ניצחון פירוס

קשה להגדיר את הבחירות שנערכו אתמול בטורקיה - לנשיאות ולפרלמנט - כבחירות חופשיות. לכאורה היה עליהן פיקוח ציבורי ובינלאומי, אבל הן התנהלו תחת חוקי חירום מגבילים; פוליטיקאים מהאופוזיציה נאסרו בתואנות שווא, עיתונאים רבים נשלחו לכלא, ואמצעי התקשורת הציבוריים, רובם ככולם, שירתו את ארדואן. זמן המסך שקיבל הנשיא במהלך מערכת הבחירות היה גדול פי 100 - וזו אינה הגזמה - מזה שקיבלו כל המועמדים האחרים יחדיו. הצבא והמשטרה הערימו קשיים על בוחרים כורדים שניסו להגיע לקלפיות הרחק ממקומות היישוב שלהם, ודומה שוועדת הבחירות הנתונה למרותו של הנשיא הסכימה שוב לתאם עימו את התוצאות. בעת כתיבת שורות אלה המאבק על התוצאות המדויקות נמשך.

לפני שלושה חודשים, כשהביט בתחזיות ובסקרי דעת הקהל שנערכו עבורו, הבין ארדואן שהכלכלה הטורקית צועדת במהירות לקראת משבר והציבור הולך ומאבד אמון בו ובמדיניותו, ולכן החליט להקדים את הבחירות בשנה וחצי. הוא הניח שבתנאים הקיימים יוכל לזכות ברוב ללא מאמץ, אולם ציפייתו למערכת בחירות קלה התבדתה. לכל בטורקיה ברור היום שמוּהַרֶם אינְגֶ'ה, נציג מפלגת העם הרפובליקנית, זכה לאהדה חסרת תקדים. אף שבשלטי החוצות שלטה דמותו של ארדואן בלעדית, בעצרות הבחירות של אינג'ה היו לכל אורך הדרך מיליוני אוהדים, הרבה יותר מאשר בעצרות של ארדואן.

בתסכולם משלטונו האוטוריטרי הסכימו ביניהם ראשי מפלגות האופוזיציה, מהקצה השמאלי - המפלגה הכורדית המדוכאת - ועד הקצה הימני - מפלגתה הלאומנית של מֶראל אַקשֶנֶר ומפלגת "האושר" האיסלאמיסטית השמרנית - שאם איש מהמועמדים בבחירות לא יזכה ברוב מוחלט בסיבוב הראשון ויידרש סיבוב שני, יתאחדו כולם סביב המועמד שיקבל את התמיכה הגדולה ביותר.

כשהבין שמערכת הבחירות בסכנה, השתמש ארדואן בכל האמצעים כדי להימנע מהפסד בסיבוב הראשון, והפעיל לשם כך את כל המנגנון הממשלתי האדיר ואת השלטון המקומי. פקידיו חסמו עצרות בחירות של מתנגדיו, הציקו למועמדי האופוזיציה לפרלמנט ומנעו מהם לתקשר עם הבוחרים. עוד לפני הבחירות נחשפו ניסיונות הונאה לא מעטים, ובעיקר ניסיונות להכשיל את ההצבעה הכורדית.

לארדואן היה ברור שאם מפלגת העם הדמוקרטית הכורדית תעבור את עשרת אחוזי החסימה ותיכנס לפרלמנט, שלטונו בסכנה. אם תיכשל, יעברו אותם אחוזים למפלגתו ויאפשרו לה להשיג רוב מוחלט בפרלמנט. כדי להכשיל את הצבעתם הועברו רבות מהקלפיות למרחק קילומטרים רבים ממקום מושבם של הבוחרים בתואנה שהדבר נדרש מבחינה ביטחונית. אולם למרות המכשולים הרבים דומה שהמפלגה הכורדית הצליחה לחצות את הרף הגבוה, לא במעט בזכות מצביעים טורקים שהצביעו עבורה.

אתמול, יום הבחירות, נתפסו פעילים ברחבי המדינה משמידים פתקי הצבעה ומכניסים לקלפיות פתקים לא חתומים. במחוזות רבים החלו פתאום הפסקות חשמל מסתוריות שגרמו לשיבושים בהצבעה ובספירת הקולות. בעוד סוכנות הידיעות הרשמית של הממשלה הכריזה על ניצחון ארדואן בתום ספירת 90% מהקולות, טענו דוברי האופוזיציה שיותר ממחצית הקלפיות עדיין לא נספרו.

העיוות הגלוי לעין כל של תוצאות הבחירות לנשיאות ולפרלמנט הוא אולי הסנונית הראשונה המבשרת את קיצו של עידן. אולם גם אם רבים בציבור הטורקי מתנערים מהסגנון הדיקטטורי של נשיאם, ואפילו אם יריבים מרים כמו הכורדים משמאל והמפלגה הלאומנית מימין מוכנים להתאחד כדי להפיל את הדיקטטור, אי־אפשר עדיין לטעון שהחירות, חופש העיתונות, זכויות המיעוטים והדמוקרטיה חשובים לציבור ולמנהיגיו יותר מאשר הכבוד או הדת. בשנים הבאות נראה ככל הנראה את ארדואן ממשיך לבצר את שלטונו ולדכא את חירויות האזרח. √

פרופ' דרור זאבי, המחלקה ללימודי המזרח התיכון, אוניברסיטת בן־גוריון