נבחרת גרמניה מעל הכל

אם למישהו היה ספק באהדה שזוכה לה נבחרת גרמניה בקרב ישראלים במונדיאל הזה, הוא קיבל את ההוכחה לכך בשאגות השמחה שפרצו מהבתים ברחבי הארץ עם הפצצה ששלח טוני קרוס הגרמני לרשת של שוודיה בשנייה האחרונה של המשחק שלשום. אפילו בשערי הניצחון הדרמטיים של ברזיל ביום שלפני כן לא נשמעו צעקות שמחה כאלה מהמרפסות בישראל. כן, לאהוד את גרמניה היום זאת לא בושה. להפך. וזה מפתיע המון בני 50 פלוס שגדלו בתקופה שבה אהדה לנבחרת גרמניה נחשבה לטאבו. בכל זאת, ההיסטוריה האפלה ההיא ושישה מיליון יהודים שנרצחו על ידי הנאצים, פיתחו סלידה אצל ישראלים מכל המחנות — שמאלנים וימנים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים. במשהו אחד כולם היו תמימי דעים — חובה לשנוא את הגרמנים.

אבל הזמנים השתנו, ונדמה שלצד המילקי וההיפסטרים של ברלין, יותר ויותר ישראלים כבר לא מתביישים לחגוג עם החבורה של המאמן יוגי לב. לנבחרת גרמניה יש קבוצת אוהדים בפייסבוק ובה יותר מאלפיים חברים ישראלים. לצפיות המשותפות במונדיאל שעורכים אוהדי גרמניה בישראל מגיעים למעלה מ־300 איש, ויש גם חגיגות במימון שגרירות גרמניה בישראל. העבר? תשאירו את זה לספרי הלימוד.

"אני אוהד את נבחרת גרמניה ממונדיאל 1990", אומר צביקה ריז, 40, שמפעיל את דף הפייסבוק "נבחרת גרמניה — מועדון האוהדים הישראלי". "הייתי ילד בן 12 שלא הבין כלום בכדורגל, ויום אחד אבא שלי ז"ל צפה במשחק של גרמניה מול יוגוסלביה בשלב הבתים. ואני זוכר איך הגרמנים פירקו אותם, ואמרתי ואללה, הנה קבוצה טובה. אבא שלי אמר שגרמניה תגיע לסוף הטורניר, ואני כמו ילד טוב מקשיב לאבא שלו והתאהבתי בנבחרת. אבל לאהבה הזאת התלוו גם קשיים".

"אני לא מערבת פוליטיקה בספורט". תמונת הפרופיל של ליזה בלאלוב

איזה קשיים?

"תראה, בשנות ה־90 להגיד שאתה אוהד גרמניה זה היה כמו לצאת מהארון. נתקלתי בתגובות מאוד קשות בילדות שלי, איך אני כישראלי יכול לאהוד את גרמניה. זה פשוט לא היה נתפס אצל אנשים מסוימים. אני מבין את המורכבות, כל המשפחה של סבא שלי נספתה בשואה. הוא נלחם עם הפרטיזנים והיה אסיר במחנה עבודה נאצי. הוא לא הסכים להכניס בכלל מוצרים גרמניים הביתה".

אז איך באמת עם רקע כמו שלך הפכת לאוהד של גרמניה?

"אני התחברתי לקבוצת הכדורגל, לא ייחסתי דבר לעניין הפוליטי־היסטורי. זה לא היה בכלל שיקול עבורי. רק אחר כך, כשגדלתי, התחלתי לחקור לאט לאט את המשמעות הרחבה של יחסי גרמניה־ישראל במגוון תחומים, והצלחתי לתת תשובות יותר ברורות ומנומקות".

חוגגים את הניצחון על שוודיה. משמאל: ירון מסיקה, צביקה "אני לא מערבת ריז ואורי מאייש | צילום: צביקה ריז

מה למשל?

"שעבר זמן והדור החדש מבין את מה שהסבים והסבתות שלו עשו. חוץ מזה אתה מגלה שלכדורגל הגרמני יש גם שורשים יהודיים. החל בקבוצת באיירן מינכן שהוקמה על ידי נשיא יהודי, וכלה ביוליוס הירש הגרמני־יהודי, שהיה שחקן הנבחרת הלאומית. כיום מוענק 'פרס יוליוס הירש' לארגונים ויחידים הפועלים לקידום החירות, הסובלנות וההומניות".

סבא שלך ידע שאתה אוהד נבחרת גרמניה?

"לא, ואני תמיד שואל את עצמי מה היה קורה אם סבא שלי היה רואה אותי אוהד את הגרמנים. אני דווקא חושב שאם הוא היה שומע את הטיעונים שלי ואת הצד שלי, הוא היה מקבל את זה. גם אבא שלי לא היה אוהד גרמניה. אבל המשחק הראשון שראיתי עם אבא שלי היה ישראל נגד גרמניה ב־1997. מאז, אני נוסע לכל טורניר גדול כדי לראות את גרמניה".

"יש גרמניה אחרת". נועם נוב

התאהבתי ביורגן קלינסמן

גם את הניצחון הדרמטי של גרמניה מול שוודיה, ריז לא הפסיד. הוא ועוד שניים מחבריו נסעו לרוסיה לצפות מקרוב ברגעים המותחים של הנבחרת, שמבחינתם הם אוהדים יותר מנבחרת ישראל. במשחק נגד מקסיקו, הם ישבו קרוב ליציע האוהדים השרופים של גרמניה, נפנפו בדגל ואף שרו את ההמנון הגרמני.

"כל מי שמכיר אותי יודע שנבחרת גרמניה היא סימן ההיכר בחיים שלי", אומר ירון מסיקה, 33, מפתח־תקווה. "לא סתם יש לי קעקוע של נבחרת גרמניה. האהדה שלי לגרמנים חזקה מכל דבר. יש לי אוסף חולצות ענק ואין כזה דבר שאני מפסיד משחק של הנבחרת. זה סימן היכר מאוד חזק שלי. זה התחיל במונדיאל 90', הייתי ילד קטן והתאהבתי ביורגן קלינסמן במשחק הגמר נגד ארגנטינה, ומאז אני שבוי. זה לוקח המון משאבים מהחיים שלי".

איך זה היה להיות אוהד גרמניה בתור ילד בשנות ה־90?

"זה היה לא פשוט, הייתי תמיד נגד הזרם. קוראים לך נאצי וכל מה שקשור לזה. אבל תמיד עשיתי מה שטוב לי ומה שבא לי. סבתא שלי הייתה בשואה, ואני ידעתי במה זה כרוך. אני מכיר את ההיסטוריה והבעייתיות עם גרמניה. אבל התאהבתי בקבוצה".

איך הגיבו במשפחה שלך?

"ההורים שלי השלימו עם זה. בבית מפרגנים ויודעים שאם גרמניה מנצחת אז אני מבסוט. האהבה שלי לנבחרת מנצחת הכל. אשתי לא מסוגלת לשמוע את השפה הגרמנית, למרות שאבא שלה חצי גרמני. אבל היא יודעת שאין מה לעשות בקטע הזה. אצלי זה עד המוות".

האוהדים הגרמנים יודעים שאתה שרוף כל כך על הנבחרת שלהם?

"תראה, לפני ארבע שנים הייתי בחגיגות בברלין, הורדתי חולצה ויצא לי לדבר עם גרמנים ולחגוג איתם. שאלו אותי מאיפה אני וכשסיפרתי להם שאני מישראל הם תפסו את הראש והיו בשוק. אפילו הגרמנים לא מאמינים. גם בישראל אנחנו עדיין מקבלים הערות מדי פעם, אבל זה לא כמו פעם ואנחנו גם לא מייחסים לזה חשיבות. מה שמעצבן זה שדווקא בין אנשי המקצוע, אלה שעוסקים בספורט, יש עדיין דעות קדומות. שדרנים שלא יודעים לקבל את העובדה שגרמניה היא קבוצה טובה ולא מסוגלים להיות ניטרליים במשחק וחייבים לדחוף כל מיני הערות מעצבנות נגד גרמניה. רק מאיר איינשטיין היה באמת ניטרלי".

גרמניה זה לא רק היטלר

קיצור תולדות האהדה הישראלית לנבחרת גרמניה. בשנות ה־50 וה־60 היה קונצנזוס סביב השנאה לנבחרת הגרמנית. ב־1974 ישראל כולה התייצבה לצד הולנד בגמר המיתולוגי נגד מערב גרמניה. אבל עם נפילת החומה בשנות ה־90, דברים השתנו. ישראלים, אמנם עדיין מעטים, התחילו להעריץ שחקנים כמו לותר מתאוס, יורגן קלינסמן ורודי פלר. במילניום החדש עם המאמן יוגי לב, הכדורגל האטרקטיבי והשילוב בנבחרת של שחקנים ממוצא אפריקאי, טורקי וספרדי — חומת השנאה לגרמניה נשברה.

האהדה של הישראלים לנבחרת גרמניה, אומר פרופ' משה צימרמן, מומחה להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית ואוהד נבחרת גרמניה — מצביעה על תהליך רחב יותר בחברה הישראלית. "גרמניה המודרנית מציעה דגם משוכלל של דמוקרטיה ושל חברת כיף, והדברים האלה מושכים צעירים בארץ. גם הכדורגל הגרמני השתנה, פעם נבחרת גרמניה נתפסה כמכונה, היום השחקנים אטרקטיביים וכיף לראות את הכדורגל הגרמני. בנוסף, דווקא בגלל שגרמניה מתמודדת עם העבר שלה, אנחנו יכולים בקלות להשלים עם הגרמנים של היום. גרמניה לא מנסה להדחיק את העבר האנטי־יהודי שלה, ולכן יותר קל ליצור קשר עם מי שמבקש כפרה".

לא תמיד קיבלו בארץ בהבנה אהדה לנבחרת גרמניה.

"אני אוהד גרמניה וקבוצת המבורג וחוקר תרבות גרמניה, ומי שטוען שזה פסול טועה. אני בתור היסטוריון זוכר יותר מהאנשים שחושבים שצריך להילחם נגד מי שאוהד את נבחרת גרמניה. אני יודע להבחין בין גרמניה הנאצית לבין גרמניה הנוכחית. חוץ מזה, ההורים שלי היו גרמנים לפני שהיטלר החליט שהם לא. וגרמניה בשבילי היא לא רק היטלר. אהדה לנבחרת גרמניה לא באה על חשבון זיכרון השואה או מלחמת העולם השנייה. בגישה הפסולה הזאת יהודי לא רשאי לאהוד גם את נבחרת ספרד בגלל האינקוויזיציה. זה דבר אבוסרדי".

מסיקה מתחבר היטב לדברים של צימרמן. "אני עומד בהמנון הגרמני ואני לא מתבייש", הוא אומר. "אני יודע את המילים וכשאני שר את ההמנון אני מרגיש את העוצמות ואת החיבור שלי לקבוצה. אני לא שוכח מה שהיה לפני 75 שנה. להפך — אני אזכור את זה עד יומי האחרון".

אז במשחק גרמניה מול ישראל באיזה יציע תשב?

"ברור שביציע של גרמניה. יש לי קעקוע של נבחרת גרמניה וזה נצחי. אין לי חיבור לנבחרת ישראל בגלל המקצועיות שלה. גרמניה מעל הכל אצלי, כמו בהמנון".

ויש גם אוהדות שרופות כמו ליזה בלאלוב, 18, מבאר־שבע. "הכדורגל בגרמניה יותר חכם, יותר מקצועי. מרקו רויס, שהבקיע את השער הראשון נגד שוודיה, הוא השחקן המועדף עליי, הוא הלב שלי בעולם הכדורגל. אין לי דרך להסביר את האהבה שלי אליו. יש לי חולצה שלו, הוא נמצא אצלי במסך נעילה בפלאפון. הרבה העירו לי על האהבה שלי לנבחרת גרמניה. שואלים אותי 'מה, את לא יהודייה?' וזרקו לי הערות כמו נאצית ואנטישמית. אבל זה מגיע בעיקר מאנשים שלא אוהדים ולא מבינים בכדורגל, ובגלל זה לא לקחתי אותם ללב. בכל מקרה אני לא מערבת פוליטיקה וספורט ביחד, זה שני נושאים שונים לגמרי מבחינתי".

נועם נוב, 32, מעפולה גדלה במשפחה ממוצא גרמני. "הם הצליחו לברוח לפני השואה וגדלתי בבית שזו התרבות שלי. לימדו אותנו שאסור להתבייש בזה. אחי הגדול מאוד אוהב כדורגל, כשזה מגיע למונדיאל הוא אוהד גרמניה, אף פעם לא דיברנו מה יקרה אם נבחרת ישראל תגיע למונדיאל אבל נראה לי שהוא יתפוס את הצד הגרמני. אני התמכרתי לנבחרת גרמניה במונדיאל של 2010, זה מהר מאוד השתלט לי על החיים. לפני כמה שנים ראינו משחק אצל אבא שלי והתעטפנו בדגל גרמניה. אשתו של אבא שלי קיבלה את זה קשה, היא אמרה לנו שהיא לא מאמינה שאנחנו מנופפים בדגל גרמניה אצלה בבית. יש לנו קבוצת ווטסאפ של אוהדי גרמניה, אחד הדברים שאני אוהבת בקבוצה הזו הוא שיש שם יהודים, ערבים, דרוזים, גברים ונשים. האחווה שלנו היא סביב נבחרת גרמניה, זה מאחד אותנו וזה משקף את הנבחרת הגרמנית של היום. מבחינתי אין פוליטיקה בכדורגל — 'אסור לישראלים לאהוב את גרמניה' זאת אמרה מאוד ישנה ולא נכונה. חשוב שיבינו שיש דבר כזה גרמניה אחרת".