ביטחון ילדינו

בימי נעוריה של השפה העברית "ילד" היה ילד, "נער" היה נער, "עלם" היה עלם, "זקן" היה זקן ו"גבר" היה גבר, עם המקבילות בלשון נקבה, כמובן. היום יש רק תינוקות ומבוגרים, וכל מי שבאמצע, מגיל שלוש ועד גיל ארבעים, נקראים ילדים. גם לוחמים בצה"ל נקראים כאן ילדים, ושניים מהם, גלעד שליט ואלאור אזריה, אף נקראו "הילד של כולנו". אף שתמכתי בשחרורו של שליט ופעלתי למענו, מעולם לא חשבתי שהוא ילד ולא הרגשתי שהוא שלי. על אחת כמה וכמה אלאור אזריה, שיש לו הורים משלו, והם ממש לא אני.

 

בתוך המגזר ההולך וגדל שנקרא "ילדים" יש בישראל גם קבוצה שנקראת "ילדינו". "ילדינו" הוא כינוי פוליטי. הוא אומר שאלו ילדים שאנחנו חרדים לביטחונם ומגדיר אותם לא רק כבני אדם רכים בשנים אלא גם כסיבה למלחמה, כקאזוס בלי. אם פצצת מרגמה או רקטת קסאם יפגעו ב"ילדינו", חס וחלילה, תכף ומיד נצא למבצע רחב היקף ברצועת עזה. ולא רק מרגמות וטילים. דין בלון הליום כדין פצצת הליום, ושר הביטחון שלנו, נפתלי בנט, שבשעות הפנאי שלו הוא גם שר החינוך, אמר השבוע: "עפיפון הוא כלי נשק עוצמתי שעובר באוויר ויכול לפגוע בבית או בגן ילדים" - כלומר 35־F פלסטיני - וכך מוכשר לו עוד מבצע צבאי מוצלח מבית היוצר של הממשלה.

 

אפרופו, שמעתי השבוע ששר החינוך פתח פרויקט חדש: שיעורי אנגלית זולים מאוד ובקבוצות קטנות לתלמידי בתי ספר. לעניות דעתי מדובר בפרויקט טוב וראוי לכל שבח, אף שאין לו קשר לביטחון ילדינו אלא רק להשכלתם. אבל במחשבה שנייה, כשאני שומע ניסוחים כמו "כלי נשק עוצמתי שעובר באוויר", אני חושב שכדאי להשקיע גם בשיעורי הבעה עברית, ולא רק לתלמידים.

 

קשקשת חסרת כיסוי

 

"ילדינו" הם ציפורי נפשנו ובבות עינינו, ובעיניי שלי הם סלעי קיומנו הרבה יותר מאבני ירושלים ומנדבכי הכותל. אבל המציאות מוכיחה שהממשלה מגינה עליהם רק כשזה מתאים לה. צאו וראו: לו היה נוחת בגן ילדים כלי נשק עוצמתי שעבר באוויר, וחס וחלילה פוצע ואף הורג כמה מהם, הייתה הממשלה נזעקת, והקבינט מתאסף ושר הביטחון מאיים וראש הממשלה מנחה ושר החינוך מכנס קבוצת פקודות וצה"ל היה יוצא לעשות שפטים במחבלים. ולו, חס וחלילה, היו נכנסים מחבלים לתוך גן ילדים, כל הכצים והשטייניצים היו מחרים, מחזיקים ומסבירים מה יש לעשות ועוד מבצע היה יוצא לדרך באופן מיידי. אך ראה זה פלא: כשאותם ילדינו הותקפו על ידי סייעות וגננות, וילדה אחת מתה, ובכל יום מתגלים עוד ילדינו ועוד ילדותינו חבולים ופצועים - הממשלה לא עושה כלום. אפילו שר החינוך, שצריך להיות לו עניין בזאטוטים האלה, לא נדאג במיוחד ולא ממש התעניין בסוג הזה של ביטחונם, והמשיך לדבר על מנהרות ועל מחבלים ועל ביטחון ועל ע"ע - עפיפונים עוצמתיים - והממשלה דחתה את החלטת ההחלטות ואת חקיקת החוקים שיגנו על הילדים. כלומר, לא כל פגיעה ב"ילדינו" מעוררת אותה לפעולה.

