מהנה או מביך: מה אתם חושבים על אולפן המונדיאל של התאגיד?

כאן לעשות שמח

יואב בירנברג

תפסיקו להיות חמוצים. גם מקבלים שמונה שעות רצופות של כדורגל בערוץ חינמי וגם מתלוננים. במקום לראות את המשחקים אתם מעלים סטטוסים בכייניים ומרושעים נגד האולפן של "כאן". יאללה, רדו משלום, פבלו, ג'ובני ומוקי. הם בסך הכל באים לעשות קצת שמח בין המשחקים. אז אוקיי, פה הם שולפים יציאה לא הכי מצחיקה, פה איזה טעות בסטטיסטיקה, אבל בסך הכל כיף איתם. זה רק כדורגל, לא תוכנית בערוץ המדע על סודות הגרעין. מקסימום מפצחים כאן גרעינים.

שלום מיכאלשווילי הוא ליהוק מצוין. מבין בכדורגל, מצחיק, לא לוקח את עצמו ברצינות ויש לו סטייליסט מצוין. רק שמישהו יגלה לי איפה משיגים את הבלייזר המנוקד? חמישה דרקונים אצל דורין אטיאס. אותו הדבר לגבי מוקי, לא כולם חייבים להיות מודי בראון או אבי מלר. ועשו לי טובה, רדו מפבלו רוזנברג. האיש הוא אחת הדמויות הטלוויזיוניות הכי צבעוניות על המסך הקטן. הוא מצחיק, ומבין היטב לא רק באסדו ובמוזיקה, אלא גם בכדורגל. בטח הדרום־אמריקאי.

וג'ובני רוסו? רק אל תגידו שהברנש המצחיק הזה, חסר העכבות, שיודע לפלרטט עם נשים ועם הכדור לפחות באותה מידה — מיותר. זה האיש שהייתי מתיישב איתו לראות את המונדיאל, רגע אחרי שהייתי מבקש מכל החוכמולוגים לאפשר לנו ליהנות מהשידורים בלי הרבה רגשות אשם.

אז נכון, זה אופנתי לרדת על האולפן של התאגיד, להתנשא, לצקצק בלשון, להתגעגע לאולפן של ליגת האלופות, אבל בחייאת - למה לחפש כל הזמן את הרע? למה לא לפתוח בקבוק של בירה, לשים בצד צלחת פיצוחים וליהנות. ואם כל זה לא עוזר, אז תעשו לעצמכם טובה, תפתחו את הטלוויזיה כשהמשחק מתחיל ותעבירו ערוץ כשהמשחק נגמר. אף אחד לא מכריח אתכם לראות את האולפן.

אין קשר לכדורגל

עינב שיף

כמו כל דבר בחיים, גם שידורי כדורגל הם עניין של תיאום ציפיות: מה, בעצם, אנחנו רוצים לראות באולפן מונדיאל טוב? פרשנות מעניינת, מחכימה ומקורית, שמשלבת ידענות ורהיטות? ניווט חכם בין הפן הספורטיבי לפן התרבותי של ענף פופולרי להחריד? התייחסות אינטליגנטית, שתכבד את מאות אלפי הצופים שחיכו ארבע שנים וכעת נעים בכמויות אדירות אל המסכים?

בתום שבוע אפשר לומר, ששידורי מוסקבה 2018 בכאן 11 מכילים מעט מאוד מכל זה. עורכי האולפן שמלווה את גביע העולם בכדורגל כמו רואים בצופים עדר של נטולי בינה, שמה שמדליק אותם הוא תמהיל המורכב מפרשנים תמוהים דוגמת ג'ובני רוסו ובדרנים נוסח פבלו רוזנברג. ועד שכבר פגעו בול עם עיתונאי ידען כמו עמית לוינטל, הפאנל מקפיד להסתלבט על השליטה שלו בשמות ובנתונים. כי באולפן הזה, ידע הוא ההפך מכוח.

גם אם נניח שמשדר כזה צריך לנדוד קמעה ממחוזות הסטטיסטיקה לאזורי הפאן, בכאן 11 מתעקשים על הגימיקים הכי דלוחים ומאוסים. כך, למשל, נשלחת הכתבת ירדן אפלבוים לכל מיני ברים או מקומות מפגש שבהם ישראלים, הפלא ופלא, צופים במונדיאל. פריצות השידור הללו הם המקור הכי אמין בגלקסיה לתחושת מבוכה ולעיתים גם למחזות מטרידים ממש. על ערך מוסף בוודאי אין מה לפנטז.

ואפילו כשכבר מדברים על כדורגל, ההתנהלות מזכירה יותר עימותים סטייל "פגוש את העיתונות" מאשר דיון נורמלי: אחד מתחיל, שלושה נכנסים באמצע ויוצרים קקופוניה מתישה ובסוף אפס תובנות. אולי באמת עדיף שיעברו לקשקש על פוליטיקה: זה לא שבנושא שלשמו התכנסנו הם תורמים מי יודע מה.

אפילו בערוץ הספורט, מהאחראים לדרדור השיח הספורטיבי, אפשר למצוא יותר נשים, יותר פרשנות ויותר תשוקה לאירוע שמשגע את הגלובוס. מספיק להציץ שם כדי להבין את כל ההבדל בין מקצוענים לבין הליגה למקומות עבודה.