מבוא לשמחה וששון

פרופ' לורי סנטוס לא התכוונה לפתוח את הקורס הכי פופולרי בהיסטוריה של אוניברסיטת ייל ואחד הקורסים המדוברים ביותר בארה”ב. היא בסך הכל רצתה שהסטודנטים שלה יהיו מאושרים. והם בהחלט נראים ככה בכניסה לאולם ההרצאות. הם בדיוק חזרו מחופשת סמסטר, מזג האוויר מעולה, פרופ' סנטוס משמיעה את I Gotta Feeling של הבלק אייד פיז, ובל נשכח — כולם סטודנטים בייל. מה כבר יש להם להיות לא מאושרים?

פרופ' לורי סנטוס. הודיעה לסטודנטים שהשיעור בוטל ושלחה אותם לתרגל "שפע של זמן" בשעה החופשית

מתברר שדי הרבה. עצם העובדה שהקורס החדש של סנטוס, "פסיכולוגיה והחיים הטובים", כל כך פופולרי, עם יותר מ־1,200 נרשמים, רומז שהיא עלתה על משהו. "הסטודנטים היום לחוצים, חרדים ומדוכאים מתמיד", היא אומרת. "יש לנו ממש משבר בקולג'ים במה שקשור לבריאות הנפשית של הסטודנטים. ולצערי, זה לא רק בקולג'ים".

סנטוס צודקת: הסטודנטים לא מאושרים, וגם כל האחרים לא. סקר שנערך על ידי ה־American College Health Association מגלה ש־52 אחוז מהסטודנטים דיווחו על תחושת חוסר אונים ו־39 אחוז חוו דיכאון כה עמוק שהם התקשו לתפקד. באוניברסיטת פנסילבניה אפילו המציאו כינוי למראה העגמומי שנלווה לזה: "פרצוף פֶּן". בהתחשב בכך שארה"ב נמצאת במקום ה־18 ב"דוח האושר" של האו"ם, אחרי פינלנד (מקום ראשון), קנדה (מקום שביעי) ואוסטרליה (מקום עשירי), אפשר גם לאבחן מצב לאומי של "פרצוף אמריקה".

נוכח מגיפת האומללות הזאת בנתה סנטוס קורס בפסיכולוגיה חיובית, תחום המחקר שמתמקד בשביעות רצון ותחושת רווחה, בניגוד לתחומים שעוסקים בתפקודים נפשיים לקויים. קורסים כאלה קיימים כבר יותר מעשור, אבל בדרך כלל מדובר במבוא לתחום, "אושר למתחילים". הקורס הזה שואף ליותר. "אני מתמקדת גם בשינוי התנהגות", אומרת סנטוס. "איך לשנות בפועל את ההרגלים ולהוציא את הטוב מהמצב הקיים".

בשיעור הראשון סנטוס מסבירה שהיא לא רוצה רק ללמד את מדע האושר, אלא גם תרגול שלו. ואושר, מתברר, דורש תרגול. אבל קודם צריך להבין מהו בדיוק "אושר". אם קורסים בעבר שאלו "ממה מאושרים האנשים המאושרים?" לקורס הזה אפשר לקרוא: "מהו אושר, למה אתם לא מאושרים, ומה אתם יכולים לעשות כדי לשנות את זה?"

ברור שלקוראים אין ארבעה חודשים פנויים (או תעודת סטודנט של ייל), אז תימצתנו בשבילכם את עיקרי הדברים למיני־קורס. פתחו מחברות ונתחיל.

תנאי קבלה:

רשימת המלאי של האושר

האצבע שלי מונחת על העכבר אבל אני חושש ללחוץ. אני עומד להשתתף בסקר של אוניברסיטת פנסילבניה שכותרתו "רשימת המלאי של האושר האותנטי". מילוי השאלון, הזמין אונליין ובחינם, הוא דרישה מוקדמת של סנטוס: סטודנטים עונים עליו בתחילת הקורס כדי לסמן את מצבם ההתחלתי, וחוזרים עליו בסופו, כדי לראות איך התקדמו. בין השאר, המטרה היא להראות שאם אתם לא מאושרים – אתם לא לבד.

אם לדבר בכנות, הסיבה להיסוס שלי אם למלא את השאלון היא שאני מפחד לפוצץ לעצמי את האשליה. כמה מאושר אני בכלל? האמת, אני לא בטוח. ואני חושש שהסקר הזה — שאלון אמריקאי שהתשובות לו נעות מ"אני מרגיש כישלון" ועד "אני מרגיש מצליח באופן יוצא מן הכלל" – עומד לגלות לי שאני בעצם אומלל.

למרבה המזל, אחרי מילוי השאלון יש למה לצפות. כלומר, לקורס של פרופ' סנטוס – 21 שיעורים עם ממצאים עדכניים ושיטות מוכחות להגברת שביעות הרצון (ויש גם גרסת אונליין חינמית ב־coursera.com). אבל לפני שנבין את האושר כמו שצריך, חייבים קודם להבין מה אנחנו עושים לא כמו שצריך. תשעת(!) השיעורים הראשונים כוללים נושאים כמו "מה לא מוביל לאושר (א)", "מה לא מוביל לאושר (ב)", ו"למה המוח שלך דפוק".

אבל סנטוס גילתה שעבור הרבה סטודנטים, ההבנה שרוב סדרי העדיפויות שלנו ביחס לאושר מוטעים היא כמעט בלתי נסבלת, מה שאילץ אותה לחשב מסלול מחדש. "במקור בניתי את הקורס כך, שקודם כל דיברתי על ההנחות המוטעות שלנו לגבי אושר ולמה המוח יוצר אותן – למה אנחנו רוצים משכורת גבוהה יותר למשל, אם זה לא באמת משנה", היא אומרת, "ואחר כך הגעתי לחומרים המשמעותיים ממש. אבל חלק מהסטודנטים היו כל כך מבוהלים, ששיניתי את הסדר: התחלתי בלדבר על מה שאפשר לעשות כדי להיות מאושרים, כי הם לא יכלו לחכות".

שיעור מספר 1:

כשל הג'י־איי ג'ו

בין המאמרים באנתולוגיה שהתפרסמה לאחרונה ושכותרתה "הרעיון הזה חייב למות: תיאוריות מדעיות שחוסמות התקדמות", הופיע גם מאמר שכתבה סנטוס יחד עם פרופ' תמר גנדלר. המאמר, "ידיעה היא חצי מהקרב", עוסק במה שהן מכנות "כשל הג'י־איי ג'ו", על שם הדמות מסדרת האנימציה "כוח המחץ" שאמרה שוב ושוב "ידיעה היא חצי מהקרב". אבל זאת טעות, הן מסבירות. "מחקרים חדשים במדעים קוגניטיביים מלמדים שכשזה מגיע לקבלת החלטות, ידיעה היא שבריר מהקרב. אתה יכול לדעת ש־19.99 דולר זה אותו הדבר כמו 20 דולר, אבל זה עדיין נראה לך כמו עסקה יותר טובה".

מתברר שהמוח שלנו ממש טוב בלשכנע אותנו להאמין לאינטואיציות הקשורות לאושר, שמתגלות כטעות מוחלטת.

נסו את זה: כתבו רשימה קצרה של דברים שיכולים, לדעתכם, להפוך אתכם למאושרים יותר. אלה יכולים להיות דברים גדולים (העלאה במשכורת, מעבר דירה, אהבה חדשה) או קטנים (משהו טעים ממכונת החטיפים).

אוקיי, סיימתם? בואו נראה מה כתבתם.

טעות. טעות. טעות. טעות. טעות.

רובם המוחלט של הדברים האלה לא יעשו אתכם מאושרים, כי כמעט כל דבר שכתבתם – בהנחה שצורכי החיים הבסיסיים שלכם מסופקים – הוא ככל הנראה שינוי נסיבתי: עוד כסף, בית חדש, עבודה אחרת או אפילו החטיף ההוא. המוח כל הזמן אומר לכם שאם רק תשיגו את הדברים האלה, תהיו סוף־סוף מאושרים. אבל המוח שלכם טועה.

למה? את זה נלמד בשיעור מספר 2.

