אני מחשיבה את עצמי בחורה מאוד עצמאית, בכל זאת אני גרה לבד בתל־אביב כבר עשור ולא נעזרת בהורים או בבן זוג בשום צורה שהיא, לא כלכלית ולא כדי להחליף נורה, להרוג ג'וקים או לעשות כביסה ולהכין אוכל. אבל עם כל העצמאות שלי, יש דברים שהחיים לא לימדו אותי, וכמה שארצה לנסות אותם לבד על בשרי, ככה סתם זה פשוט לא יקרה. יצאתי לארבע סדנאות - נגרות, רכב, הגנה עצמית ופנסיה, ואת מה שלמדתי לא מלמדים לצערי בבית הספר, אבל הידע שרכשתי הוא, מה לעשות, חיוני לחיים האמיתיים. בפועל מצפים מאיתנו ללמוד את הדברים על הדרך, בשביל של טעויות ולמידה עצמית, אבל מתברר שהיום אפשר ללמוד בצורה הכי מסודרת ולהיות מוכנות לכל צרה שלא תבוא, אז בואו נתחיל.
פנסיה
אני בת 34. כן, אני כנראה צריכה להגיד את זה ולכתוב את זה עוד כמה פעמים כדי שאבין, שאני כבר לגמרי שייכת לעולם של המבוגרים וככזו, הגיע הזמן שאתחיל להבין על מה כולם מדברים. או בקיצור, מה זה ביטקוין ואיפה רוכשים אחד כזה?
אבל עד שיהיה לי ביטקוין וכנראה אהיה מסודרת לכל החיים, הגעתי לקורס של חברת פרקטי בנושא ביטוח חיים וקרן פנסיה. היינו כעשרה משתתפים, רובם בוגרים ממני, אבל כפי שהמרצה חיים נתן אמר, זה אולי הגיל שבו הרוב מגיעים כי אז מתחילים להבין את השימוש והצורך במונחים האלו, אבל דווקא הגיל הנכון להתחיל בו הוא ה־+30 וככה ניתן למנוע טעויות מבעוד מועד. אז מזל שהגעתי.
קיבלנו מבחן אמריקאי, שבו מונחים כמו רפורמה, כפל ביטוחים, ערכי סילוק, פוליסת ריסק קצבתי, חיתום, פרמיה ועוד מילים שגרמו לי לסחרחורת ומחנק. כנראה שאם הייתי מגיעה בעוד 20 שנים ופותחת את שלל המכתבים, הייתי לפחות מכירה את המונחים, אבל לצערי במבחן האמריקאי שחילקו נכשלתי כישלון חרוץ. ואני מבטיחה לכם, שזה הנכשל הראשון שלי בחיים. ולכן, נעניתי לאתגר, אני אצא מהקורס ועוד אשנה את העולם, או לפחות את פוליסת הביטוח שלי.
הקורס למזלי לא נגמר שם, אלא בפגישת סיכום אישית כמה שבועות מאוחר יותר, שבה סוקרים את כל הביטוחים השונים ובודקים מה הביטוח הכי נכון לך אישית. מתברר שאפשר לבטל ביטוח, ומתברר שאפשר ורצוי להתמקח גם בנושאי ביטוחי חיים. בפגישה האישית, למשל, התברר לי שאני משלמת ביטוח קצבת שארים, אך כזכור אני רווקה ונטולת ילדים, ככה שמישהו בביטוח עשה עליי קופה והעברתי כספים כבר לפחות חמש שנים. עכשיו אני מודה אני מאלו שיראו עוד 5 שקלים או 20 שקל בחודש ואגיד, 'נו בסדר', אבל תנסו לחשב כמה זה 20 כפול 12 חודשים כפול 5 שנים, ומתברר שאם הייתי מגיעה קודם היו נחסכים ממני 1,200 שקל שהלכו להם אל חברת הביטוח שלא לצורך, ורק תארו לכם מה היה קורה אם באמת הייתי מגיעה בגיל 50 ורק אז מגלה כמה כסף העברתי לחינם. ופה נכנסת החשיבות של ללמוד את התחום, ואת השיעור לחיים הזה שאותו לא מלמדים אותנו בבית הספר וחבל.
במבחן התוצאה: למדתי שבביה"ס אולי לא נכשלתי בתושב"ע אבל יותר מבאס להיכשל בחיים. בקורס הביטוח למדתי מושגים חדשים, למדתי שכדאי לפתוח ולקרוא את המכתבים וקיבלתי לא מעט שיעורי בית - להתקשר לחמש חברות הביטוח השונות ולשנות סעיפים בחוזים שלי. וכאן, אני מודה. ענייני בירוקרטיה זה תיק, ומהרגע שביקשו ממני לפקסס ולהמציא אישורים, כבר חזרתי לשגרה ול"מה זה כבר עוד 20 שקל בחודש".
קרב מגע
שנת 2017, לעד תיזכר כשנה של גל גדות, הוונדר וומן הישראלית, זו שנלחמת עם הלאסו וגוברת על הרעים. וגם אני רוצה להיות כזו. אבל עד שאגיע להוליווד עם כישורי הלחימה שלי, התחלתי כאן בפארק, באימון קרב מגע של מתן בוכנר - ראש השיטה והמאמן הראשי ב"עילית קרב מגע", כדי שיום אחד בראיון אצל אלן דג'נרס גם אני אוכל להגיד באנגלית שלמדתי קרב מגע, שיטת הלוחמה שתמיד נשמעת לאוזן הזרה כל כך מאיימת וסקסית בו־זמנית.
נפגשנו בפארק הירקון, והבאתי איתי עוד מספר חברות, שכולנו נדע איך להתמודד אם חלילה ניקלע לצרה. אף אחת מחברותיי היא לא בכיינית ועדינת נפש שתתלונן אם נשברה לה הציפורן, אבל עדיין ללמוד איך להרביץ ולהכות - זה לא דבר שבא לנו בקלות. מתן, המדריך, לחם מולנו בזוגות וזכינו להיות גם להיות מותקפות ולהתגונן וגם להיות המתקיפות ולהבין את הרפלקסים של הגוף. התאמנו על אגרופים וברכיות, מכות ישירות לאזור האף (ולא לעיניים כמו שתמיד אמרו לנו!) שישתק את התוקף מיד, ורכשנו כלי נשק להגנה לעצמית, בצורת עט תמים, אבל בנעיצה הנכונה, יכול לעזור לנו לצאת מצרה.
במבחן התוצאה: תודה לאל, לא נאלצתי לבחון את השיעור ואינני יכולה לסכם. אבל השיעור כן נתן לי כלים וידע שבמידת הצורך אולי יעזרו לי להרגיש בטוחה יותר, וללא ספק זה אחד השיעורים הכי חיוניים לחיים. מה שבטוח סדנה כזו עם כמה חברות, יכולה להיות אחלה תחליף לפעילויות הבנאליות במסיבת רווקות שבה גם ככה כולן רוצות להוציא אגרסיות ולמשוך בשיער אחת לשנייה, היי פה זה כל הקטע.
רכב
בגיל 17, כשהוצאתי רישיון (טסט ראשון!) אבא שלי לקח אותי לסיבוב על הרכב, והסביר לי על המכונה המדהימה הזאת שנקראת רכב, איך צריך לטפל בה בזהירות וברגישות ולימד אותי כל מה שהוא רק יכול היה; להחליף גלגל, לבדוק שמן/מים ולדעת מתי המנוע התחמם. תריצו קדימה עשר שנים, בדרך למסיבת רווקות בצפון (עם פעילות פסטורלית מייגעת, ולא כזו שכוללת הוצאת אגרסיות), היה לנו פנצ'ר. חמש בחורות בשמלות לבנות עומדות בשולי הכביש המהיר אובדות עצות. למרות שבתיאוריה כולנו ידענו מה צריך לעשות, ברגע האמת היה הרבה יותר מהיר להרים את היד ולחכות שנהג נחמד יבוא לסייע לנו.
אבל כאמור, אני גרה כבר עשור בתל־אביב, ולכן מפאת מצוקת החנייה ושאר ירקות, אין לי רכב. ככה שאני מודה שהסדנה של אוטול'ה הייתה יכולה להיות יותר יעילה עבורי אם היה מדובר בחוויה יומיומית ובתסכולים ושאלות שעולים לנהגים מדי יום. ותתפלאו, הסדנה לא הייתה רק עבור נשים, גם גברים הגיעו ללמוד קצת יותר ולפתח בקיאות בכלי התחבורה הזה.
היופי של הסדנה היה שאחרי כל שעה תיאורטית והסברים בעל פה, ירדנו לחניון והתנסנו פיזית. בדקנו שמן/מים, למדנו עד כמה השמן צריך להיות צמיגי, לחץ אוויר, נורות אזהרה נפוצות וכמובן החלפנו גלגל. ומי שחווה בעיה ספציפית עם רכבו גם זכה לייעוץ והכוונה ממדריכות הסדנה.
במבחן התוצאה: נשברתי ואמרתי נואש ואני רגע לפני קניית רכב, ואני מרגישה שהקורס נתן לי ביטחון להתיישב מאחורי ההגה ולא להיבהל מנורות שנדלקות ואם אתקע חלילה במדבר נטוש, ללא פלאפון ועם פנצ'ר, כנראה שאדע להחליף גלגל. עד אז, אני איעזר בשמחה בנהגים מנוסים ממני.
נגרות
אוקיי, בנוגע לעצמאות ולחוסר עזרה, אולי שיקרתי קצת. יש משהו אחד שאני נעזרת בו. במעבר דירה, אבא שלי מגיע עם המקדחה וקודח בקיר, ומסדר מה שצריך עם ארגז הכלים המרשים שלו. אני הגדלתי וקניתי פטיש ומסמר, למקרה שאיזו תמונה תיפול ואצטרך להתמודד לבד. אבל אני לא בחורה של מלאכת יד, אני מעדיפה לשמור את הידיים שלי לכתיבה מאשר ליצירות כמו תפירה, סריגה או קדיחה. לא פוסלת מגדרית, פשוט לא נהנית משום דבר שקשור לנושא.
ובגישה הזו הגעתי לסדנת MOLET – שבה בונים ומרכיבים את ה"מולט" שזוהי יחידת תלייה ואחסון מעוצבת העשויה מעץ ממוחזר. בסדנה לומדים לפרק, לקדוח, לשייף, להבריג ובעיקר לתכנן איך ליצור יש מאין, או יותר נכון יש מיש – כאשר לוקחים את משטחי העץ הזרוקים ברחוב, מפרקים אותם ויוצרים רהיט חדש הביתה. ובכך בעצם מונעים שימוש בחומרי גלם חדשים ומסייעים להפחתת כריתת העצים. מדובר בעצם בפרויקט חברתי־אקולוגי שפותח בארגנטינה וכיום פועל גם בישראל ובספרד. כל יחידה שנבנית באחת מהסדנאות האלה, מקבלת מספר סידורי ומצטרפת לאחת מהיחידות בפרויקט העולמי.
המדריכים הסבירו איך לבחור רפסודה שתהיה לנו הכי נוחה לעבודה ולתכנן מה נרצה ליצור ממנה, אני ממש טובה בלקנות אך לא בליצור, וכשמדובר ברהיטים, אני מרגישה שזו לא השפה שלי. המדריך החביב הגיע ועזר לי לצייר את דגם ה־MOLET שיתאים לדירתי (הגעתי כמו תלמידה טובה מצוידת במידות ובתמונות למיקומים האפשריים), ואז המשתתפים התחילו לנסר, לקדוח ולשייף, ואני התחלתי לבכות. הפעם לא מטפורית אלא באמת, הרעש ששרר בסטודיו הלחיץ אותי וגרם לי לתגובה בלתי רצונית, אבל הפלא ופלא המדריך הביא לי אוזניות שאטמו כל רעש ואיפשרו לי להתרכז וליצור. אוזניות, מגן עיניים ו... הוצאתי מסמרים עם פלייר, ניסרתי, מדדתי, תיכננתי, שייפתי, הרכבתי, קדחתי ובסוף יצאתי עם מערכת מדפים שיצרתי במו ידיי.
במבחן התוצאה: התגברתי על הפחד מאז שיעור מלאכה בכיתה ד', החזקתי מקדחה, ניסרתי ודפקתי בפטיש בעוצמה, אפילו הצלחתי ליהנות מהיצירה, ואכן יצרתי במו ידיי MOLET. אה ואני עדיין מחכה שאבא שלי יבוא לקדוח בקיר, כדי שאוכל לתלות אותה.
