא הרווה רנאר, המאמן של מרוקו. שנים שאני הולכת איתו. רק שבעלי לא ישמע על זה", היא צוחקת.

     

    מירי: "רנאר נראה כמו קולוניאליסט אירופאי קלאסי מהסרטים של פעם. גבר עם סטייל. רונאלדו נראה קצת כמו בובת שעווה".

     

    אז בעוד ארבע שנים נראה אתכן משדרות משחקים מהמונדיאל?

     

    "אני אהיה אז כנראה רופאה בחדר מיון ואצפה במונדיאל בטלוויזיה", אומרת מאיה. "במונדיאל כבר לא יראו אותי".

     

    מירי: "התשובה שלי היא 'אולי'. נכון שכדורגל הוא הענף הכי פופולרי והכי נצפה בעולם, אבל אנחנו צריכות לבוא לשם כי אנחנו רוצות, לא כי צריך לסמן וי על המשבצת".

     

    טליה: "אני רוצה להיות קודם באולימפיאדה בטוקיו בעוד שנתיים. אני מקווה שהאוכל שם יהיה יותר טוב מאשר בברזיל. שם הקייטרינג היה פשוט נורא".

     

    מאיה: "למי שעובד באולימפיאדה, והן עבדו נורא קשה, אין זמן לאכול. אני הייתי בלונדון וירדתי שלושה ק"ג. אתה לא אוכל כי אתה כל הזמן על אקשן. שלושה ימים לפני שטסתי ללונדון גיליתי שאני בהיריון עם נועה. פחדתי שיהיו לי בחילות, אבל לא היו. כשחזרתי לארץ, ישנתי שלושה ימים ברציפות, ואני לא מגזימה. קמתי כדי לאכול ולשתות כי התינוקת בבטן הייתה צריכה את זה, לא מעבר לזה".

     

    מירי: "אחרי האולימפיאדה סגרתי את הדלת, וירון בן זוגי אמר, 'אוקיי, אמא תקום בעוד כמה ימים. ביי".

     

    "גם אני אעלה על המטוס לטוקיו ברשותכן", אומרת רותם. "הלוואי שאשדר במונדיאל הבא, אם כי לא בטוח שזה מדבר אליי. זה מקצוע שחייבים להשתפשף בו לפני שקופצים למים העמוקים".

     


    פרסום ראשון: 20.06.18 , 20:18