שיעורים 2־5:

מה לא גורם לנו אושר

בשיעור השני, סנטוס בוחנת את עבודתה של סוניה ליובומירסקי, פסיכולוגית ומחברת הספר "הדרך אל האושר: תוכנית פעולה לחיים שמחים”. ליובומירסקי ידועה בזכות ניסוי מחשבתי, המוצג בתרשים עוגה: לדבריה בערך 50 אחוז מהאושר שלנו מוכתב על ידי גנטיקה (דבר שהוא לגמרי לא בשליטתנו), 10 אחוזים מוכתבים על ידי נסיבות (שגם הן בחלקן לא בשליטתנו), וה־40 אחוז הנותרים מושפעים מהמחשבות, המעשים וההתייחסות שלנו (שהם לגמרי בשליטתנו). לא מפתיע שספרה נקרא במקור "פתרון ה־40 אחוז".

הנקודה המרכזית שלה פשוטה: אנחנו נוטים להניח שלנסיבות יש את התפקיד הכי חשוב באושר שלנו, אך מחקרים מלמדים שיש להן את התפקיד הכי פחות חשוב (ליובומירסקי מדגישה שזה נכון רק בתנאי שהצרכים הבסיסיים שלנו מסופקים. אם אתם פליטים סורים או נמצאים במערכת יחסים אלימה, ברור שלנסיבות יש תפקיד חשוב בתחושת הרווחה שלכם). אנחנו גם מייחסים חשיבות פחותה מדי לעובדה ששינוי התנהגות, יותר משינוי הנסיבות, יכול להביא לשיפור משמעותי בחיינו. "הדברים שאנחנו מאמינים שישנו לנו את החיים, מובילים למעשה לשינויים קטנים בלבד, בעודנו מחמיצים את הגורמים האמיתיים לאושר ורווחה", היא כותבת.

אז מה הגורמים האמיתיים לאושר? הדרך הכי טובה שפסיכולוגים מצאו כדי להשיב על כך היא "הנדסה הפוכה", חקר ההרגלים של מי שמגדיר עצמו כמאושר. זו שיטת מחקר לא מדויקת, מסיבות של קורלציה מול סיבתיות (אפשר להיות מאושר וגבוה, אבל זה לא אומר שהגובה גורם לאושר), ובכל זאת יש כמה הרגלים שמופיעים באופן עקבי בקרב אנשים מאושרים: הם משקיעים זמן בבילוי עם משפחה וחברים. הם מתרגלים הכרת תודה ואופטימיות. הם עוסקים בפעילות גופנית. הם "מתענגים על מנעמי החיים ומנסים לחיות את הרגע", כדברי ליובומירסקי.

לא כזה מפתיע שאופטימיות, הכרת תודה ופעילות גופנית יכולים להגביר את האושר, ואם זה כל מה שייצא לכם מהקורס הכי פופולרי בהיסטוריה של ייל, זה קצת מבאס.

אבל חכו, יש עוד סמסטר שלם.

מבחן מחצית:

מחיר האושר

אני יודע, כולכם בעד תרגול הכרת תודה יומית ומיינדפולנס ולחיות את הרגע במלואו, אבל עמוק בפנים אתם רוצים לדלג לחלק בקורס שעוסק בדבר שעליו כולכם בטח חושבים כרגע: מה בנוגע לכסף. כולנו יודעים ש"כסף לא יכול לקנות אושר". אבל... כסף הרי כן יכול לקנות אושר, לא? אחרת למה אנחנו רודפים אחריו באובססיביות כזאת? הנה עוד גילוי של ליובומירסקי: כשאנשים שמרוויחים 30 אלף דולר בשנה נשאלים איזו משכורת תגרום להם אושר, התשובה הממוצעת היא 50 אלף דולר. אם ככה, מאנשים שמרוויחים 100 אלף דולר בשנה היינו מצפים לשמוע "אני מאושר כפליים!" — אבל בדרך כלל התשובה שלהם לשאלה הזו היא 250 אלף דולר בשנה.

