yed300250
הכי מטוקבקות
    נירה ורותי רוסו
    7 ימים • 20.06.2018
    חופשה באלפים - לא רק לאלפיון
    רכבלים, טיולים, נחלים, מפלים. נירה ורותי עם המדריך המלא לחופשה זולה בעמק אאוסטה (חלק א')
    נירה ורותי רוסו

    אחד הדברים הראשונים שעשינו כשהגענו לאלפים האיטלקיים, היה לרכוש מיד שני מגדירים חשובים להסתובב איתם. לא, לא "מגדיר צמחי המאכל" ולא "כיצד תזהה פטריות רעילות". מה שבאמת העסיק את כולנו מבוקר עד ערב היה המנעד המקומי, הצבעוני באופן פסיכדלי, של פרפרים ושפיריות. לכן כרגע אנחנו הבעלים הגאות של "מגדיר הפרפרים" ו"מגדיר השפיריות" המלא של האלפים. צידה הכרחית לחיים.

     

    הספרים כתובים איטלקית צחה, אבל המידע, ככל הנראה, שם, ואנו מפלסות בו את הדרך בכל פעם שמסוק מכונף בטורקיז זוהר או להקת פרפרים מנוקדת חולפים לידנו.

     

    אגב, היה קשה מאוד לרכוש את הספרים האלה, כיוון שחנות הספרים (היחידה) בעיירה שאטיון (Chatillon) נסגרת ב־12 בצהריים לסייסטה ארוכה, ואז מקרטעת עד שש וחצי. ככה זה. כרטיס אשראי יתקבל בנחרת בוז, אבל אנחנו רצינו את הספרים! מיד!

     

    חופשה של הבזול

     

     

    הבסיס המשפחתי שלו הוא בפרובינציית Valle d’Aosta, ששוכנות בה יחד פסגות המון בלאן (מונטה ביאנקו), המטרהורן, המונטה רוזה והגראן פרדיסו — רכס מפואר שלהבדיל מהשלושה האחרים כולו באיטליה. כל ארבעת הרכסים מתנשאים לגובה של 4,000 מטרים ומעלה.

     

    חבל עמק אאוסטה כה נידח, שאפילו האיטלקים מכנים אותו "Angolo", דהיינו "הפינה". חור נסתר בין רכסי האלפים שהוא גם במקרה אחד האזורים היפים באירופה כולה, ולא רק באיטליה.

     

    אבל אנחנו בעניין של חופשה זולה שיכולה להכיל את כל הדורות, אם כולם שפוטים של רכבלים, מאכלים (פיצה! ניוקי), נחלים, מפלים וסולמות חבלים. וכמובן — המון טירות עם דגלים ופסלים.

     

    מדברים את “שני השפות"

     

     

    עמק אאוסטה הוא המקום היחיד באיטליה שנושק גם לשווייץ וגם לצרפת. במהלך מלחמת העולם השנייה ניצלו את הבדידות והניתוק של האזור והבריחו דרך העמק ומעבר להרים את מתנגדי המשטר הפשיסטי ואת היהודים.

     

    האוכלוסייה מדברת שתי שפות באופן רשמי: איטלקית וצרפתית. בפועל, המשמעות היא שאי־אפשר להבין אותם, לא משנה איזו שפה הם מדברים. הצרפתית משובשת, ובמקום איטלקית מדבר העמק בניב (Patois) מקומי ומעובה, שזר לא ממש יתמצא בו.

     

    תביאו איתכם גוגל טרנסלייט בנייד והרבה סבלנות, וזכרו לא ליפול לטעות של ביבי באירוויזיון (כפרה = Like a Cow).

     

    דֵּאוּס אֶקְס מָכִינָה

     

    עצרנו בעיירה ההררית סנט־וינסנט, כשמתקן תשלום חניה בלע לרותי את הוויזה. אנו רצות לעירייה, כי כך מנחים אותנו אזרחים שוחרי־טוב (כמו מרבית האוכלוסייה פה). בעירייה החלה הבוגרת מבינינו להסביר לפקחים בצרפתית שוטפת איך נבלע הכרטיס. הם בהו בה ללא ניצוץ של הבנה.

     

    רותי רק הצביעה מהחלון ונאמה באיטלקית: "מָכּינה אזורה. ויזה. ביי־ביי".

     

    או בתרגום לעברית: מכונה כחולה. כרטיס אשראי. ביי־ביי. כולם שועטים אל המכינה אזורה ואף מקפיצים פקח עם מפתח ומחלצים את הוויזה. ביי־ביי.

     

    הרכבל הוא המסר

     

    מה אפשר לעשות שם, בין כל האלפים? שאלנו חברה איטלקייה המתמצאת באזור.

     

    "אה, המון דברים. אתם יכולים לנסוע למון בלאן ולקחת את הרכבל המסתובב. או לפילה (Pila), ולקחת את הרכבל עד למעלה".

     

    ומה אז? תהינו. הרי רכבל מביא אותך מנקודה א' לנקודה ב', לפחות בתיאוריה. "אז תיקחו את הרכבל השני, הגבוה יותר. ואל תפספסו את הרכבל הפתוח בטוריניון".

     

    זקפנו גבות. אולי "רכבל" הוא שם קוד למשהו אחר? למסלול הליכה? לסוסים? אבל לא. רכבל זה רכבל (Funivia). ככה זה באלפים. הרכבל הוא המסר. במיוחד בקיץ, כשאתה לא עולה בו כדי לעשות סקי, אלא פשוט כדי לנסוע ברכבל. הנסיעות ארוכות, הגבהים עצומים, האדרנלין וגם אתם בשמיים בכל רגע שבו הנוף נפתח, מתעצם, נוגע בך.

     

    את הרכבל בפילה, שעולה מגובה של 500 מטר ל־1,800 מטר בנסיעה תלולה ואיטית, ומחירו זול למדי (כחמישה יורו לאדם), עשינו בטח שמונה פעמים, לפעמים אפילו פעמיים באותו היום. כמה שניסינו, החוויה לא הצליחה להימאס עלינו, במיוחד נוכח העובדה שבקיץ אין הרבה תיירים והקרון הוא פרטי.

     

    הרכבל לפסגת המון בלאן, לעומת זאת, המציע חוויית פרימיום שהעולם כולו יישבע שאסור להחמיץ — יקר וצפוף בהרבה. הצעה שלנו: שלמו הרבה פחות, תידחסו הרבה פחות, שבו ותתפרסו על הספסל עם סנדוויץ' ותנו לטבע ולרכבל לעשות את הקסם שלהם.

     

    פטל, אוכמניות ותותי בר

     

    עִצרו את הרכב מול אחד הנחלים או היערות. חפשו פירות יער בשיחים לצד הדרך.

     

    אל דאגה: אם לא מצאתם, תרכשו בסופר או באחד משוקי האיכרים, בתוספת שליכטה נאה של גבינת מסקרפונה או קצפת.

     

    מסעדת הבית

     

    יש הרבה מסעדות משפחתיות בעמק. רבות בינוניות. אבל דווקא Antica Trattoria שב־Champagne, ממש על ציר SS26, הפכה למסעדת הבית שלנו. אווירה אינטימית, אוכל עשוי בקפידה, שירות אישי (שפתוח לקריזות של ילדים וזוכר אותן) ותפריט ברור הם כל מה שהיינו צריכים.

     

    אאוסטה עם ילדים

    זה לא דיסנילנד ולא מטרופולין. עבור ילדים רבים, הנופים הפתוחים המרהיבים, הנסיעות הארוכות בטבע, האקשן המנומנם, היעדרה המוחלט של תרבות השופינג ובעיות הקליטה הסלולריות בגבהים הגדולים — עלולים להוות סוג של מטרד בלתי נסבל ודוחה. אז עברנו חודש עם ילדים במחוז וחזרנו עם המלצות איך שורדים ואפילו מצליחים ליהנות ביחד מהמקום המופלא הזה.

     

    1. היערכו מראש: אין שום דבר שהוא במרחק של פחות מ־40 דקות נסיעה, למעט העיירה השכנה שאתם גם ככה אוכלים בה כל יום ארוחת ערב.

    2. המקומון: עם הגיעכם, היכנסו ללשכת התיירות במדרחוב של העיר אאוסטה, שהיא בירת העמק (ממש צמוד לגשר. איזה גשר? כשתהיו במדרחוב תבינו). היא כמובן פתוחה בשעות מוזרות אבל אפשר למצוא בה, תמיד, את המקומון הפופולרי Vivere la Valle באנגלית. לא עיתונות גדולה, אבל תמצאו כאן פירוט דו־חודשי של כל הפעילויות הכי נידחות ומוזרות שמתרחשות באזור.

