נכון. נכון. לא בכל מקום, אבל לפחות במדינות המערב נשים הולכות וכובשות את מקומן בחברה כשוות בין שווים, כמפרנסות בין מפרנסים, וכתקועות אחה"צ עם הילדים בין תקועים. אז כן, צריך לתת עוד פוש קטן בחקיקה וצריך עוד נשים בצ'ופצ'יק של הפירמידות, אבל בגדול, לא רק שרואים את האור, האור כבר כאן.

 אבל לכל מהפכה המאיימת להפוך את העולם למקום טוב יותר לחיות בו, יצוצו המושכות שינסו להסיג אותה לאחור. המושכות נמצאות תמיד בידי המאוימים והחוששים, אלה שיש להם מה להפסיד. ממה חוששים המתנגדים לשוויון בין המינים? אה, זה נורא פשוט: מהשוויון.

באופן פרדוקסלי, ככל שנשים מקשת רחבה יותר של מגזרים ודתות מקיימות הלכה למעשה חיים שוויוניים וחופשיים, כך הניסיון לשלוט בנשים ובגופן - בידי הגורמים שזה לא בא להם טוב - נהיה קיצוני יותר ויותר.

קמפיין ooTeM ששטף את העולם, חולל לאחרונה שינוי מבורך גם בישראל. אבל הוא לא הרחיב את גבולות הכעס שצריך לפעפע גם אל מול האיסור על כניסתן של זאטוטות בנות שלוש לבריכה ציבורית, מדידת אורך החצאית או המכנסיים – כי גם את אורך המכנסיים בבתי ספר חילוניים התחילו למדוד - או החומות המתגבהות בין נשים וגברים באוטובוס, בצבא, באקדמיה, בבתי הספר.

צניעות

קשה להבין איך הדרישה לצניעות - שנשמעת כמו תכונת אופי, הקשורה לאגו מרוסן, לפרופורציה, להכרה בדבר מיקומנו הקטנטן בעולם - עוברת השטחה כל כך מוזרה ומיתרגמת למטר רץ של בד, אבל מה שבטוח הוא שהעיסוק עצמו בנושא הצניעות לא יכול להיות צנוע. מדוע? כי אותה עין הרואה בכל ברך חשופה של נערה בת 14 סכנת פיתוי, ובכל עירוב בין המינים סכנה להפרעת קשב חמורה, היא עין מחפצנת ומחורמנת על כל הראש שלה.

נכון, גם החברה החילונית מחפצנת בלי הכרה ומתחרמנת מנערות בנות 14. עולם השיווק והפרסום, עולם הזוהר והיופי, בונים קמפיינים שלמים על החפצתן. גם ביטוח נגד עש הבגדים או נגד נפילת אגוז קוקוס על הראש ימכרו לנו בעזרת מבט מפתה וליפסטיק.

ההבדל הוא שאין הבדל. זה כמו שמצד אחד יבקשו מאיתנו לחשוב על גלידה ומצד שני יבקשו מאיתנו לא לחשוב על גלידה. בשני המקרים נחשוב כמובן רק על גלידה.

עכשיו, לא שאני חושבת שעיסוק אובססיבי במיניות האישה הוא דבר רע – אלא אם כן הוא טבול באשמה או בניצול או בחום של 04 מעלות בלי מיזוג - אבל לפחות לשיטתם של חסידי הצניעות התופסים אותה כסכנה איומה לטוהר המידות, זה קצת "תרתי דסתרי". כי מרוב רצון להימנע משמץ מיניות, הם לא מפסיקים להתעסק בה, להפוך בה ולהיכנס בה. שוב. ושוב. רק שלצערי הם אף פעם לא גומרים.

הפרדה

האמת היא שקשה מאוד להתווכח עם תפיסת עולם הרואה בנשים וגברים יצורים שונים בתכלית, שנועדו לחיים אחרים בתכלית. התפיסה הדתית השמרנית היא מהותנית: אישה, גבר, יהודי, גר, כהן, לוי, מואבי וכו'. כל אדם נולד לתוך ייעוד במלכות השם, כל אחד ותפקידו בכוורת. אין נזילות מגדרית, אין בחירה בלאום או בשבט, אין אופציה לחיים ללא דת.

אדם חילוני כמוני לא יכול להבין את זה. בשורש נשמתו הוא לא יכול, כיוון שהתפיסה שלי היא ההפך ממהותנות. מה זה אי-אפשר? הכל אפשר. השאלה היא מה רוצים, לא מה מותר.

החברה בישראל הולכת ומטמיעה לתוכה - לתוך הנורמטיביות - צורות שונות של משפחה ומגוון עצום של הגדרות אינדיבידואליות של זהות ומיניות. לתפיסתי, זה משמח עד בלי די. אבל ככל שמגוון הזהויות מתרחב, כך - כתנועת נגד - מתגבהות החומות ומוצבים יותר ויותר שלטים ותמרורים המכריחים אותנו להתמיין.