הייתם חושבים שזה אומר שאין סכום מסוים שגורם לאושר, אבל זה לא לגמרי נכון. יש סכום כזה: 75 אלף דולר — זה מה שמצאו הכלכלנים חתני פרס נובל דניאל כהנמן ואנגוס דיטון במחקר שהקיף אלף בתי אב בארה"ב. אנשים דיווחו על עלייה בשביעות הרצון בהתאם לעלייה בשכר עד 75 אלף דולר — ואז הגרף מתיישר.

אמנם כלכלנים אחרים מצאו שהאושר דווקא כן עולה עם העלייה בשכר (אף שייתכן שהסיבה לכך היא שאנשים למדו לקשר עושר עם סיפוק), אבל הנקודה נותרת בעינה: כל עוד הצרכים הבסיסיים שלנו – מגורים, מזון וכו' – מסופקים, הקשר בין כסף ואושר הוא תיאורטי לחלוטין.

מטלה מיוחדת:

שפע של זמן

כדי להבין למה אנחנו מייחסים חשיבות יתר לתפקיד הכסף ביצירת אושר, בואו נדלג לאירוע מיוחד, המצוין בתוכנית הלימודים מיד אחרי מבחן המחצית.

בוחן פתע: אם הייתם מגלים שיש לכם מאה דולר מיותרים, מה הייתם עושים איתם?

ואם הייתה לכם שעה מיותרת?

בכסף סביר להניח שהייתם משתמשים לפינוק — קונים משהו שלא היה לכם תקציב עבורו במקום לשלם חוב קיים. אבל כשזה מגיע לזמן, המצב הפוך: יש סיכוי טוב שתשתמשו בשעה הנוספת כדי להדביק פערים בעבודה, ולא תשבו בבית קפה.

כניו־יורקר שתמיד חסר לו זמן, ההבדל הזה מרתק במיוחד בעיניי. 60 אחוז מההורים העובדים מדווחים על תחושה מתמדת של "התרוצצות בלי הפסקה", ו־80 אחוז מהעובדים, עם או בלי ילדים, היו רוצים יותר זמן לבלות עם משפחה וחברים. בפסיכולוגיה, התחושה של חסך מתמיד בזמן ידועה כ"רעב לזמן", והתחושה שיש המון זמן נקראת "שפע זמן".

המילה "שפע" מתאימה כאן, כי זמן הוא מצרך ממש כמו כסף. אנחנו מתייחסים אליהם כאל שווים ("זמן זה כסף"). אנחנו רואים בשניהם משהו שאין ממנו הרבה, ולכן הוא יקר ערך: אנחנו "מבזבזים", "משקיעים" ו"חוסכים" את שניהם. אבל אנחנו טועים לגמרי בהערכה שלהם, בין השאר כי אנחנו לא מבינים איזה מין מצרך כל אחד מהם.

סנטוס מצטטת עבודות של אשלי וילאנס מהרווארד ואליזבת דאן מאוניברסיטת בריטיש־קולומביה, שחקרו את האופן שבו אנחנו מחשיבים זמן לעומת כסף, ואיך היחס שלנו משפיע על תחושת האושר והרווחה. ראשית יש להבין את ההבדל המהותי בין השניים: כסף הוא מצרך גמיש ביותר שניתן תיאורטית לצבור בכמות אינסופית, ושהכמות שלו יכולה להשתנות בנקודות שונות בחיים. זמן, לעומת זאת, הוא לא גמיש: אי־אפשר לצבור אותו ואף פעם אין מעט או יותר ממנו. בכל יום אנחנו מקבלים בדיוק את אותו מספר דקות ושעות.

לפי ההיגיון הזה, הערך של שעה בחיים אמור להיות גבוה בהרבה מזה של דולר – ובכל זאת אנחנו מתנהגים כאילו ההפך הוא הנכון. הייתם שוקלים לקחת משרה שכוללת 20 אחוז העלאה בשכר, אם פירוש הדבר הוא 25 אחוז יותר שעות עבודה או 50 אחוז תוספת לזמן הנסיעה לעבודה? אם כן, אתם מחשיבים כסף יותר מאשר זמן. אתם מה שווילאנס ודאן מכנות "מורגן" – במחקרים שלהן הן משתמשות בשתי דמויות, "טיילור" (שמחשיב יותר זמן) ו"מורגן" (שמעדיף כסף), ומבקשות מהנשאלים להזדהות עם אחת מהן. מעניין לגלות שאנשים נחלקים כמעט שווה בשווה בין שתי הדמויות, אבל ה"טיילורים" מדווחים על רמה גבוהה יותר של אושר כללי.

עוד דרך לא הגיונית שבה אנו מתייחסים לשני המצרכים הללו: שפע של כסף נחשב לסימן סטטוס, בעוד ששפע של זמן נחשב מביש. וזאת הסיבה שבאמריקה יש הטבות על עומס בעבודה, כלומר על מצב של חוסר זמן (לפי המחקרים, זה לא כך בתרבויות שבהן לשפע זמן לא נלווית סטיגמה).

במחקר אחר, וילאנס ודאן ערכו ניסוי שבו הציעו למשתתפים 40 דולר שאותם הם היו צריכים להשקיע במשהו שחוסך זמן. חלק מהמשתתפים הזמינו טייק אוויי, אחרים שילמו על עזרה בניקיון הבית ועוד. מאוחר יותר חילקו למשתתפים 40 דולר נוספים, והפעם ביקשו מהם להוציא אותם על משהו חומרי, כמו ספר או בגד. המשתתפים דיווחו ששימח אותם מאוד להשתמש בכסף כדי לקנות זמן, ושהאושר היה קשור ישירות להקלה בלחץ הזמן (נתעלם לרגע מהעובדה שפירוש הדבר הוא שכסף כן יכול לקנות אושר, אם תקנו בעזרתו זמן של מישהו אחר, פחות עשיר מכם).

סנטוס מצאה דרך ישירה יותר להעביר לסטודנטים את הרעיון של שפע זמן. אחרי אמצע הסמסטר, כשהם הגיעו לאירוע המיוחד שצוין בתוכנית הקורס, סנטוס ועוזרי ההוראה שלה עמדו בכניסה לאולם והגישו להם פלאיירים שעליהם כתוב: "השיעור בוטל. לכו לתרגל שפע זמן. יש לכם שעה חופשית". התנאי היחיד היה שאסור למלא את השעה הזאת בעבודה ולימודים. הם היו צריכים לעשות משהו לא צפוי: לקרוא להנאתם, ללכת לטיול, לפגוש חבר לקפה. אחת הסטודנטיות הייתה כל כך אסירת תודה על שעת החופש הפתאומית שהיא פרצה בבכי של התרגשות.

אולם ההרצאות שבו מתקיים הקורס באוניברסיטת ייל. מה יש לסטודנטים להיות לא מאושרים? מתברר שדי הרבה

שיעורים 13־20:

אושר סינתטי

החלק הראשון של הקורס מלא במידע שמערער את התפיסות שלנו לגבי אושר, ובחלקו השני סנטוס מציגה שיטות מוכחות מדעית לשיפור שביעות הרצון שלנו: דרכים "לחווט מחדש" את המוח לכיוון האושר. הסטודנטים משתמשים באפליקציית "חיווט מחדש" שפותחה במיוחד לצורכי הקורס ונועדה להביא לשינוי בהתנהגות. לא מדובר ממש בניסויים אלא בתרגילים לשיפור עצמי: לכתוב "יומן תודה" במשך שבעה ימים; לערוך סקר בסביבתכם כדי לבחון את החוזקות המאפיינות אתכם; לאפשר לעצמכם לפחות שבע שעות שינה במשך שלושה ימים רצופים.

החיווט מחדש כולל הערכה בסיסית מחודשת של מהו אושר ואיך הוא פועל – לא רק איך משיגים אותו אלא האם הוא בכלל משהו שאפשר "להשיג". כי יש הרבה עדויות לכך שזה לא המצב.

אבל כמה ריאלי ה"חיווט מחדש" הזה לאלה מבינינו שלא לומדים בייל? להגיד לאנשים להעריך זמן ולא כסף או לתרגל מיינדפולנס זה יופי, אבל האם הטיפים האלה בכלל רלוונטיים למי שעובד בשלושה חצאי־משרות ובקושי מצליח לשלם שכר דירה? אם החיים מלאים לחץ וקושי אובייקטיבי, יש תקווה להיות מאושר?

בואו ניקח את השאלה הזאת צעד קדימה: אם הייתם עוברים תאונה ונעשים משותקים, האם בעוד חמש שנים הייתם מאושרים יותר או פחות מהיום?

התשובה: לא זה ולא זה. כנראה שתהיו בערך באותה רמת אושר כמו היום.

זה הממצא המפתיע של הפסיכולוג דן גילברט מהרווארד, מחבר הספר "להיתקל באושר", שטוען שאושר הוא לא משהו שמשיגים או שמוצאים, אלא משהו שיוצרים.

גילברט מצטט מחקר מפורסם, שבו אנשים שזכו בלוטו או נפגעו בשיתוק התבקשו לדרג את האושר האישי שלהם, ואז השוו את תשובותיהם לקבוצת ביקורת. בממוצע, זוכי הלוטו היו מעט יותר מאושרים מקבוצת הביקורת, והנכים הטריים מעט פחות – אבל אף אחת מהקבוצות לא חרגה מהנורמה באופן דרסטי. למעשה, בתוך שלושה חודשים רוב הנשאלים חזרו לנקודת הבסיס של רמות האושר האישיות שלהם, בין שזכו בלוטו או שרותקו לכיסא גלגלים. הסיבה, לדבריו, היא קיומה של "מערכת חיסון פסיכולוגית" המונעת מרמות האושר שלנו מלזנק כתוצאה מאירועים חיצוניים, טובים או רעים. בדומה למערכת החיסון הפיזיולוגית שלנו, שלא אמורה להיות בתת־תפקוד (ולהיכנע למתקפת וירוסים), או בתפקוד יתר (ולתקוף את הגוף שלנו), מערכת חיסונית פסיכולוגית בריאה מאפשרת לנו לזהות נסיגות ("פוטרתי מהעבודה") מבלי להתמוטט ולשקוע בדיכאון ("אני כישלון").

יתרה מזאת, המחקר של גילברט מראה שאנחנו ממש גרועים בניחוש התגובות העתידיות שלנו לאירועים משמחים או טרגיים. דברים שנראים לנו איומים כשהם מרומזים בעתיד ("הולכים לפטר אותי", "החבר שלי הולך לזרוק אותי!") מתגלים בדיעבד כלא כל כך גרועים ("פוטרתי והגשמתי את חלומי להיות נגר!" או "החבר הזה היה דוש, אני ממש שמחה שנפטרתי ממנו!")

בסופו של דבר, אושר הוא הלך מחשבה שצריך לטפח. סנטוס מקווה שבסוף הקורס הסטודנטים לא רק יהיו מאושרים יותר, אלא יאמצו כלים שיאפשרו להם לשלוט באושר האישי שלהם. לדעתה זו הסיבה העיקרית לכך שרבים כל כך נרשמים לקורס. "התחושה שלי היא שהסטודנטים לא אוהבים את התרבות כאן, שבה כולם לחוצים אבל חוששים להודות בזה", היא אומרת. "הם ראו בקורס אפשרות לשינוי תרבותי שהם מחפשים, או לפחות להתחיל דיון בנושא".

בחינת גמר:

כמה מאושרים תוכלו להיות?

בתחילת הקורס סנטוס הודתה בפני הסטודנטים שהיא החליטה ללמד אותו כי היא הרגישה שהם זקוקים לזה, שהעולם זקוק לזה, ושגם היא עצמה זקוקה לזה. גם היא ענתה על שאלון האושר וגילתה שהיא פחות מאושרת משקיוותה. היא לא רצתה רק להציג את הכלים האלה לתלמידים. היא רצתה לאמץ אותם בעצמה.

גם היא מילאה את השאלון בסוף הקורס ומצאה שהאושר שלה, שנמדד מ־1 עד 5, עלה בנקודה שלמה. הסטודנטים דיווחו על תוצאות דומות. "לא ידעתי כמה שיפור עצמי יכול להיות מאתגר", אמר אחד מהם. "אני שמח שהקורס היה קשה. זה גרם לי לעבוד קשה יותר, וגם לישון, לתרגל הכרת תודה ולחשוב יותר".

אני זוכר את התחושה שלי כשמילאתי את השאלון. ההבנה שיש כאן טריק סודי: כמו הקורס, גם השאלון גרם לי לחשוב אחרת על אושר, כך שכשהתבקשתי לדרג איפה אני בין "יש צער בחיים שלי" לבין "החיים שלי מלאי שמחה", הייתי חייב להודות שלמרות כמה אירועים מצערים, כולל מוות במשפחה, החיים שלי שטופים בשמחה. כשהגעתי לשאלה האחרונה – התשובות נעו בין "החיים שלי גרועים" ל"החיים שלי נפלאים" – עצם העובדה שפיניתי זמן לחשוב על הדברים שעליהם אני צריך להודות, על כמה אני מאושר ומה המשמעות האמיתית של אושר, הותירה אותי עם המחשבה שוואלה, החיים שלי טובים בסך הכל.

הציון הסופי שלי בשאלון היה 3.79 מתוך 5. זה מציב אותי באחוזון ה־80 ביחס לאנשים מקבוצת הגיל, המגדר ואזור המגורים שלי. יש מקום לשיפור, ובזכות הקורס יש לי הרבה רעיונות איך לעשות את זה (היום למשל, אני מתכוון לבטל פגישת עבודה ולהשקיע את השעה שתתפנה בפעילות חסרת תועלת). השיעור הראשון ב"פסיכולוגיה והחיים הטובים" הוא שאושר הוא משהו ששווה להתאמץ בשבילו. השיעור המסכם הוא שהקורס לא נגמר לעולם. אבל נכון לעכשיו, אני די מבסוט ממנו.

טיפים לחיים מאושרים

נהלו יומן תודה יומי

במשך שבוע שלם כתבו מדי יום לפחות חמישה דברים שעליהם אתם אסירי תודה. אלה יכולים להיות דברים גדולים (הילדים שלכם) או קטנים (החטיף שקניתם בפיצוצייה, שהיה ממש טעים).

מחקר שעסק בחולים בדיכאון קשה מצא שכתיבת שלושה דברים חיוביים בלבד במשך 15 יום, הביאה לשיפור מצב הרוח ותחושת שביעות הרצון ב־ 94 אחוז מהנבדקים. 

שינה=אושר

חוקרים באוניברסיטת סטנפורד מצאו שפתרון בעיית נדודי שינה בחולים הסובלים מדיכאון הכפיל את רמת ההצלחה בטיפול בהם.

קחו את הזמן לעזור

מחקרים מוכיחים שעזרה לזולת גורמת לנו אושר. אבל מה מונע מאיתנו לעזור לאחרים? חוקרים בפרינסטון בדקו שלוש קבוצות של סטודנטים שנתקלו באדם הזקוק לעזרה בדרך לפגישה. לקבוצה הראשונה היה הרבה זמן עד הפגישה, לשנייה מעט זמן,

והשלישית הייתה באיחור. הסטודנטים בקבוצה הראשונה עצרו כדי לעזור הרבה יותר מאשר אלה שהיו לחוצים בזמן. אז בפעם הבאה שאתם יוצאים למקום כלשהו, צאו עשר דקות מוקדם יותר.

עשו מדיטציה

חוקרים מצאו קשר ישיר ומובהק בין אושר לבין מדיטציה מסוגים שונים, אפילו אם זה רק עשר דקות ביום.

תחשבו בקטן

אחת הטעויות שלנו לגבי אושר היא התמקדות ביוצא מן הכלל במקום בשגרתי. אנחנו חושבים שאושר נובע מחוויות גדולות, ומפספסים את האפשרות לחוות רגעי אושר יומיומיים. לפי המחקר של אשלי וילאנס מאוניברסיטת הרווארד, הדרך הטובה ביותר לגרום לאנשים אושר רב יותר היא להשקיע מאתיים שקל בשירות שחוסך זמן. במקום לריב עם בן הזוג שלכם על מי יעשה כביסה, השתמשו בשירותי מכבסה. את זמן המריבה שהתפנה נצלו להכנת ארוחה משותפת או לטיול משותף.

תרגום: לילית וגנר