    קחו בחשבון שהכל קטן, ואל תצפו לווליום של "אול אינקלודד". קונצרט, מופע קרקס, עמדת איפור, החלקה על הקרח, הכל בגודל של מתנ"ס, אבל אחרי יום־יומיים גם הילדים מבינים כבר יותר למה לצפות ודווקא נהנים מהתמימות והנועם, בזמן שאתם לוגמים שפריץ אפרול בבית הקפה שליד.

    3. קריאה מוקדמת: דרך האתר הנהדר Tourism Valle d’Aosta. יש בו הרבה מידע, אבל עד שלא מגיעים ומתחילים לפעול עם מפות־גוגל לא קולטים את המרחקים והגבהים.

    4. פסטיבלים: במקומון יהיה תמיד פירוט של כל הפסטיבלים בסביבה: פסטיבל האוכמניות, פסטיבל הנגרות ופסטיבל שומן החזיר. כולם אמיתיים והזויים ומקסימים כמו שהם נשמעים.

    5. Fun Park: הכלאה בין ג'ימבורי לפארק שעשועים דמיקולו. רבים מהם פזורים בין ההרים ועליהם. בפילה (ע"ע רכבל), בקורמאייר ובטורניון. יש עוד הרבה. עם הנסיעה אליהם וארוחת הצהריים והרכבל הם כבר פעילות ליום שלם.

    6. גן החיות Parc Animalier D’introd: נמצא בדרך בין אאוסטה לעיירת הסקי קורמאייר. הוא קטן אבל מפתיע בקסם שלו. מקובצות שם רק חיות האזור: ינשופים, אוחים, שועלים, צבאים, איילים וחזירי בר, כאלה שנפצעו וטופלו ולא יכלו לחזור לטבע. גן החיות משתרע על צלע הר תלולה, וההליכה בו לא קלה אבל היא חלק מהיופי.

    7. גלידה: המון. כל יום. בכל מקום. תמיד תמיד טובה. אחר כך תתקשו לאכול גלידה בארץ.

    8. טירות: חבל הארץ רצוף טירות שניצלו את הגבהים האסטרטגיים כדי לבנות מבני ענק חסרי תכלית צבאית אמיתית. תתכוננו. לילדים יש מעט סבלנות אחרי הטירה השלישית בערך. ומהרביעית אתם כבר תרצו לכלוא אותם במרתף הטירה. תתמקדו בטירה של בארד (Forte di Bard), שגם בה יש, איך לא, מין מעליות רכבל, שיעניינו את הטף הרבה יותר מהתערוכה של רפאל שאתם מתים לראות.

    9. פארק חבלים (Rope Park/Adventure Park): חפשו אותם בגוגל. יש כמה, והם נפלאים ומאתגרים ברמות שונות. בפארק החבלים שזורים כמה מסלולים עמוק בתוך הטבע, ועם הרבה ציוד הגנה וקשירות מטפסים ועוברים מעץ לצוק ולאומגה, וחוזרים שוב להתחלה. אפשר להעביר פה שעות. לא זול יחסית לעמק, לא יקר יחסית למציאות (בסביבות 30 יורו לאדם).

     

    צילומים: רותי רוסו ודניה טקגי
    צילומים: רותי רוסו ודניה טקגי

     

    10. סושי מקומי: "קיומי" היא המסעדה היפנית היחידה בעמק, וגם בה קוראים לגיוזה רביולי כדי שהמקומיים יבינו. המסעדה נמצאת על ציר התנועה המרכזי ביותר בעמק (ss26 המקביל לאוטוסטרדה שכמעט לא עולים עליה והיא יקרה להחריד) ואי־אפשר לפספס אותה.

    הסושי זול ממש ונוראי, ובצהריים יש שם דיל "אכול כפי יכולתך" במחיר מגוחך של 12 יורו לאדם. עבור ילדים שמאסו בגבינת פונטינה, יהיה זה שינוי מרענן. הלכנו פעמיים־שלוש, המבוגרים קיטרו והילדים חגגו.

     

    צילומים: רותי רוסו ודניה טקגי
    צילומים: רותי רוסו ודניה טקגי

     


    פרסום ראשון: 20.06.18 , 23:01
    yed660100