חמישים ושתיים שנה אני "אישה" וככל שעוברות השנים יש לי פחות ופחות סבלנות להצבת הזהות הזאת בראש רשימת ה"מי אני ומה שמי". אם "קוויר" לא היה מונח חדש יחסית, אולי הייתי מאמצת אותו בשמחה ומנופפת בו לכל דכפין, אבל נדמה לי שזה לא יהיה אתי. כי בזמן שהוא התעצב מתוך השוליים ותוך כדי התנגדות להטרו-נורמטיביות, הייתי עסוקה מדי בגידול ילדים ובחוגים במתנ"ס ונדמה לי שלא עשיתי מספיק כדי להרוויח אותו...

אז סבבה, אישה, אבל ברור לי שבסולם הזהויות שלי, יש לי כמה זהויות שאני אשמח להציב הרבה לפני המגדר שלי.

כשאני הולכת לבדיקה לגילוי מוקדם של סרטן השד אני דווקא שמחה כשמתייחסים אליי כאישה. רצוי אפילו. אבל במקומות שאני לא מעוניינת לדחוף את הציצים שלי כנושא שלשמו התכנסתי, אני אעדיף – סליחה אם זה נשמע מוזר - להיות סתם אדם.

החוק למניעת הטרדה מינית, שנחקק רק ב-1989, מגדיר חמישה סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית. סוג אחד אומר שהתייחסויות חוזרות ונשנות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם אינו מעוניין בכך, הן הטרדה מינית.

אני חושבת שהסעיף הזה מבטא בדיוק את כוונתי. אני אשכרה מרגישה מוטרדת מינית מהדרישה הלא עניינית להתמיין מינית.

הדרישה ללימודים גבוהים בהפרדה, על חשבון המדינה ובחסות המל"ג, נראית לי הגיונית בערך כמו כניעה לשירותי דואר בהפרדה מגדרית.

התחשבות

אני כל כך רגילה להתנשא ולחייך אל אנשים שחושבים אחרת, שבאופן כמעט אוטומטי ובשם הליברליות, אני עשויה גם לחייך כשיבקשו ממני בנימוס להתיישב מאחורי מחיצה (גם כשמדובר באירוע חילוני), ללמד באקדמיה בהפרדה מגדרית (תוך פגיעה בתעסוקתן של מרצות המנועות מללמד גברים) או להיעלם כליל (מאירועי תרבות, מאריזות של מוצרים, מספרי לימוד). כזו אני, נורא-נורא מתחשבת. חושבת בלב סדום ועמורה אבל כלפי חוץ – תפדל. אני צריכה להזכיר לעצמי שגם במסגרת הרצון שלי להיות ליברלית יפת נפש - כלומר, ליברלית שונאת אדם, אבל שהאדם יעשה מה שטוב לו - גם לי יש גבולות. כי יש דברים שהם לא בדיוק התחשבות.

התחשבות זה משהו אחר. התחשבות זה להגיש עוגיות קוקוס כשרות בצלחות חד-פעמיות לאורחים הדתיים שמגיעים אליי הביתה או להגיע לבית הכנסת - אם הייתי מגיעה - על פי קוד הלבוש הנהוג בו.

התחשבות היא אפילו סגירת מרכולים ומתחמי בילוי בשבת. לא קריטי לי. אני ממילא שונאת קניות ובילויים.

אבל התחשבות לא יכולה להיות מחיקת זהותי. גם לי יש קווים אדומים או כמו שאומר יפה הסלוגן של התנועה המתנגדת להפרדה והדרה בחסות המדינה ובמרחב הציבורי: "השוויון הוא השבת של הדמוקרטיה".

השוויון הוא ערך שאני מאמינה בו, שמגדיר את צורת ההתבוננות שלי על העולם, שלפיו אני משתדלת לחיות. זה לא "תחביב". זו תפישת עולם.

לכן אני לא יכולה להתחשב ברגשותיהם של הדתיים המבקשים שמצעד הגאווה לא יתקיים בירושלים - רגשות המורכבים כידוע לא מחיבוקי-נישוקי אלא יותר מדחייה ופחד - ואני לא יכולה להתחשב בתקנות הצניעות או ההפרדה המתקיימות במרחב הציבורי שאני חלק ממנו.

להתחשב בכוחות המכרסמים בזהותה הדמוקרטית של המדינה היחידה שבה אני רוצה לחיות, להתחשב ברגשות הרואים בי נחותה, סוטה, הפרעה לשלום הציבור ואישה, רק אישה, שוב אישה, תמיד אישה, זאת לא התחשבות. זאת התאבדות.

אני חושבת שהגיע הזמן שלי להפסיק לחייך, לפני שהאור העצום שהמהפכה הפמיניסטית הצליחה לחולל יהפוך לחושך. הגיע הזמן להילחם בחזרה.