 

מתברר שכל הנפנופים הממשלתיים ב"ילדינו" וב"חיי ילדינו" וב"דם ילדינו" וב"ביטחון ילדינו" וב"שלום ילדינו", אינם אלא קשקשת צינית וחסרת כיסוי, ושממשלת ישראל עושה ב"ילדינו" שימוש, ממש כמו שחמאס עושה שימוש ב"ילדיו" הפלסטינים. דרכי השימוש שונות, לכל צד סגנונו שלו, אבל עקרון השימוש דומה: לא הילדים חשובים אלא התועלת הפוליטית שהם מעניקים.

 

דברים יותר חשובים

 

אני מבקש להטעים שאינני מנסה להכפיש את הגננות ואת הסייעות ואת המעונות והפעוטונים באופן כללי. אני מכיר פעוטונים ומעונות טובים ועובדים ועובדות מסורים. אני מגיב לתופעה של חוסר פיקוח וחוקים, ולחוסר העניין הממשלתי.

 

הייתכן שאין לממשלה ולעומד בראשה מספיק זמן ומשאבים לעסוק בזוטות מהסוג הזה? מתברר שיש להם, ואף לזוטות קטנות מאלה. הנה: השבוע כינס ראש ממשלת ישראל ישיבה מיוחדת, כדי לדון באירוויזיון! במדינות מתוקנות מכנס את ישיבות ההפקה של האירוויזיון מנהל מחלקת הבידור בערוץ הציבורי, ולכל היותר מנהל הערוץ בכבודו ובעצמו. כאן התכנסו ראש הממשלה, שר התקשורת, שר האוצר, היועמ"ש ומי אם לא שרת התרבות והספורט, שכהרגלה, המיטה עלינו גם את הסמטוכה הזאת.

 

השרים החשובים והעסוקים האלה התכנסו לא רק בגלל בעיית מקומו של האירוויזיון, בירושלים או במקום אחר, אלא גם משום שממשלת ישראל רוצה להפקיע מידי התאגיד את העיסוק בחדשות - כי מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? - ואיגוד השידור האירופי עלול לא להכיר בו כערוץ ראוי לשמו. על הסכלות ועל הכסילות של הטיפול הממשלתי בתאגיד כבר דיברו וכתבו בקיאים ממני. מה שחשוב עתה הוא שיש לממשלת ישראל ולעומד בראשה כל הזמן שבעולם לטפל בנושאים הטיפשיים האלה ולא בשלום ילדינו שבמעונות ובפעוטונים. אולי משום שהעיסוק בגננות ובפעוטות חסר את הכבוד ואת היקר ואת ההילה ואת התהילה שיש בניצחונות בשדה הקרב ובאירוויזיון.

 

פרקי אבות

 

במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש, כתוב במסכת אבות מפי הלל הזקן, ומורי ורבי פרופ' אביגדור שנאן מפרש: "במקום שבו אין מי שיודע או מסוגל לבצע את המעשה הנכון, חובה על האדם לעשות מאמץ, למלא את החלל ולפעול כראוי". כך, אכן, עשתה עיריית תל־אביב, שהבינה שממשלת ישראל לא דואגת ל"ילדינו" שבמעונות ובגנים לקטנים, ואין היא מפקחת על מה שעלולים לעולל להם. על כן הודיעה עיריית תל־אביב שלא תחכה לחקיקה הממשלתית המתמהמהת, אלא תפקח בעצמה בתחומיה המוניציפליים. כל הכבוד. במקום שאין החלטה, תל־אביב החליטה, ובמקום שאין מנהיגות, היא הנהיגה, ובעקבותיה הודיעו גם עיריות הרצליה וראשון־לציון הודעות דומות. הגיע הזמן לבקש מהעיריות האלה לטפל בעוד נושאים, ושהממשלה תתמסר למה שבאמת חשוב לה - להפקת אירוויזיונים ולהעברת שגרירויות.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים